טלפון
צור קשר
  • ביטוח סיעודי

    ביטוח סיעודי - דאגו לקבל פיצוי חודשי למקרה של פגיעה תפקודית וזאת בכדי לא ליפול לנטל על בני המשפחה

  • ביטוח חיים

    ביטוח חיים - הבטיחו את עתידה הכלכלי של משפחתכם בכל מצב

  • ביטוח בריאות

    ביטוח בריאות - דאגו להבטיח כי כל אחד מבני המשפחה יהיה מבוטח בביטוח הכולל: ניתוחים פרטיים, תרופות שלא בסל והשתלות

  • ביטוח מנהלים

    ביטוח מנהלים -כדאי לדאוג לחיסכון לפרישה בפוליסה המבטיחה קצבה או פנסיה ומשולמת ע"י עובד ומעביד

  • אובדן כושר עבודה

    ביטוח אובדן כושר עבודה - חשוב לגדר את הסיכון שבאיבוד כושר השתכרות ולכן יש להקים פוליסת ביטוח להבטחת הכנסה חודשית במקרה של פגיעה בכושר העבודה כתוצאה ...

האוצר של פבריקנט

לכל אדם יש אוצר, שלא כולם יודעים עליו לפבריקנט הזדמן אוצר גדול וזהו סיפורו
האוצר של פבריקנט (הגדל)

האוצר של פבריקנט

 

בשבת בבוקר, מוקדם, מגלה שרון שרוך ירוק-כהה מבצבץ מהחול. פבריקנט מאיץ בבנו שרון להמשיך ללכת. שרון מתעקש לשלוף את השרוך ולצרפו לאוסף הקונכיות, הצדפות, החצץ והבלונים בחדרו. הוא מושך, אבל קצהו הנסתר של השרוך שקוע עמוק. שרון מפנה את החול מצדדיו. פבריקנט מתרחק אל הים וטובל במימיו. שיהיה ארוך השרוך, מתפלל פבריקנט ומתעלם מנפנופי-היד של אשתו שמכל הימים בחרה דווקא היום להצטרף אליהם. קריאתו של שרון גורמת לו להסתובב באחת אל בנו. פבריקנט רואה מה שרואה, וחייו משתנים מן הקצה אל הקצה.
פבריקנט מביא כסף הביתה ומקדיש לילדים את סוף השבוע, מה שמזכה אותו, לדעתו, בתואר 'אב למופת'. ביום שישי מסב פבריקנט יחד עם אשתו וילדיו לארוחת ערב, ואחריה הוא נפרד לשלום משני הגדולים היוצאים לבלות. שרון הקטן נשאר עם הוריו עד מאוחר. הפבריקנטים בוהים בטלוויזיה, מפצחים משהו ופורשים לישון. כשיום אחד העז פבריקנט להתלונן על שאין הם יוצאים מהבית בכלל, אמרה לו נורית שעוד יבוא יום והוא יגלה שהשעות הללו, שבהן פיצחו גרעינים מול הטלוויזיה, היו השעות היפות בחייהם.
בשבת מציע פבריקנט לילדים ללכת לים. בדרך כלל רק שרון מצטרף אליו.
אחר הצהריים מוקדש לנקיונות. אין רגע משעמם.
פבריקנט נולד באנייה ליד טורקיה, כשעלו לארץ מבוקרשט (בטפסים הרבים שמילא מאז, רשם תמיד שנולד בארץ). הפקיד בנמל שאל את אמו לשמו של העולל בזרועותיה.
האם - מבועתת מהשאלה בשפה הבלתי מובנת - השיבה: "צ'ה?" והפקיד, נאמן לתפקידו, רשם, 'צ'ה פבריקנט'. רק בבגרותו הצליח לשנות ל'משה' את העוול הרשום.
פבריקנט עובד במשרד שמאים. נורית כותבת שירים, מנגנת בפסנתר וחולמת על בית רשום בטאבו. 7.
מזה זמן משתעשע פבריקנט ברעיון לפתוח משרד עצמאי. יש לו כמה לקוחות 'משלו'. אומץ אין לו. פבריקנט לא בנוי לעבודה בשעות קבועות, ולרוב, גם לא לאישה ושלושה ילדים. פבריקנט אינו לוקח סיכונים. הוא מתאהב רק בבלתי מושג.
ככה התאהב בד"ר קפוסטה, הגרושה מאפקה.
ד"ר קפוסטה פתחה את הדלת בשיער אסוף, עוטה חלוק מוזהב בעל שסע עמוק. היא הייתה גבוהה ממנו בראש. פבריקנט התאהב בה מייד, ובהתאהבותו הנואשת, חסרת הסיכוי, היה כמו קיפוד לפני אורו של פנס, מסומר והלום, רואה גלגל הולך וגדל, הולך וגדל מולו. ד"ר קפוסטה הושיטה לו יד ארוכת אצבעות, חייכה ואמרה משהו. "צ'ה?" הוא מילמל, ומיד התעשת "פבריקנט, משה פבריקנט". היא הזמינה אותו בחביבות לעבור לסלון. לאחר שהתיישבו, היא שאלה אם יעדיף לסקור את הדירה או שמא ירצה לפני כן לעבור על המסמכים. פבריקנט התאווה לרגע לעמוד אל מול פסלי הברונזה, לדרוך על רצפות השיש הממורקות ועל השטיחים העבים, להתהלך בין הספות מעור רך בגוון חלבי, הניצבות מתחת לקירות מחופים בתמונות מקוריות. תמונת פרפרים בעלת קווים אבסטרקטיים נתלתה באפלולית שמעל למנורה הזוהרת מעל האקווריום בכניסה. פבריקנט, מרותק כפי שהיה לשסע החושף את עורה הלבן של ד"ר קפוסטה, נמנע מלהשיב.
הוא מהרהר בכך שכולם אומרים על נורית שהיא אישה נהדרת ו"בשלנית בחסד". נורית רוצה בית. אין לו כסף לקנות בית. עדיף, מבחינתו, להמשיך לשלם שש מאות דולר ודי, די, די.
כשהוא עוזב הוא אומר שאם תרצה אותו במשרד, שתבקש את 'משה פבריקנט'. בלאות הוא נוהג לביתו במכוניתו המקרטעת. מד הדלק על אפס.
בידו של שרון נייר ירקרק. פבריקנט רץ אליו. שרון מחזיק שטר רטוב, מקומט, מלא חול. שטר של מאה דולר.
"אבא, מה זה?"
פבריקנט שותק. הוא מושך בקדחתנות בשרוך התקוע בחול. הוא כורע, מושך. לא זז. מושך חזק יותר. "שאני יעזור?" שואל שרון. אנשים קרבים אליהם. הוא מתיישב על תלולית החול, צופה אל המים. שטר נוסף נמצא בקצה התלולית. הוא חוזר לחפור במרץ. שרוע על בטנו, הוא נובר בחול. שרון חופר לידו. אצבעו של פבריקנט נשרטת, דם מטפטף. תוך שהוא חופר הוא נתקל בקצה של ערכת רחצה צבאית, כזו שהיו מנפקים בטירונות.
בתיבה הראשונה שנחשפת טמון צרור שטרות כהים. הוא מתבונן לצדדים בבהילות, מבחין באנשים קרבים. הוא ממהר להתיישב על הערכה, מתאמץ לחייך. "בוא חמודי", הוא קורא לבנו.
שוב הוא גוחן על ארבע, מעיף את החול סביב הערכה ההולכת ונחשפת. פבריקנט שולף את החבילה הקשורה בגומייה מיובשת למחצה. הרבה דולרים בשטרות גדולים ועוד חבילת שטרות ועוד אחת ועוד.
לבסוף, כשהערכה בחוץ, הוא מבחין בשטרות בודדים הקבורים בחול. הוא ממשיך לחפור ככל שזרועותיו מגיעות, מפסיק בכל פעם שמישהו עובר. פבריקנט משיל מעליו את חולצתו, עוטף בה את הערכה ומהדק היטב. "בוא שרוני, חוזרים לאימא". שרון מביט בו, מתפלא על העניין הרב שמגלה אביו במשחק החפירות.
דווקא היום נורית אתם. בדרך למגרש החניה פבריקנט בוחר בשביל המרוחק מקו המים. הוא מצמיד את החולצה עם האוצר לדופן הפנימית של הגלגל האחורי הימני, בגומחה מוסתרת בחול.
"מה אתה עושה אבא?"
"מנקה את הגלגל, שהאוטו ייסע יותר טוב".
מה יענה אם היא תשאל אותו איפה החולצה?
הוא גורר את שרון בחזרה לרכב, מנער את החולצה. הערכה נחשפת. הוא לובש את החולצה, תוחב את הערכה עמוק מתחת לרכב ונודד בין הפחים כדי למצוא עיתון , את זה עם העמודים הגדולים. בפח השלישי הוא מוצא עיתון משומש, אך לא משומש מדי. פבריקנט חוזר למכונית, חושף שנית את הערכה ומכסה אותה בנייר העיתון, צמוד אל הגלגל.
"איפה הייתם?"
שרון מסביר שאבא חפר וחפר בחול וניקה את הגלגל כדי שהאוטו ייסע. נורית שמחה שבעלה משחק עם הילד כמו שצריך ואומרת שקראה שהבנק הישיר החדש, 'די למינוס" מציע משכנתאות ממש בזול וחבל על השש מאות דולר. 9.
לפבריקנט יש תכנית. ברור לו כי הכסף הזה לא הגיע סתם. נורית מדברת על הדירה בגבעתיים. הוא מהנהן בראשו בפיזור-דעת ומנסה לאמוד את מספר השטרות בערכה. נניח חמישים שטרות בתיבה. חמש תיבות מצד אחד, חמש מצד שני, חמישים אלף.
"איפה המפתחות?" הוא שואל.
"בשביל מה?" חייבת נורית לדעת.
"הכובע שלי שם".
"ממתי יש לך כובע?"
"קניתי. נו, באמת".
"אנחנו תכף הולכים, מה הלחץ? מה פתאום עכשיו".
פבריקנט שוכב על החול בפישוט אברים.
"השעון שלי שם", הוא אומר לפתע.
"יש לי שעון, אם זה מעניין אותך, וחוץ מזה אנחנו זזים".
טעות, טעות. הכי טבעי להתנהג טבעי. שום דבר יוצא דופן. לא צריך לשאול, פשוט לקחת את המפתחות ולהתחיל ללכת. צריך להניח את הערכה בתא המטען בתוך ארגז הכלים, או להמציא כל סידור אחר, רק שלא תעמוד ככה חשופה בחוץ. המחשבה על אוצרו הפגיע גורמת לו לנבור בתיק, לשלוף את המפתחות ולרוץ אל הרכב. הוא יודע שהיא מנקבת את גבו במבטה.
הערכה עדיין שם. הוא פותח את תא המטען ורוצה להניח את הערכה, אבל אז ניגש אליו גברתן משופם ושואל אם יש לו כבלים. "לא", הוא משיב, אבל תא המטען פתוח והכבלים בולטים לעין.
"תראו את המניוק משקר בפנים". המשופם קרב אליו.
"קח", מורה פבריקנט לכיוון הכבלים, שכן ידיו עסוקות בעטיפת הערכה. המשופם מתקרב לערכתו. "קח כבר", צועק פבריקנט. הגברתן מתכופף לתוך תא המטען, מושיט ידו לכבלים ומביט בתוכחה בפבריקנט המזיע. פבריקנט סוגר את תא המטען בטריקה.
"מה יש לך, תגיד לי?"
"זה מהחום. הייתי צריך את השעון שלי". 10.
"ואיפה הוא?"
פבריקנט לוטש עיניו אל פרק זרועו החשופה.
"בוא נלך הביתה, שרוני", אומרת נורית.
פבריקנט אוסף את הכיסאות ומנקה את הטרקטור במי ים. נורית ושרון מתרחקים. פבריקנט שומט את הטרקטור, רץ ומשיג אותם ממש ליד הרכב.
"איפה הטרקטור?" שואלת נורית.
"רק אני אשים את הכיסאות", מבקש פבריקנט. נורית ניגשת לפתוח את תא המטען, פבריקנט דרוך לצדה. ברגע בו נפתחת הדלת הוא מזנק פנימה, מכסה בחזהו על ערמת העיתונים. נורית מביטה בו רגע ארוך ונכנסת להתניע. הוא שולף בזהירות את ערכתו ומכניס אותה לארגז הכלים. הארגז לא נסגר. פבריקנט מוציא שלושה שלבים ממרכז הארגז. הכל מתמוטט. ברגים, דיבלים, בוקסות, מפתחות. נורית עומדת מעליו ושואלת אם קרה משהו.
"לא", הוא שואג מבועת. "לא".
נורית מצמצמת עיניה בריכוז.
"תביא את הטרקטור".
הטרקטור מלא חול, הוא שב ושוטף אותו במי-ים, זורק אותו לתא המטען ומתיישב ליד נורית.
"זהו?" היא שואלת.
"מה זהו?" שואל פבריקנט.
"לא יודעת, לא יודעת מה יש לך היום".
"זה מהחום", הוא אומר. "נכון שהיה לנו כיף, שרוני?"
"לא", עונה שרוני, ונרדם.
נורית אומרת שבשביל משכנתא מספיקים רק שני ערבים. הדרך הביתה מזכירה לו את הנסיעה באמבולנס ל'פוריה'. כשהודיעו שאין מסוק פינוי. היה שרוי בערפול חושים, וכל הדרך דיברו אליו שלא יאבד את ההכרה. "תיקח אותו ישר למיטה", אומרת נורית.
פבריקנט מתעקש, שלא כהרגלו, על שטיפת הכיסאות. נורית אינה אומרת דבר. 11.
החבילה במקומה, ברוך השם. הוא שוקל לאן להעביר אותה ולבסוף מגיע למסקנה שהמקום הבטוח ביותר הוא ארגז-הכלים שבתא המטען. פבריקנט מחניק את סקרנותו ולא מתחיל לספור.
בערב, לאחר שמשכיבים את הילדים, פבריקנט אומר שהוא רוצה לבקר את אימא שלו.
"למה דווקא עכשיו?" מתפרצת נורית.
"אני מתגעגע אליה", אומר פבריקנט וכבר נוטל את המפתחות.
"שב בשקט. מה קרה לך היום?"
פבריקנט רץ החוצה. מתניע ונוסע למשרד. לספור בנחת ולחשוב בשקט.
מול צומת רמת-אביב מגיחה לעברו משאית. פבריקנט בולם בפראות ומטה את המכונית ימינה, עולה על אי תנועה ויורד במהירות לעבר תחנת אוטובוס. הוא מזהה באיחור את המכונית השורטת את פגושו. פבריקנט מטה את ההגה שמאלה, המשאית חולפת על פניו. הוא מתיישר ליד הרמזור מתחת לגשר. לבו מתפרע. הוא נוסע לאט, מתעלם מצפירותיהם של הנהגים מאחוריו.
בכניסה לחדר המדרגות שוש מקדמת את פניו בחשיפת שיניים מוכתמות באודם עז. "שלום מר פבריקנט".
"מה קורה, אין קליינטים?" פבריקנט שונא את המחשבה שייפתח ארגז הכלים ויתגלה אוצרו.
"קחי", הוא מושיט לעברה שטר. "תקני לי סיגריות".
"אתה מעשן?" מתפלאת שוש.
"כן. יאללה".
"איזה סיגריות?"
"לא חשוב". פבריקנט חושב שהיא בכוונה לא זזה. "נו".
שוש אינה אוהבת שמדברים אליה ככה. היא אינה מרשה שיפגעו בכבודה. אז היא הולכת לאט.
פעם אפילו חשק בתחת הגדול שלה. הוא מתיישב בכסא שלו, הוא אינו יכול להתחיל בטרם תחזור שוש ממשימתה. אולי אלה מזויפים? עננה מעיבה על הריגוש. 12.
הוא מתאפק לא לפתוח את ארגז הכלים, ובינתיים, כדי להסיח דעתו, הוא חושב על שפתיה של שוש ועל רגליה השמנמנות.
טלפון. "חיפשתי אותך אצל אימא שלך. למה אתה משקר?"
"נורית, בחייך. יש לי עבודה".
"ממתי במוצאי שבת? מה קורה לך? למה אתה לא מספר לי? קרה משהו?"
"שום דבר, נורית. שום דבר".
נקישה בדלת. "נורית, אני לא יכול עכשיו".
"יש לך מישהי!"
"לא, נורית. על מה את מדברת".
"לא יודעת. אתה מוזר כזה".
נקישה חזקה יותר. "נורית, אני לא יכול עכשיו, יש לי עבודה, הרבה עבודה. זה ליום ראשון, את מבינה?"
"לא. אני לא מבינה, ואתה תסביר לי, אני אישתך, אתה זוכר את זה?"
"מי שם", צועקת שוש.
"לא", צועק פבריקנט, "לא".
"מה אתה צורח, מה יש לך?"
"שום דבר נורית. למה את לא יכולה פשוט להניח את הטלפון ולחכות שאבוא הביתה בעוד שעה, שעה וחצי, והכל ייגמר בטוב. למה?"
"כי זה לא האופי שלי".
פבריקנט מנתק. זו פעולה שלא עשה מימיו.
הוא פותח. שוש מושיטה לו סיגריות וגפרורים. ציפורניה אדומות כמו שיניה. "הנה עודף".
"תשמרי אותו".
"ככה.." שוש מביטה בו במבט חדש.
"תראי, אני קצת עסוק עכשיו אז אולי.. אין לך בית תגידי לי? איפה את גרה?".
הטלפון מצלצל. פבריקנט עונה מבלי משים.
"אני חושבת שאתה בוגד בי. תגיע מייד הביתה, עכשיו". נורית צועקת עליו מן האפרכסת.
"אז ללכת?" שואלת שוש. 13.
"מי זאת", שואלת נורית.
"המנקה".
"מה היא מנקה לך בדיוק?"
"נורית, תביני, זה לא .."
"צ'או", אומרת שוש וממשיכה לעמוד ליד הדלת.
"אם לא תגיע עכשיו הביתה, הסוף יהיה רע, תאמין לי".
שוש אינה מראה כל סימן כאילו היא עומדת להיעלם. פבריקנט שולף שטר, מושיט לעברה ומסמן לה ללכת.
"תודה", אומרת שוש.
"תודה?" נורית על סף היסטריה, "'תודה' הכלבה אומרת.."
פבריקנט מביט בישבנה האדיר של שוש, המעכס באיטיות אל מחוץ לחדר. שטוף-הקלה הוא מניח את האפרכסת במקומה.
הוא נשאר לשבת על קצה השולחן ואט אט הוא מתעשת, מוציא את הערכה המלוכלכת בחול ובצדפות. השטרות רטובים וקשה להפריד ביניהם.
לקראת חצות מעיר פבריקנט את אמו, ואומר לה שהוא חייב את המפתח לעליית הגג.
"עכשיו? מה שעה. אני ישנה".
"אני בא", אומר פבריקנט וטורק.
אמו ממתינה לו עם כוס תה. "בוא תגיד לאימא מה קורה, אינגלע. אני דואגת".
"שום כלום, באמת. את תעלי לגג מחר?"
"אם תבקש ממני".
"לא. אני מבקש שלא".
"מה אתה מסתיר שם?"
"שום דבר אימא, אני תולה שם כמה דברים לייבוש, סתם".
פבריקנט עולה לגג ונזכר שאין לו אטבים. הוא יורד לאמו ומאיץ בה לתת לו אטבים. היא שואלת אותו "הסתבכת שמה?". בעיצומה של מלאכת התלייה, היא דופקת בדלת. "נורית בטלפון".
"לא יכול עכשיו", אומר פבריקנט וממשיך לתלות.
"היא שואלת מתי אתה מגיע הביתה, תגיד לה תשובה".
"תגידי עוד שעה". 14.
יש יותר שטרות ממה שחשב. הרבה יותר. האטבים נגמרים לו במהרה. הוא מצמיד שניים שניים ולבסוף גם ארבעה וחמישה יחד. כל הגג שטרות שטרות, שמתנופפים.
פבריקנט חוזר הביתה במצב רוח מרומם, הוא משחק עם הילדים ולמרבה התמיהה אינו נדרש להסברים על אודות הקורות אותו אתמול. הוא מאושר. למחרת מתקשר פבריקנט למשרד ומודיע שאינו מרגיש בטוב. בעל המשרד שואל מה עם ארגז הכלים שהשאיר בחדרו. את הבוקר מבלה פבריקנט במרפסת השיזוף הקטנה שעל הגג, מביט בהתייבשותם האיטית של השטרות. אחר זמן מה הוא יורד להביא קופסת קרטון. כל שטר שמתייבש מורד מייד מהחבל. במקומות שמתפנים הוא מצמיד שטרות מדבוקת הארבעה-חמישה, שרטובים עדיין. פבריקנט שוקע בכסא-נוח המרופט של אמו, ומביט בשטרות המתנופפים מולו. הוא מתמלא ציפייה מענגת.
כעת הכל יהיה שונה, הוא מבטיח לעצמו.
אחר-הצהרים הוא נפרד בעצב מהבודדים שנשארים תלויים, ואת קופסת הקרטון המלאה הוא מטמין בחדרון, שפעם היה חדרו.
פבריקנט חוזר הביתה במצב רוח מרומם, משחק עם הילדים, וכולם, כולל נורית, מאושרים.
למחרת בבוקר, הוא נוסע היישר לבית אמו. הוא עולה לגג וקוטף את אחרוני השטרות. הוא ננעל בחדר ילדותו. את השטרות הוא שופך על מיטתו. חבילה אחת מכילה שטרות בני אלף דולר, חמישים שטרות בסך הכול. שאר החבילות הן של מאה דולר. הוא סופר עשרים ושמונה אלף דולר בשטרות של מאה, לפני שאמו נוקשת בדלת ואומרת שנורית בטלפון. הוא מאגד את השטרות בגומיות, מכניס לקופסה ומניח במגירה עם המפתח. את המפתח הוא טומן בכיסו ויוצא את הבית. אמו צועקת לו משהו מהחלון. הוא רץ הלאה. מטלפון ציבורי הוא מתקשר לחבר מהגדוד, שסיפר לו פעם על מישהו ביפו שמתעסק עם דרכונים. תוך שעה הוא אצל אבו-חאלד ג'דיד. רק בסוף הדיבורים על החבר המשותף, הקפה והסיגריות, מבטיח אבו-חאלד ג'דיד, שהדרכון יהיה מוכן תוך יומיים. פבריקנט מביא שתי תמונות פוטו רצח וקובע ששמו יהיה 'משה גווארה'.
למחרת מתקשר לאבו-חאלד ג'דיד ומבקש לשנות ל'צ'ה'.
הדרכון מעשה אמנות. פבריקנט קונה כספת קיר, מטמין בה את הכסף ואת הדרכון, ואת הכספת הוא טומן בארון הבגדים שעוד נשארו בו קרעי פוסטר של להקת 'אחרית הימים'. השנים חולפות.
פבריקנט, אב מסור ובעל למופת. את כל פקידי 'די למינוס' הוא מכיר בשמם, אבל הוא ממשיך לשלם שכירות באותו מקום.

בעתות מצוקה מחייך אליו 'צ'ה גווארה'.


 

עבור לתוכן העמוד

ביטוח חו"ל  | ביטוח סיעודי בויקיפדיה  | אינדקס גיל הזהב  | סבאלה | עורכי דין רשלנות רפואית    |  אינדקס עורכי דין  | סיעוד  | בית אבות  | לחשבון גוגל + שלי   | אתר ביטוח בריאות שלנו