טלפון
צור קשר
  • ביטוח סיעודי

    ביטוח סיעודי - דאגו לקבל פיצוי חודשי למקרה של פגיעה תפקודית וזאת בכדי לא ליפול לנטל על בני המשפחה

  • ביטוח חיים

    ביטוח חיים - הבטיחו את עתידה הכלכלי של משפחתכם בכל מצב

  • ביטוח בריאות

    ביטוח בריאות - דאגו להבטיח כי כל אחד מבני המשפחה יהיה מבוטח בביטוח הכולל: ניתוחים פרטיים, תרופות שלא בסל והשתלות

  • ביטוח מנהלים

    ביטוח מנהלים -כדאי לדאוג לחיסכון לפרישה בפוליסה המבטיחה קצבה או פנסיה ומשולמת ע"י עובד ומעביד

  • אובדן כושר עבודה

    ביטוח אובדן כושר עבודה - חשוב לגדר את הסיכון שבאיבוד כושר השתכרות ולכן יש להקים פוליסת ביטוח להבטחת הכנסה חודשית במקרה של פגיעה בכושר העבודה כתוצאה ...

סבתא

ימיה האחרונים של סבתא - זיכרון
סבתא (הגדל)

שובל של ציוצים

 

ברגע בו מודיעה לי שרה שלילי על הקו, אני מכניס את מפתחות המכונית לכיס ורץ לדלת. אני יודע שאם לילי מתקשרת, משהו רע קורה לסבתא."אתה לא רוצה לדבר איתה" שואלת שרה ומושיטה לי את השפורפרת.
לילי חנוקה בבכי. "היא חיה" אני שואל.
"דם", לילי אומרת, "הרבה דם. הכל מלא דם מסביב תבוא מהר. אני נחפז שוב אל הדלת. "רק רגע אומרת שרה, "אני חייבת להקפיץ את שאול לחוג שחיה, קח את אבישג איתך".
אני חוטף את אבישג מחדרה, לוקח את נעליה הקטנות בידי ויוצא מהבית. לרגע  אני שוכח באיזה כיוון המכונית.
"לא רוצה ברגל" אומרת אבישג, "רוצה כתפיים".
"זה קצת רחוק. אנחנו נוסעים לסבתא".
אני מניח אותה בכסאה ואת נעליה תוחב לכיס המעיל. כשאני מתניע יורדות טיפות ראשונות של גשם. אני מפעיל את הוישרים ואת החימום, לא לקחתי לאבישג מעיל. אני שוקל אם לחזור ולקחת ומחליט להמשיך. זו לא פעם ראשונה שלילי הסטרית, הקריאה שלה לא הפתיעה אותי. סבתא נאחזת בחיים בכוחותיה ההולכים ואוזלים. פעם אחזה בחיים בשתי ידיה, יד אחת נשמטה לפני שנים ועתה משתחררת אצבע אחר אצבע מידה השניה. גם לילי כבר מאבדת את סבלנותה, מזל שהיא עדיין כאן ולא ברחה כמו רבות לפניה.
אמא בחוץ לארץ ואני שוקל אם לנסות לאתר אותה. אני מתקשר ליוסי, טולה עונה ומודיע שלילי התקשרה גם אליהם. אחי כבר בדרך.
"למה אנחנו נוסעים לסבתא", שואלת אבישג.
"סבתא חולה".
"אבל סבתא כל הזמן חולה".
"כן, אבל עכשיו היא חולה מאוד מאוד".
"גם נועם הבת חולה מאוד מאוד ויש לה נזלת אפילו".
"סבתא עוד מעט לא תהיה איתנו אז תגידי לה שלום כשאת רואה אותה טוב?"
"טוב". אבישג משתתקת לרגע ואז שואלת, "אז איפה היא תהיה?"
"בשמיים".
אבישג מתמתחת בכסאה, מטה ראשה לכיוון השמשה ומביטה למעלה.
"גם תתני לסבתא נשיקה וחיבוק גדול גדול כי סבתא מאוד אוהבת אותך".
"טוב".

רק לפני שבוע שיחררנו אותה מבית החולים. סבתא היתה רזה מאוד. יוסי לקח את ההליכון ואני הרמתי את סבתא על ידיי. קלה היתה, כמשקלה של אבישג. שאלתי את סבתא שוב ושוב אם היא בטוחה שהיא רוצה לחזור הביתה. הרופאים לא ששו לשחרר אותה אבל סבתא התעקשה, בכתה והחלה למרוט שערותיה. סבתא שתקה רוב הדרך. החזקתי את ידה בידי. רק לפני הבית אמרה:"לא האמנתי שאראה אותך עוד פעם".
"אני דווקא כן" שיקרתי.
"אתה לא", קובעת סבתא,  "יצא ממני כל כך הרבה דם אז חשבתי זהו זה. חבל ככה הוא בחר לגמור אותי".
"אבל הנה אנחנו חוזרים ותהיי שוב בחדר שלך עם לילי. נקרא לפפי ולפיצי, תחזרו לשחק".
"זה כבר לא זה. לא. אין לי כבר כח, אין כח בכלל . זה לא כוח להרים יד או ללכת בהליכון, זה כוח מבפנים. אין לי יותר כוח".
הגשם ניתך בעוז. מבול.
"אבא, אני מפחדת"
אני מביט לאחור, פניה הקטנות עטויות תלתלים, עיניה הגדולות קרועות אלי בפחד. אני עוצר את הרכב גוחן לספסל האחורי ומתיר את חגורת הבטיחות שלה, אני אוסף את אבישג אלי, קושר את שנינו בחגורה וממשיך לנסוע. ראשה של אבישג מונח על צווארי, בידי הימנית אני מלטף את גבה כמו שהיא אוהבת היא מביטה למעלה אל פני ומחייכת.
"אבא", היא שואלת, "למה אתה בוכה".
"כי…סבתא מאוד מאוד חולה ואני מאוד מאוד אוהב אותה".
סבתא עמדה על כך שתלך עד הבית ברגליה. חיכינו ליוסי שהביא את ההליכון. הלכנו ארבעים דקות מהחניה עד הבית. סבתא התעקשה להקיף את גוש הבניינים ולהגיע לבית בדרך הארוכה יותר.
"סיבוב הניצחון", אמרתי.
"סיבוב פרידה". אמרה.
"כשהיית בבית חולים היית יותר שמחה, מה קרה סבתא".
"אז חיכיתי למשהו, היה למה לצפות, להגיע הביתה, הנה הגעתי ושום דבר לא השתנה"
עיניה הכחולות של סבתא מביטות בי נראות ואינן רואות, דוק מאפיל על עיניה. היא מניעה את ידה לכיוון העיניים כמו לגרש חרק טורדן. היא מנסה עוד כמה צעדים ואז שומטת ראשה בין ידיות ההליכון, אני ממהר לתמוך בה ולשאת אותה על כפיי, כך אני נושא אותה עד לבית. ראשה שמוט על חזי, נשימתה רפה. יוסי מציע שניסע חזרה לבית החולים, שלא תמות לנו בבית.
אני טוען שעדיף שתמות בבית במיטה שלה. ברור לשנינו שסבתא לא תחזיק מעמד הרבה זמן.
יוסי מניח את ההליכון, באותו רגע נוחת על ההליכון דרור המביט בנו בסקרנות. הוא מקמר את צווארו, נוקש במקורו בתחתית בטנו, שוב הוא מביט בנו, אנו עומדים ומביטים בו, הוא מצייץ ציוץ ועוד אחד ושוב מחטט במקורו ואז הוא פורח ומותיר אחריו שובל של ציוצים.   
"גם השמיים אוהבים את סבתא", אומרת אבישג. שעת ערב, הערב יורד היום מוקדם במיוחד. גם העננים תורמים לתחושת החשיכה המוקדמת כשם שהקיץ היה לח וחם כך החורף הזה גשום וקר. בקיץ סבתא קומלת, בחורף נרקבת. אני פותח קצת את החלון, החימום ממיט עלי עייפות המועצמת מהעובדה ששאול לא ישן כל הלילה, הוא פחד מהרעמים ועבר למיטה שלנו וגם רצה לשתות. זה היה לילה סוער במיוחד. אני נושם את האוויר הקר, לרגע אני חש טוב יותר, אבל רק לרגע, כי אז מכה בי הידיעה שעוד מעט אצפה בסבתא המתייסרת ואשמע את נאקותיה של לילי. חושך סביב, הגשם לא מפסיק לרדת. העלטה מחלחלת לתוכי. להרף עין, מתבהרת לגבי התמונה. אני לבד, במאבק הזה אני לבד. "אבא", אומרת אבישג ומחזירה בדל של חיוך אל פני. אני מחבק אותה חזק, נתלה בה בציפורניים כמו שתפסה בי החתולה שהצלתי מבאר בפרדס והשאירה שריטות עמוקות בגב ידי. צפירות נשמעות מאחורי ואני לא זז. אני נטוע במקומי. מחבק את אבישג אלי, מנשק את תלתליה, חופן את חום גופה בידיים רועדות. דפיקות חזקות נשמעות על החלון וצעקות לא מובנות. אני סוגר את חריץ החלון וממשיך לנסוע, רק אחר כך אני משחזר את הצעקות. האיש ההוא קילל אותי קללות נמרצות רציתי לעצור לרוץ אליו לפתוח את ידיי ולאמר קלל עוד, קדימה, תוציא הכל, אבל הייתי עייף מידי והגשם המשיך להכות בי מכל הכיוונים. סבתא אמרה שהדבר היחיד שעוד נותר לה לבקש זה למות באביב.
"מתי יבוא מחר", שואלת אבישג
"אחרי היום".
"ומה זה היום".
"היום זה עכשיו, ממש עכשיו. יום אחר כך זה מחר".
"ומה זה אתמול".
"זה היום שהיה".
"אה". אומרת אבישג, "היום זה המחר של אתמול".
ואני מודה לרמזור האדום שמאפשר לי לחבק אותה בשתי ידיים.
אני מרים את ראשה אלי, חיוכה המלא, הנהדר, התמים מציף את חלל המכונית. אני מנשק לעיניה, לאפה הקטון.
"אבא, אל תאכל לי את האף".
ובכל זאת אני לא מתאפק ונוגס בו ביס קטן ושוב צפירות מאחור, עדיין אותו בריון מאחורי. אני פונה שמאלה, למרות שזו לא הדרך הקצרה, העיקר להפטר ממנו.מכוניות עצבניות מאחורי תמיד עצבנו אותי. ענן גדוש פורק עלינו את מטענו ללא הפסק, ללא הפסק. שולי הכביש עולים אט אט על גדותיהם, תעלות הניקוז לא מספיקות לנקז את כל המים. אני מפעיל את הווישר על המקסימום ובקושי רואה לפנים, גם ברד החל לרדת. אבישג מתכרבלת בי עוד יותר חזק, אני מניס אותה מתחת למעיל וסוגר את הרוכסן." טוב לך מתוקה".
"כן, אבל אתה בכלל לא מגרד לי את הגב".
אני מתמרן בין השלוליות בשתי ידיים אבל מתרצה ושולח יד אחת מתחת למעיל, מתחת לחולצה, מתחת לגופיה שלה, אל גבה החם. אבישג כבר שולחת אגודל לפיה, סימן שעוד מעט תירדם.
"אבישג, לא להירדם מתוקה שלי אנחנו כבר אצל סבתא ואני רוצה שתגידי לה שלום ותתני לה חיבוק ונשיקה בסדר".
"טוב" היא אומרת ונרדמת.

בפעם האחרונה בה העלינו יוסי ואני את סבתא הביתה, עמדה לילי  במרומי חלל המדרגות, סופקת כפיה.
"כל הבית מחכה לכבודכם".
אף פעם לא האמנתי לה ללילי, נראה שיש איזו אירוניה תמידית דבריה, גם לדמעותיה לא האמנתי, גם לא לחנופתה. הבית היה מצוחצח. יוסי ניגש לשים מים, לילי מיהרה בעקבותיו. "שלא תעז". אמרה לו, "אתם אורחים אצלנו עכשיו וגם עוגה עשיתי תראו".
סבתא אוחזת בהליכן ואינה זעה. היא מביטה קדימה ושוב חריקת ההליכון, היא גוררת אותו מעט קדימה, גופה נשרך אחריו ועוד קצת קדימה ושוב חריקת ההליכון, אוושת נעלי הבית שלה הנגררים אחריו, נשימתה השורקנית.
חריקה, אוושה, נשימה. כך עד לסלון. אני פתח את הדלת, מציע להרים אותה,, היא לא תצליח לעבור את השטיח. סבתא מתעקשת. אני מגלגל את השטיח. לילי באה עם העוגה אך נעצרת בפתח, יוסי אחריה עם הקומקום והספלים, כולנו מחכים שסבתא תעבור את המרחק מדלת הסלון עד כורסת הישיבה כשהמיטה בטווח ראייה, סבתא עושה מאמץ ומרימה את ההליכון ומייד מטיח אותו ברצפה, החריקה מתעצמת ואיתה אוושת גרירת נעלי הבית למרחק גדול יותר והנשימה הקשה. אנו מתקרבים כולנו לכורסא, כשסבתא ממש קרובה היא מביטה בי ואני מחזיק אותה בידי שתוכל להתיישב בכורסא. לילי הפעילה חימום נעים בבית.
סבתא נאנחת עמוקות ומסמנת ללילי בשתי אצבעות, לילי רצה לאמבטיה להביא מארון התרופות את התרופה ואז מתרווחת בכורסא ומביטה בנו, "חנוכה", היא אומרת "איפה הנרות". חנוכה הסתיים שבוע שעבר.
 לילי מביאה נרות, אנחנו מדליקים, אני מברך. יוסי ואני שרים, 'מעוז צור ישועתי'.
"חנוכה שעברה עוד יכולתי ללכת", אומרת סבתא. אנחנו מפסיקים לשיר.

 

"אבישג תתעוררי", אני מטלטל אותה בעדינות.
"אנחנו כבר הגענו".
הגשם בחוץ כל כך חזק שזה תירוץ טוב להאריך בנסיונות ההשכמה של אבישג. אני מעיר אותה כל בוקר, אפילו קם מוקדם יותר שיהיה לי זמן להעיר אותה בלי לחץ, לאט לאט, בתחילה אני מטלטל את רגליה הקטנות, מדגדג את כפות רגליה, היא מכופפת רגלה לכוון החזה, מחייכת בשנתה ותוקעת בעקשנות את אגודלה לפיה, אני מרים את הגומיה בתחתוניה ומשחרר כך שנשמע פלופ כשהגומיה מכה בעדינות בעכוזה, אבישג זעה אך מסרבת להתעורר אני מנשק לעורפה ויורד לאורך גבה וחוזר חלילה עד לצוואר במעלה הראש ואז בבת אחת אוחז בה בשתי ידיי והופך אתה על גבה. אבישג מנסה לבעוט, אצבעה עדיין תחובה בפיה, היא כבר יודעת שזהו, צריך לקום אבל עוד מאבק אחד אחרון, גם עכשיו היא נאבקת בעיניים עצומות. אני מדומם ונושא אותה עמי בתוך המעיל. לילי אמרה דם הרבה דם, אולי היתה לה התקפה נוספת, השאלה היא באם כדאי לפנות אותה מייד, כי אם המצב סופני, עדיף לתת לה למות בבית, התלבטות הידועה לנו מהפעמים הקודמות שזה קרה. למות זה בטוח השאלה היחידה היכן. אני טוען שעדיף שתמות בבית, במיטה המוכרת לה ולא מוקפת סדינים קרים. תלויה בפעמון האזעקה לאחיות.
יוסי אומר שהוא לא מסוגל להכנס לבית שמת בו משהו.
אני סוגר את המעיל עד הסוף ורץ עד פתח הבית, אני מנסה להוריד את אבישג אך היא נתלית בי בכל הכוח בשתי ידיה, מכך אני מסיק שהתעוררה שכן אגודלה כבר לא בפיה. כך אנו עולים במדרגות, לילי מחכה לנו למעלה סופקת כפיה והדמעות, איך לא , הדמעות.
בוא ותראה, בוא ותראה, אוי ואבוי לנו, אוי ואבוי ודווקא עכשיו אמא בחוץ לארץ, צריך לקרוא לה מהר תראה מה קרה לסבתא שלנו, למה שחררו אותה מבית חולים, למה", והיא כבר מוליכה אותנו לחדרה של סבתא. ריח חמוץ של דם ושתן באוויר. הסדינים נקיים, כנראה שהספיקה להחליף אותם, אבל על הרצפה כתמי דם. סבתא שוכבת במיטה כבדת נשימה.
קודם כל היא נושמת אני אמרתי לעצמי ולא ידעתי אם זו הקלה, סבתא מסובבת אט אט את ראשה, לילי ממהרת למרפסת השירות וחוזרת עם סחבה נקיה, מתכופפת לנקות את שאריות הדם, סבתא מניעה את ראשה לעברנו ואז פוקחת את עיניה, באותו רגע אני מרגיש את ידה של אבישג מושכת את המעיל לכיוונים נוגדים הרוכסן נפתח כדי חריץ ראשה הקטן מבצבץ ממנו והיא קוראת, "קוקו".
אני מוריד את אבישג הניגשת לסבתא מחבקת אותה בחיפזון ומרפרפת נשיקה על שיערותיה.
סבתא מסמנת לי להתקרב ולוחשת באוזני,
"איזה יום היום"
"יום רביעי"
"איזה חודש"
"דצמבר"
"כמה זמן נשאר לאביב"
"עוד שלושה חודשים"
אני מחזיק בידה. אני לא שומע את נשימתה אך רואה את הדופק בצווארה.
"רוצה לשתות" אומרת אבישג.
אני מבקש מלילי שתדאג לה, אבישג אינה רוצה ללכת עם לילי למטבח, היא רוצה להשאר איתי. אני מרים אותה על ברכי. שנינו מביטים בסבתא. ידי האחת אוחזת בידה של סבתא, האחרת כרוכה סביב מותניה של אבישג. שתי הנשים שאני הכי אוהב בעולם. לילי נכנסת עם כוס חלב שחממה עבור אבישג וכוס קקאועבורי, קקאו כמו שהייתי שותה בבית הזה מידי בוקר לפני בית הספר, סבתא היתה מכינה לי את הקקאו, הרבה קקאו, מעט סוכר וקינמון. באחת משעותיה הטובות ביקשתי ממנה שתלמד את לילי ולילי למדה היטב. אני גומע בצימאון, מודה ללילי ומבקש שתנקה שוב את כל החדר, תעביר עוד מטלית על הרצפה הנראית דביקה, אני מבקש שתכניס מטהרי אוויר לחדר, הריח מאוד לא נעים.
 סבתא שרויה בעלטה, רק האור מן המסדרון מבליח פנימה, לא שמתי לב שלילי כיבתה את האור בחדר. "היא לא אוהבת אור, זה מפריע לה". לילי קוראת את מחשבותי. גם כך סבתא שרויה באפילה. אני חש את ידה של סבתא זעה בידי, היא מנסה לאמר  לי משהו.
"רוצה קקאו כמו של אבא" אומרת אבישג. לילי ניגשת למטבח ואני מגיש אל שפתיה את הקקאו שלי, "טעים טעים". אבישג אומרת, "מה זה טעים , תגיד גם לאמא שתעשה לנו ככה בדיוק או תביא את לילי אצלנו שתעשה לנו ככה בדיוק כזה קקאו."
מסביב לשפתותיה מתרקם שפמפם חום ואני מלקק אותו ובאותה הזדמנות מנשק לאוזנה ואז מתקרב לסבתא הממלמלת משהו, " איזה יום".. אני שומע אתה ממלמלת.
"יום רביעי"
"איזה חודש"
"דצמבר"
"מתי האביב?"
 

עבור לתוכן העמוד

ביטוח חו"ל  | ביטוח סיעודי בויקיפדיה  | אינדקס גיל הזהב  | סבאלה | עורכי דין רשלנות רפואית    |  אינדקס עורכי דין  | סיעוד  | בית אבות  | לחשבון גוגל + שלי   | אתר ביטוח בריאות שלנו