טלפון
צור קשר
  • ביטוח סיעודי

    ביטוח סיעודי - דאגו לקבל פיצוי חודשי למקרה של פגיעה תפקודית וזאת בכדי לא ליפול לנטל על בני המשפחה

  • ביטוח חיים

    ביטוח חיים - הבטיחו את עתידה הכלכלי של משפחתכם בכל מצב

  • ביטוח בריאות

    ביטוח בריאות - דאגו להבטיח כי כל אחד מבני המשפחה יהיה מבוטח בביטוח הכולל: ניתוחים פרטיים, תרופות שלא בסל והשתלות

  • ביטוח מנהלים

    ביטוח מנהלים -כדאי לדאוג לחיסכון לפרישה בפוליסה המבטיחה קצבה או פנסיה ומשולמת ע"י עובד ומעביד

  • אובדן כושר עבודה

    ביטוח אובדן כושר עבודה - חשוב לגדר את הסיכון שבאיבוד כושר השתכרות ולכן יש להקים פוליסת ביטוח להבטחת הכנסה חודשית במקרה של פגיעה בכושר העבודה כתוצאה ...

חורבה

חורבה (הגדל)

חורבה

 

לאחר עוד שיחה מתוחה עם מנהל סניף הבנק באה הידיעה, כאבחה, כי הסטודיו הוא בגדר מותרות שאיני יכול להרשות לעצמי. לפנים השכרנו את חדר העץ בחצר. המצב הגיע לידי כך שהפסקתי לצייר בצבעי שמן וחזרתי לצייר בצבעי אקוורל. באותו היום הופיע אצלי חררדו ישראלביץ: לא רק שמו היה שונה, כי אם גם השילוב בין גוף גדול וקול יבבני, שיער דליל לפנים וקוקו ארוך, הקלוע בסרט מוזהב מאחור. פניו מנוקדות אדום כתפרחת. חררדו מילא את הדלת, צלו הוטל על כן הציור, שעליו היה מונח כבר חודשיים אותו הבד, עדיין בשכבה ראשונה של צבע. הוא לא הביט בכן, כי אם ניגש ובחן בעצמו את ערימת הציורים בפינת הסטודיו, מתעכב במיוחד על הפורטרטים. לאחר שסקר את הציור האחרון, פתח תיק עור שחור ומהודר, שממנו שלף מעטפה גדולה עם הטבעה של כתר כסוף ושם של מלון יוקרתי.
"חררדו", ייבב בלוויית לחיצת יד רפה. לאחר כמה מילות נימוסין באנגלית במבטא ספרדי, הצביע על צילום ובו אישה קטנת קומה עם שיער שחור ופס שיבה בצדעיה, ואמר, "ליאנדרה". הוא ניגש אל שולחן הצבעים המבולגן ושרטט בעיפרון מסגרת לתמונה ואת מידותיה 100x70. העיפרון נבלע באצבעותיו הארוכות, העדינות, שמהן צומחים תלתלי שיער כמעט עד הציפורניים. בכל אחת מהזרתות טבעת זהב ואבן מנצנצת. חררדו רשם מספר ולידו harav uzan , בכתב נמלים . ריח קל של ויסקי עלה ממנו, הנחתי לפניו כוס אוזו, הוא התעלם מן המחווה, רשם תאריך והביט בי בגבינים מכווצים, קמט עמוק עלה במצחו. עיניו הירוקות מלוכסנות במקצת, אפו בשרני, שפתיו עבות והוא מלחלח עליהן בלשונו, בסיומו של כל משפט. חררדו רשם מספר נוסף ולידו $, ולי לקח זמן לקשר בין המספר הזה לבין האפשרות כי זהו סכום שחררדו ישלם לי בעבור הציור. הוא הדגיש בקו את התאריך, "טלפון", אמר והקיף בעיגול את מספר הטלפון של הרב אוזן. חררדו הותיר את התמונות מחוץ למעטפה ויצא.
הרב אוזן ענה לי בקול לבבי, כמו חיכה לי, הוא סיפר על חררדו ישראלביץ, שהוא אחד מסוחרי האמנות המובילים בעולם. בלא שאבקש התנדב לספר, שאת הונו החל ישראלביץ לצבור בקראקס בה סחר ביודאיקה ובדברי אומנות, ואחרי כן עבר לקורדובה, שם, אחר שהתפתחה אצלו מחלת עור נדירה, הגורמת לפריחה בכל הגוף, הוא ידע גם פריחה כלכלית. כעת יש לו סניפים גם בציריך ובמוסקבה. כן, זה הסכום שהציע ישראלביץ עבור ציור של הגברת, וכן, הוא ישלם מייד במזומן כשיקבל את הציור. הייתה רק בעיה אחת, והיא שהציור חייב להיות מוכן עד יום שלישי, מועד טיסתו של ישראלביץ. הוא רוצה ציור של הגברת וציור של הגברת הוא יקבל. לא, הוא לא מעוניין להיכנס לזה. אם ישראלביץ היה רוצה הוא היה מספר לו על הגברת בעצמו.
"אני לא חושב שאני אספיק", אמרתי.
"בוא", אמר הרב אוזן, "אני אברך אותך".

תוך שעה מן הרגע שחררדו ישראלביץ הופיע אצלי בסטודיו, הייתי אצל הרב אוזן, בבת ים. מפניו של הרב התפרע זקן סבוך עטור אניצי שיבה, שהתבדרו ברוח המאוורר מאחוריו, על חוטמו הרכיב משקפיים עבי עדשות, שהגדילו את עיניו החייכניות.
הרב אוזן הניח את כפות ידיו על ראשי ומלמל: "שלא תזדקק למתנת בשר ודם, שתזכה לפרנסה בכבוד ולא בביזוי, בהיתר ולא באיסור, בנחת ולא בצער, והשם יתברך ישלח לך שפע רב".
"אני מתכוון להקדיש לזה זמן, ברצינות".
"כדאי לך", אמר הרב אוזן, "ישראלביץ לא סתם פנה אליך".
"הוא באמת ישלם מה שהוא כתב שם?".
"ואפילו יותר אם הציור ממש ימצא חן בעיניו".
"למה דווקא אני?"
"מופלא ממך אל תחקור. גם אני הייתי קטן אמונה, אבל, ברוך השם, התחזקתי".
"מאיפה.."
"ישראלביץ ראה פורטרט שציירת, זה כל הסיפור, ועכשיו, חבל על הזמן שלנו".

חזרתי לסטודיו להביט מקרוב בליאנדרה. התמונות צולמו בכמה אתרים שונים: ביער, על כרי דשא נרחבים בפתחה של טירה עתיקה, בסלון משופע ברהיטים מהודרים, בחדר אפלולי וריק. פרט לתמונות שביער, בהן צולמה ליאנדרה בבגדי רכיבה צמודים לגופה, צולמו שאר התמונות כשליאנדרה לבושה בשמלות מלמלה ארוכות, מחוכים למתניה, כובעים לראשה, וכפפות לידיה, מעין פריטי לבוש בסגנון נשות החברה הפריסאית הגבוהה של המאה ה- 19. בתמונת תקריב נראית צלקת מעל שפתה הימנית העליונה. עיניה שחורות. בתמונה שבה החלטתי להשתמש כמודל עיקרי לציור, נראית ליאנדרה יושבת במלכותיות, פניה לכיוון הצלם, עיניה השחורות ממוקדות, נוזפות, הצד הימני של פניה מואר. אני מעביר בידי תמונות אחרות. בכל התמונות שפתיה חתומות.
אין לי בד לבן בגודל הרצוי. אני מוצא תמונה ישנה של אישה בעירום וצובע אותה בשכבה ראשונית של לבן. עד שהצבע מתייבש אני מצלם תמונות אחדות. את התמונה שבה ליאנדרה יושבת אני מגדיל ומחלק לריבועים שווים. הצבע טרם יבש. אני מביט בתמונות ודולה פרטים נוספים. אצבעותיה ארוכות יחסית לגופה הזעיר. היא עונדת טבעת בוהקת, זוהר האבן פוגש בזוהר עיניה וכמו מבהיר את פניה. רק פיה נותר אפל וקפוץ. בתמונת יער שיערה פזור, ארוך, שחור, חלק. בתמונות הסלון ועל הדשא שיערה אסוף בתסרוקת תפוחה מאחורי קדקודה. אני ממהר לצבוע שכבה נוספת של לבן בטרם אכנס הביתה.
כשאני מספר לשרה על המפגש עם חררדו היא מניפה לאחור את שיערה הרטוב, שאותו היא מצפינה במגבת, ואומרת שהייתי צריך לבקש מקדמה.

בלילה אני חולם על עקרב קטן ושחור, הקרב אלי עוד ועוד וגדל עד מפלצתיות, אני מתעורר בבהלה ונכנס אל הסטודיו, נוטל מכחולים וטרפנטין, מסדר את הבד, מעביר קווי עיפרון מהירים, מסדר את הקומפוזיציה ואת המסגרת. זו אינה ליאנדרה. כאסטרונאוט המתקן מעבורת, אני נע בהילוך איטי אל הכן וממנו. ליאנדרה מסרבת לעלות על הבד. העיניים נשארות. עין ישרה, מצומצמת בירוק מרומז, קמט פורח מתוך גבינים מכווצים ועין אלכסונית שחורה בוהקת, תוהה, חוקרת. שלא כהרגלי איני מכין את הצבעים מראש. אני מניח את הצבע מהשפופרת הישר על הבד, משטח במקל זרוק של ארטיק, מעביר במכחול דק ממקום למקום, מעין לעין. אני מוכרח לסיים את ליאנדרה. הסכום בדולרים קופץ היישר למולי, ברור ומוחשי. אני מחפש בד אחר במידה הנכונה, מתלבט לרגע מול אחד הציורים הראשונים שלי וגומר בדעתי לא לקנות בד חדש. אני צובע את הבד שכבה של לבן.
קולות ראשונים נשמעים מתוך הבית. כבר שבע בבוקר, צריך להכניס פיתות למיקרו ולהוציא את הכלבה. אני משאיר את המכחולים טבולים בטרפנטין, וממהר למטבח. רק לאחר שהילדים יוצאים מהבית אני חוזר אל הסטודיו. אני מביא מאוורר מהבית כדי לזרז את תהליך הייבוש של הבד הלבן, שעליו צריכה להופיע ליאנדרה. אני שוקל להגדיל תצלום אחד נוסף שלה, תצלום בו היא נראית בצדודית עם שמלת מלמלה ורודה משתרכת מאחוריה על הרצפה. קמטי השמלה מסמנים אור וצל, ורוד בהיר, ורוד כהה, כפפות עור אפורות לידיה, לצווארה פרוות שועל או מינק, פרווה ארוכה היורדת עד שיפולי ביטנה. שיערה אסוף, מתוח לאחור, לראשה, כובע ארוך וצר עם גדילים צהובים וכתומים. היא מביטה למרחוק בעיניים עצומות למחצה. אני מביט בפליאה בתמונה היחידה שבה נראית ליאנדרה עם מחשוף. בפעם הראשונה אני חש את נשיותה מתפרצת מתוך חולצה שחורה, הדוקה. בצללית שבין שדייה צומח תליון. אני מקרב אליו זכוכית מגדלת - עקרב שחור. הבד הלבן לא יבש עדיין. אני מביט בו בריכוז וכבר רואה את משיחת הפחם הראשונה, אבל קודם הוא צריך להתייבש. אני קושר את הבד לגגון המכונית, ונוסע לייבש את הבד ולקנות ב'קנווס' בד נוסף, באותם ממדים לגיבוי. הים, הקוצף בשלווה לימיני, קורא לי.
אני חונה במדרון יפו העתיקה ופונה אל הנמל. אני הולך בשביל תחתון. ליד חורבה נטושה אני מבחין בתנועה בין השיחים. אני יורד אל השביל, בין השיחים הגבוהים הצפופים, ונכנס לשביל עפר שעליו נערמו שיירים של חומרי בנין ושומע אנקות. אני פוער סדק בין ענפי השיח, כורע ומביט. מבעד פתח חשוף של חלון, בקיר שחלקו התחתון פרוץ, ננעצות בי עיניה של אישה שחומה. שיערה הארוך שחור, פזור. קווצות שיער נופלות על פניה כמעט עד שפתיה העבות, המשורבבות והמשוחות בשפתון סגול. בשקט נואש מביטות בי עיניה. אנחנו קרובים. ראשה נע קדימה ואחורה ולפתע נמתח צווארה לאחור, פיה נפער, פניה מופנות אל התקרה והיא פולטת זעקה. אני מסיט את השיח עוד יותר ורואה מכנסי גבר נפולים לרגליה הארוכות, הפשוקות מעט. לק אדום כהה על אצבעותיה הנשענות על אדן החורבה, לק אדום כהה על אצבעות רגליה, הנתונות בנעלי אצבע עם עקבי פלסטיק רבי שכבות צבעוניות. אצבעותיה מתחפרות בסוליית הפלסטיק המהוהה מלכלוך. הבוהן הקרובה אלי מתרוממת לגובה קימור קרסולה, האצבעות האחרות מתחפרות עם כל הדיפה. ברכיה מכופפות מעט, גופה ממשיך לנוע קדימה ואחורה. יד שעירה מגיחה מאחוריה, לופתת את שיערה השחור הארוך ומושכת בכוח, פיה מתעוות ונפער כמו עמדה לצרוח, היא שותקת. היד השעירה מניחה לשיערה וחופנת את שדיה מבעד לחולצה גדולה ממידותיה. כף יד מיובלת, מצולקת, עם לכלוך מתחת לציפורניים הלשה ומוחצת את שדייה בתנועות מעגליות, תנועות היד מתקצרות כמו ממהרת. היא מנסה ליישר את ברכיה והיא סוטרת על גבה כדי להחזירה אל המסגרת. הגבר לו שייכת היד נמוך ממנה, את ראשו איני רואה. רק את רגלו השעירה בין רגליה הרטובות. היא מביטה בי שוב בתערובת של התנצלות, התגרות, תחינה והשלמה. אני מחשב לקום ולסלק את הבריון, אך נותר מסומר למקומי. הוא תופס את עכוזה מלוא היד, לפשק אותה עוד. ידו עוזבת לרגע את שדה וחובטת בגבה. ראשה מוטה אל הרצפה הסדוקה, שיערה מסתיר את פניה, ידה נשלחת מלמטה כדי להסיט את השערות מפיה, גווה מקומר נמוך ממתניה. אני מסיט את הענף במטרה להתייצב מולו ואז אני רואה את ידו הבשרנית מנופפת בכף בנאים, קולו הגרוני פוקד עליה. אני מנסה לקום. הוא מניח את כף הבנאים על אדן החלון, אוחז בשיערה ומושך חזק, ראשה משוך לאחור בעווית, לסתותיה נעולות. היא עוצמת עיניים. הוא עוזב את השיער, תנועותיו פוסקות, הוא כמו מתרחק ממנה, ואז הוא יורק אל כף ידו ומעביר לאורך עכוזה. הוא יורק שנית. אני מזיע, קפוא במקומי כמו השניים. הוא מרים את חולצתה מצד אחד וחושף שד כהה, מוצק, עם פטמה שחורה. הוא ממולל את פטמתה בין אצבעותיו, כמו היה ממשש שטרות, יורק שוב אל כף ידו ומעביר על שדה, צובט את פטמתה השניה, ומעביר את ידו בין רגליה. רעד. שוב היא מביטה בי כאילו ידעה את הבאות, פוערת את פיה כדי לומר משהו. בכף הבנאים הוא משטח גבנון בלתי נראה בגבה. ידה נשמטת לעבר זיז בולט בקיר המט לנפול, היא נשרטת, מקרבת את ידה השרוטה לפיה, לוקקת דם, נראה שכאבה עכשיו גדול יותר. שיניה התחתונות חשופות, שן זהב. תנועותיו מתגברות, אצבעות רגליה חפורות לתוך נעלי האצבע כחיפושית שחורה עם כתמים אדומים. ידיה לופתות את אדן החורבה, פניה רטובות. אני תחוב עמוק בשיח. גווי נע כמתפלל, הד לתנועות גופה. האיש פולט גערה, היא נכנעת, אני מרכין את ראשי. לפתע הוא מתכופף ואני רואה תלתלים סבוכים כמו פקעת תולעים שחורות. אני נרתע, מתדרדר אל השיח תחתי ואל השיח תחתיו. השיח הקוצני שורט את לחיי שריטה עמוקה, דם ניגר על צווארי, אני בורח בשביל אחר, מקיף את הגבעה, ומגיע מתנשף אל החניה. אני מתיישב במכונית, מספיג את הדם. צלקת חורכת את לחיי מתחת לאוזן עד חיבור הצוואר. אני ממהר להתרחק משם. בסטודיו אני מספיג יוד בפד גזה ומעביר אותו על החתך בפני. את הבד הלבן שהספיק להתייבש, אני מניח על הכן.

העיניים מביטות אלי ואני ניגש להפוך את התמונה. בזעף אני מסובב את הציור אל הקיר, שוב מניח את הבד הלבן, אין לי זמן לציור הזה. אני מתקשר לרב אוזן, אולי יתן לי דחיה, אני לא משאיר הודעה במשיבון.
קו הפחם שהיה ברור בבוקר דהה, תמונתה של ליאנדרה מסומנת בריבועים קטנים, מודבקת מעל הבד: ליאנדרה יושבת על כיסאה ואני מקיף אותה ומקיף שוב. יש חומה בינינו. כשאני כבר רואה את קו ההתחלה מתקשר הרב אוזן ואומר שמחר בצהריים יבוא לקחת את הציור. אני מביט בליאנדרה היושבת מולי מחולקת לריבועים, מסמן את גבולות שיערה, צובע את הרקע באוקר, מערבב בו כמות נדיבה של סיקטיב, כדי לייבשו מהר. בתמונה על הסוס, ליאנדרה עונדת סרט בד כחול בהיר ועליו רקומות ציפורים, חסידות, אנפות, שקנאים. מגפי עור שחורים מהודקים לרגליה עד מעל לברכיה. בצילום תקריב בשטח הגן נראית ליאנדרה בוהה אל הטירה , קמטים ישרים מעל גביניה המורמים. עיניה מופתעות. אני מעבה את צדודית רגל הכסא ומוסיף לה גוונים של חום וירוק פסטל. צבעי הירוק עולים וגולשים והופכים את הרגל לשיח. עיניה השחורות של ליאנדרה ממוקדות. אני מעביר קוים שחורים ישרים, בתחילה זהו פוני, לאחר מכן אני מאריך עד שקווצות שיער שחורות מסתבכות ונופלות על פניה, חודרות לפיה, מעלימות את מבטה הקפוץ. משיחת מכחול ארוכה בשחור נצבעת עד מעבר לסנטרה, אני בוחר מכחול דק, טובל אותו באדום עז ומושח את ציפורניה בלק. שידה קטנה מוקמת לידה, ועליה מופיעה כף בנאים. שדיה נבראים בחום כהה וביניהן עקרב קטן שחור.

שרה נכנסת, אני רואה את תנועותיה ולא שומע את המילים. שרה ממשיכה לדבר ואני מנענע לעומתה בשפכטל מלוכלך. שפתיה של שרה נפתחות ונסגרות, מבטי נלכד בכפכפי הפלסטיק המוגבהים שלה ובאצבעותיה העירומות. במכחול נוטף אדום אני כורע למשוח את אצבעותיה, היא מזנקת ברתיעה לאחור. אני שומע אותה מתרחקת בטפיפות כעוסות. במכחול דק אני מבהיר את הצד השמאלי של פניה, מושך עם האצבע צלקת מתחת לאפה. את שפתיה אני גודש בסגול. עוד ועוד שיחים מקיפים אותה. תחת ציפורניה מופיעים מעט שחור וחום. את הרקע אני מכהה באולטראמארין, עם כמה אבחות קצרות של אפור כצבע הטיח מתפורר. היא מתכופפת אל החלון. אני מחפש את השעון שלי ומוצא אותו מונח על ראי. ארבע בבוקר. אני חייב לתת לציור הזה להתייבש. בתנועות פחם מהירות מופיעה אחריה יד שעירה. בין שיניה עולה שן של זהב. אני רץ לקשור את הבד על גגון המכונית, מעמיס את הכן, הצבעים, המכחולים, טרפנטין, סיקטיב וסמרטוטים.

אני מחנה במדרון יפו העתיקה ופונה אל הנמל לכיוון החורבה. אני בוחן את החורבה מבפנים. ניירות טישיו פזורים בערימות בינות לקונדומים פתוחים ועטיפותיהם הקרועות. אני מעמיד את הכן. הירוק בהיר נגמר, אני מכהה את השיחים בירוק שנותר. אצבעות רגליה עולות מן הכהות כפטריות אדומות.
"היי בחור". שן הזהב מבצבצת מבין שפתיה הסגולות. "אתה צייר", היא קובעת, סוקרת את הציור, בוחנת את השריטה בפניי, בעוד אני מביט בשריטה העמוקה שעל זרועה.
"יפה", היא אומרת. "אז מה?"
"מה", אני מסיט מבטי ממנה.
בשתי ידיה היא ממוללת עקרב שחור לצווארה, "מאה בעמידה", היא אומרת ומוסיפה, "או תשאיר לי את הציור. נסתדר". עוד לפני שהספקתי להגיב, היא מורידה את הציור מהכן, מניחה אותו הפוך, כנגד הקיר היחיד שעוד נותר שלם והולכת לפינתה בחורבה. אני אחריה ובידי צרור מכחולים.


 

עבור לתוכן העמוד

ביטוח חו"ל  | ביטוח סיעודי בויקיפדיה  | אינדקס גיל הזהב  | סבאלה | עורכי דין רשלנות רפואית    |  אינדקס עורכי דין  | סיעוד  | בית אבות  | לחשבון גוגל + שלי   | אתר ביטוח בריאות שלנו