טלפון
צור קשר
  • ביטוח סיעודי

    ביטוח סיעודי - דאגו לקבל פיצוי חודשי למקרה של פגיעה תפקודית וזאת בכדי לא ליפול לנטל על בני המשפחה

  • ביטוח חיים

    ביטוח חיים - הבטיחו את עתידה הכלכלי של משפחתכם בכל מצב

  • ביטוח בריאות

    ביטוח בריאות - דאגו להבטיח כי כל אחד מבני המשפחה יהיה מבוטח בביטוח הכולל: ניתוחים פרטיים, תרופות שלא בסל והשתלות

  • ביטוח מנהלים

    ביטוח מנהלים -כדאי לדאוג לחיסכון לפרישה בפוליסה המבטיחה קצבה או פנסיה ומשולמת ע"י עובד ומעביד

  • אובדן כושר עבודה

    ביטוח אובדן כושר עבודה - חשוב לגדר את הסיכון שבאיבוד כושר השתכרות ולכן יש להקים פוליסת ביטוח להבטחת הכנסה חודשית במקרה של פגיעה בכושר העבודה כתוצאה ...

פינלנד

פינלנד (הגדל)


פינלנד

אני מנסה לדבר על לבו של בעל הבית שיקנה מזגן. שנה אני מדבר אליו. לא
העלאה, לא קידום, מזגן אני רוצה. ביום החם ביותר בשנה אני מחליט לנסוע
לפינלנד. ומייד, כדי שלא תפוג הנחישות, אני מזמין כרטיס. במשרד הנסיעות
מודיעים שכדאי לטוס דרך וורשה.
הייתי נשאר במשרד הנסיעות עד שעת הסגירה. שאלות שאגרתי שנים, ניגרות
בשטף. 'מטוסים', 'יבשות', 'אוניות'. אני מדקלם, נהנה מהקרירות
ומהפוסטרים של חוץ לארץ. פינלנד.
מה יכול להיות רע בפינלנד, במיוחד שכאן ארבעים מעלות בצל ובחנות אין לי
מזגן. פינלנד. איך לא חשבתי על זה קודם.
למחרת, בהפסקת צהרים, אני יושב בספריה. כל ספר על פינלנד מייבש לי את
הזיעה. הפינים מחייכים אלי בהבנה,והפיניות באהבה, אין יפות מהן.
אני קונה 'פינלנדיה' ובערב שותה כוסית להתרגל. אני לא מספר לשרה דבר,
גם לא לאימא, רק לשאולי אני אומר: "אבא ייסע עוד מעט לחופש". שרה ואני
מדברים כבר שנים על נופש בפריס, בלי הילדים לשם שינוי.
הייתי רוצה לומר בפשטות "תראי שרה, חם לי נורא, אני נוסע לפינלנד, כבר
קניתי כרטיס. שבועיים בסך הכל. אני מאוד אעריך אם לא תעשי מזה עניין".
אני לא מדמה את השיחה הזו בארבע עיניים, זה מול זו, מעבר לשולחן, אלא
תמיד ממרחק בטוח. אולי אצעק מלמטה:
"שרה, אני נוסע לפינלנד. ביי". או בטלפון, רצוי מוורשה. נשמע לי הירואי להתקשר מוורשה. "היי שרה, וורשה איז קולינג, פינלנד דוז פוא, אני מקווה שאת לא כועסת, ביי".
מכבידה העובדה שאני לא יכול לספר על פינלנד לאף אחד. כעת אני יושב על שאול,  החבר היחיד שהוא רק שלי. שני ברושים ננסיים צומחים שם ותמיד יש פרחים. חיים קוראים לשכן של שאול. פעם אימא של חיים באה בדיוק כשישבתי על הבן שלה. היא לא
צעקה, רק הביטה בברושים הננסיים. נמלטתי משם. אני מספר לשאול הכל. בעצם
אין הרבה מה לספר. חם. אין לי מזגן. אני מזיע כל היום וקניתי כרטיס לפינלנד. שאול מבין. מה יותר טבעי מלנסוע לפינלנד. לא צריך להיות חבר כל-כך קרוב לראות שהבן אדם מיובש. יושב ומזיע כל היום, וגם שני ילדים קטנים בבית לא עוזרים לקרר את המערכת. אז פינלנד, ובאמת, ככל שאני משוחח על כך עם שאול, זה נשמע לי פתרון הגיוני יותר ויותר. שאול הוא  היחיד אתו אין לי ויכוחים, אולי בגלל שבתריסר השנים האחרונות אני מוצא פורקן בשתיקת האבן שלו. יש הבדלים בטמפרטורה בין בית הקברות לעולם שמחוצה לו. שאול אמר, שכמו שהזיעה מקררת את הגוף, הדמעות מקררות את הנשמה. באמת קריר כאן יותר, אולי גם בגלל שהאנשים הולכים כאן לאט. אני כל-כך רוצה שניסע ביחד לפינלנד. אני יודע שנסתדר נפלא, תמיד הסתדרנו. מהיום שהכרנו באוהל הטירונות, עד היום שהתפוצץ, הבנו אחד את השני. במבט, בהרמת גבה,
בתנועת יד. "אני נוסע לפינלנד", אני אומר וזהו. כמו תמיד.
אני מתחזק משתיקתו. שרה לא חושדת. גם אני לא חושד בה. אנחנו כבר שנים
לא חושדים אחד בשני בכלום. משעמם.
"מה דעתך על סקנדינביה", אני שואל בערב.
"מתאים לי", שרה אומרת.
"ואיזו ארץ היית בוחרת?"
"פינלנד", עונה שרה ללא היסוס. אני רץ לתיק שלי, סוחב אותו למרפסת
השירות, נועל את הדלת ומפשפש בקדחתנות בתא עם הרוכסן. הכרטיס שם, כולל
זמני הטיסות והרכבות.
"מה קורה?" שואלת שרה מעבר לדלת ואני יוצא, גמלוני ונשרך, עם התיק הכבד
שכל-כך לא שייך. שרה מביטה בי, כפי שהביטה כשהלכתי להביא את שאולי  מהחוג
הלא נכון.
"רוצה לישון מוקדם?" היא שואלת. אני מהנהן.
"למה דווקא פינלנד", אני שואל. שרה מביטה בי במבט מרוכז שמתמוסס אט-אט
ואז היא מאבדת עניין ופונה לעיסוקיה. לא תמיד מתרחש מה שאני צופה, רק
קצת חשד רציתי לטעת בה, שיהיה מעניין, וגם שלא ממש תופתע כשתשמע את קולי מפינלנד. שלא תסנן ישר "בן זונה", אלא תזכור שכבר רמזתי לה, שנתתי לה
אפשרות להבין שפינלנד היא היעד המועדף עלי. הכרטיס לפינלנד בוער בתיקי.
עוד שבוע. אני קורא שיש שם טיולי מזחלות. מה יכול להיות שקט יותר, מרגיע
יותר מהחלקה בלילה על שלג לבן. תריסר כלבים חסונים, נווטת פינלנדית
בשיער מתבדר, ומדריכה פינלנדית המכריזה על האתרים על פניהם אנחנו חולפים
בדהרה וברקע שמש פינלנדית שאינה שוקעת.
כל יום חם מקודמו, שיאי שרב נשברים הקיץ. אולי אקנה בפינלנד בית ואבלה
שם את הקיץ, אמצא מקום רחוק מהגבול הרוסי.
"אני לא יכול לחיות כאן יותר".
"על מה אתה מדבר", שואלת שרה.
"מילואים, עבודה".
"אתה בסדר?"
"בסדר גמור". נותרו לי יומיים עד הנסיעה.
"לא עשית מילואים כבר שנתיים, על מה אתה מקטר", מלטפת שרה את ראשי.
"אני אוהבת אותך, טיפשון", היא אומרת, "אולי כדאי שתיקח לעצמך קצת חופש,
איזה פסק זמן. אולי נקדים את הנסיעה שלנו לפריס, למה לא בעצם".
"מה זה להקדים?" אני שואל.
"אני מארגנת את אימא שלי לשבוע, עשרה ימים. מבחינתי תוך חודש אפשר
לנסוע".
"טוב",  אני אומר.
"ובינתיים תנוח, אתה נראה קצת מעופף".
מהחנות אני מצליח לעשות רק שני טלפונים. האחד ליניב, המ"פ של שאול ושלי,
שהוא מתווך גדול ברעננה. אני שואל אם הוא מכיר במקרה איזה מתווך
מפינלנד. יניב צוחק. אין לי זמן להסביר לו, כי בעל הבית בדיוק נכנס.
הטלפון השני לאימא, לשאול אם השלוש-מאות דולר עדיין אצלה. מטרידה אותי
העובדה שאני לא יודע אם אפשר לקחת בפינלנד משכנתא. בלי משכנתא, לא אוכל
לקנות שם בית, או אפילו דירה, העיקר שיהיה על שפת אחד מאלף אגמים.
אני בא בשעת אחר הצהרים להיפרד משאול. ממש נעים כאן. אפילו רוח קלה
מנשבת, ואני  חש הקלה. שאול שקט וקשוב כהרגלו. אני יודע ששאול מבחין
בהתרגשות שלי. שאול תמיד קולט אותי. גם כשהגענו לדוחא, מעל שדה התעופה
של ביירות, ביום בו נהרג, הוא אמר: "אל תדאג, היא תחזור אליך".
ובאמת, בדיוק חשבתי על שרה שבפעם האחרונה שנפגשנו אמרה לי, שלא טיפוס
כמוני היא צריכה. ובהלוויה, כמו שהוא חזה, שרה הושיטה לי יד ואני, מרוב
התרגשות, הצעתי שנתחתן.
אני מספר לשאול על התוכנית לקנות בית בפינלנד, או אפילו בקתה קטנה על
האגם ולהעביר שם את הקיץ. אולי אפילו שרה תחשוב שזה שינוי מרענן.
הילדים יהיו בגנים פינלנדיים עם גננות פינלנדיות, ובכלל, מה רע בללמוד
עוד שפה. נחזור לארץ בספטמבר, נינוחים ומאושרים.
גם את הסאונה הם המציאו. עם כלבבי.
יכול להיות שזה כל-כך ימצא חן בעינינו שנרצה להישאר יותר. אי אפשר לדעת
עם הפינים האלה, שמרוב הכנסת אורחים כבר לא נעים לעזוב אותם, הניקיון
שלהם, והשלג. אני מבטיח לשאול, שאם נחליט להשתקע, אחזור במיוחד כדי לקחת אותו לשם.
שרה רצה כאחוזת תזזית ברחבי הבית. "מה קרה", אני שואל.
"יום הולדת של הבת שלך", היא מחייכת אלי.
"מתי?" אני שואל בטמטום.
"מחר, מותק", היא עונה.
"באיזו שעה?"
"בחייך".
מזל שהיא במצב רוח טוב. הקטעים האלה של שכחה, בייחוד לגבי הילדים,
מוציאים אותה מדעתה.
"אנחנו נוסעים יחד לגן, אני רוצה להגיע כבר בשמונה וחצי שלא תעשה לי
פאשלות", פולטת שרה תוך כדי התרוצצות בלתי פוסקת.
הטיסה לוורשה יוצאת ב11:30-. קצת לחוץ.
בערב שרה אופה עוגה ומורה לי להכניס ממתקים לשקיות הפתעה. אני עובד כמו
רובוט, טוויסט, סוכריה חמוצה, שני טופי, שלושה בייגעלך, מקל סבא קטן,
לולאה, חוט אדום לקשירה, השקית הבאה, טוויסט, סוכריה חמוצה.. טלפון.
אני כמו מתעורר ורץ למרפסת. אני אורז שני זוגות געטקס, סוודרים, ומכנסי
דובון, דוחס עד אפס מקום את התרמיל הצבאי.
שרה נכנסת לאמבטיה, אני מנסה לסגור את הדלת אבל היא כבר לידי במרפסת.
"מה זה?" היא שואלת.
"זה.. זה.. אני, כבר אין לי מקום, אז את הדברים של החורף, אני מעביר
לאימא שלי". שרה יוצאת. אני מבריק מזיעה.
יובל הקטנה שרה וקופצת, מוקפת בחברים והמון אהבה. שרה מפזזת יחד אתה.
אני מצלם. שרה מפתיעה עם קוסם שמעלים לילדים את הכובעים. יובל מאושרת,
גם שרה. ב10:30- אנחנו עוזבים את הגן. שרה מבקשת שאקפיץ את הקוסם
הביתה. "תעזוב את החנות היום, בוא נחגוג", כך שרה אומרת. אנחנו יושבים
בבית קפה ומעלינו כרזה של פינית מחייכת, מחזיקה בקבוק 'פינלנדיה'.
מלצרים פיניים ומלצריות פיניות עם חיוך שלא שוקע לעולם, מרחפים סביבנו.
אני מצביע לעבר הכרזה: "זה מה שאני רוצה". המלצרית מחליקה על רצפת הקרח
להביא בקבוק קפוא.

כשהמטוס שלי ממריא אני מגביה את הבקבוק לעומתה ושותה עד טשטוש חושים. המטוס

חולף מעלי ומרעיד את הכוסות. אני מנפץ את הבקבוק על גדר האבן.

עבור לתוכן העמוד

ביטוח חו"ל  | ביטוח סיעודי בויקיפדיה  | אינדקס גיל הזהב  | סבאלה | עורכי דין רשלנות רפואית    |  אינדקס עורכי דין  | סיעוד  | בית אבות  | לחשבון גוגל + שלי   | אתר ביטוח בריאות שלנו