טלפון
צור קשר
  • ביטוח סיעודי

    ביטוח סיעודי - דאגו לקבל פיצוי חודשי למקרה של פגיעה תפקודית וזאת בכדי לא ליפול לנטל על בני המשפחה

  • ביטוח חיים

    ביטוח חיים - הבטיחו את עתידה הכלכלי של משפחתכם בכל מצב

  • ביטוח בריאות

    ביטוח בריאות - דאגו להבטיח כי כל אחד מבני המשפחה יהיה מבוטח בביטוח הכולל: ניתוחים פרטיים, תרופות שלא בסל והשתלות

  • ביטוח מנהלים

    ביטוח מנהלים -כדאי לדאוג לחיסכון לפרישה בפוליסה המבטיחה קצבה או פנסיה ומשולמת ע"י עובד ומעביד

  • אובדן כושר עבודה

    ביטוח אובדן כושר עבודה - חשוב לגדר את הסיכון שבאיבוד כושר השתכרות ולכן יש להקים פוליסת ביטוח להבטחת הכנסה חודשית במקרה של פגיעה בכושר העבודה כתוצאה ...

פרשת שרה

אדם בורח מביתו אל הסטודיו של מורהו לציור אל חלומות ללא שינה אלבד הציור אל דגנית הדוגמנית אל המציאות
פרשת שרה (הגדל)

 

 

 

 

 

 

 

פרשת שרה

 

 

כחודש לאחר שפגשתי את שלמה כפיר, אמרה לי שרה שאם אני כל כך רוצה להיות לבד, אז רצוי לעשות את זה מוקדם ככל האפשר. היא לא אמרה את זה בכעס וזה הדאיג אותי. כשהיא אומרת דברים כואבים בשקט, אני ישר מושיט את היד ל'וונטולין', שנמצא תמיד איתי. היא גם לא הטיפוס המאיים. היא מתכוונת לזה.
"אתה לא יכול לדבר כל הזמן על הכוכבים ועל עולמות רחוקים ולא להיות מחובר לבית שאתה אמור להיות חלק ממנו, לילדים שלך ואל האשה שאתה חי איתה. תתאפס בן אדם".
"ומה זה אומר", שאלתי בחשש גדול. יודע שכל תשובה לא תהיה טובה מבחינתי.
"שאני משחררת אותך מהחובה לתרץ תירוצים, להמציא סיפורים, להסביר למה אתה לא כאן. אתה יכול ללכת".
הפחד העתיק הזה משינוי צץ לפתע. היכן אגור? מה יהיה עם הילדים? מה יהיה עם הספרים שלי? רק המחשבה להעביר את ה'אנציקלופדיה בריטניקה', שהיתה של אבא שלי,  גרמה לי סחרחורת. ואת הכסא מעץ טיק, שנדרשו שני סבלים להרים, אני שולף מהכיס את ה'וונטולין' ולוקח שאיפה נוספת.
"מה קורה לך", שאלה שרה, "לא חשבתי שתיקח את זה כל-כך קשה. חשבתי שתשמח".
לאחר ששתיתי את כוס המים ששרה הגישה לי והדופק התייצב, חשבתי שההצעה היא לא כל-כך גרועה. אני סוף סוף יוכל לעשות מה שאני רוצה. אבל מה בעצם אני רוצה?
לאחר עוד כוס מים, הבנתי שמה שאני רוצה, זה לדעת שאני יכול לעשות כל מה שאני רוצה, אבל עם אישור של שרה ובמסגרת של הבית. כי אחרת אהיה אומלל, כל הזמן אתגעגע ולא אמצא את מקומי. שרה היא העוגן שלי. היא הרי קיבלה אותי כמות שאני, גם גמד, גם מחרחר ועם כלוב של צרצרים. אולי באמת מתחתי את החבל יותר מידי. אבל הרצון הזה לברוח חזק ממני. והרי אני לא בורח לזיין מהצד, אני פשוט צריך להיות לבד.
"למה דווקא עכשיו", אני שואל.
"אני מדברת ומדברת אתך על זה כבר כמה שנים. אתה פשוט לא מקשיב. אתה לא בשלב בחיים של לחיות ביחד. יש לך עוד הרבה בעיות עם עצמך. כשתהיה מוכן. אם לא אתחתן עד אז, תודיע לי ונבחן אחד את השני. עד אז נשאר ידידים טובים ותראה את הילדים מתי שבא לך. אתה תשלם את כלכלת הבית, חוגים וכל מה שקשור ללימודים של הילדים וחוץ מזה את חופשי".
לא רק שלא הרגשתי חופשי, אלא אף לקחתי שאיפה שלישית מה'וונטולין', בפרק זמן קצר ואני יודע שזה אסור.
"חשבתי שתהיה קצת יותר האפי".
"אני לא".
"די עם הפרצוף הזה", חייכה אלי שרה, ונראתה יפה מתמיד.
בואי, סימנתי לה בידי לשבת לידי. שרה התיישבה ואני הבטתי לה בעיניים וידעתי פעם ראשונה מאז הכרנו, שאני הולך לאבד אותה, שאני הולך להתנתק מאשה שאני אוהב. מים קדומים שנצברו במעמקי הגוף מאז ילדותי, נבעו ממני ללא שליטה. דמעות, ולבושתי עוד דמעות. הנחתי את ראשי בחיקה של שרה ובכיתי ללא שליטה. פעם ראשונה ששרה רואה אותי בוכה. פעם ראשונה שאני בוכה לפני אדם אחר. זה לא היה רק בכי, אלא התפרקות מוחלטת של הגוף וגעיות מתמשכות של גדי השפוט למאסר עולם על לא עוול בטלפיו ומגיע אליו הדוברמן, שהפליל אותו, לביקור. לא יכולתי לעצור. המים המשיכו לזרום מנחל צר וגועש אל נהר רחב ושקט, אל ירכיה של שרה שליטפה בידה האחת את שיערותיי ובידה השניה גששה אחר טישיו. כשהסערה חלפה הייתי בטוח שתגיד, די יקירי, מספיק, הבנתי כמה זה קשה לך. בטל פקודה אחרונה. גש למיטה ואני מייד מצטרפת. שרה לא אמרה דבר. היא פסקה ללטף את שיערי , הושיטה לי מפית נייר שנראתה לי משומשת ובתנועות קלות טפחה על גבי, כאומרת, די כבר, קום. מיצינו את הקטע הזה. קמתי לשטוף פנים. כשחזרתי היא כבר היתה במטבח, קוצצת. שאלתי אם אפשר קצת גזר קלוף, ככה לפני הסלט, אמרה שגם הסלט הוא לילדים, שכדאי שאני כבר אמצא בשלנית אחרת.
"כי עם כל הבכי והצער אתה יודע כמה אני צודקת. אתה יכול להשאיר את הספרים אבל חייב לקחת את הצרצרים".
וכך מצאתי את עצמי בשיא קיץ, עומד מחוץ לבית, עם כלוב הצרצרים בידי.
עד שאזרתי עוז להיכנס פנימה ולהתעמת עם שרה ולומר לה שהיא פשוט בת זונה, כי ככה, אחרי שהתפרקתי לה מול העיניים, לסלק אותי מהבית, כמו כלב? מה היא רוצה? לאן היא עוד רוצה להשפיל אותי?
"אז מה אתה רוצה בעצם?"
"לפחות תני לי קצת זמן להתארגן".
"כמה זמן אתה צריך?"
"לא יודע, למצוא דירה זה לוקח קצת זמן, לא?"
"כמה זמן?"
"איזו רעה, בחיי, לא ידעתי שאת כזאת".
"גם אני לא ידעתי שאתה כזה. ככה זה בנישואים, מתחתנים עם מה שרוצים לראות, וחיים עם מה שיש".
"שרה תראי אני יודע שלא הייתי בסדר.."
"איפה הצרצרים?" היא קוטעת אותי.
אני נזכר שבסערת הרגשות הותרתי את הצרצרים בחוץ, בחום, בתוך הכלוב, על מדרגות הכניסה לבית.
אני רץ מהר להכניס אותם.
אני יודע שאלו תגובות מוגזמות, אין צורך לרוץ.
הצרצרים היו קצת בחוץ, לא קרה שום דבר. אבל בכל הסערה והטלטלה ששרה הכניסה אותי אליה, רצתי מרחק קצר עד המדרגות, הרמתי את הכלוב, הבטתי בצרצרים בדאגה.
ראיתי רק שלושה. מיהרתי להכניס את הכלוב הביתה, הבטחתי לעצמי לבדוק מה עם הצרצר הרביעי.
כשנכנסתי, שרה הייתה שוב במטבח, עם הסלט או משהו אחר. היא טובה בזה, יש לה מאכלים נפלאים, המחשבה שאני הולך לאבד את כל זה, הטריפה אותי לרגע. פתאום הבנתי למה בעלים רוצחים את הנשים שלהם. שרה רוצה לזרוק אותי מהבית. יכול להיות שאני שמוק, יכול להיות שעשיתי כמה טעויות, אבל ככה?
אחרי שבכיתי לה על הרגליים, אחרי שהתפרקתי מולה. לא בדקתי וגם אין לי נתונים סטטיסטיים, אבל נראה לי שרוב הנשים נרצחות ע"י  בעלים מושפלים.
התקרבתי אליה למטבח, מחפש סכין גדולה וארוכה. זה היה המזל שלה שחיפשתי סכין, כי אם היה לי אקדח, הייתי יורה ולא חושב פעמיים.
שרה הייתה בגבה אלי, מנענעת את התחת הגדול שלה, שגם אותו אני הולך לאבד היום.
ראיתי לה את התחת פעם ראשונה בפירנצה, הרבה לפני שהכרתי את שלמה כפיר.
הבטתי על התחת המושלם הזה, מוקסם. כל כך סימטרי, בדיוק אותו עובי משני הצדדים והחריץ המסתורי באמצע ובסיומו הפתעה חמימה.
"על מה אתה מסתכל?" שרה שואלת ולא מפנה אליי את ראשה.
"אני מחפש סכין."
"אני מקווה שאתה לא הולך לרצוח אותי."
"אני לא עד כדי כך מתוסכל", אני אומר, "אבל שתדעי לך שאני…"
"אני כן מתוסכל", אומרת שרה,"והגיע הזמן שתוציא את הדברים סוף סוף, את הדברים שאתה מרגיש, החוצה סוף סוף. כי בגלל זה אתה תקוע. זה שבכית היום זה סימן טוב, אולי נפתחת, אולי אתה בכל זאת חי".
"אז תני לי להישאר ואני…"
"אתה לא נשאר הפעם", שרה סובבה את ראשה ואמרה לעברי בנחרצות שלא הכרתי, "אתה לא נשאר. אתה רוצה כמה ימים למצוא דירה, בבקשה. אבל אתה לא נשאר".
אני רואה סכין חיתוך על השיש, מתקדם, אוחז וחופן אותה בידי.
שרה מפנה אליי שוב את הגב, לא רואה את התנועות החפוזות האלו.
היא טורפת כמה ביצים וקמח, אולי לעשות את הבראוניס שאין אלופה כמוה בהם. גם מהבראוניס האלה אני יכול לשכוח. רק המחשבה הזו גורמת לי לאחוז בחוזקה בסכין ולהתקרב אליה, אני כבר עומד להניף את היד כשהיא מסתובבת.
"כן?" היא מרימה את קולה בשאלה.
"יש איזה לחם שאני יכול למרוח עליו גבינה". אני מנופף בסכין ושרה שמה לי שתי פרוסות לחם בטוסטר ומושיטה לעברי קוטג', ואפילו דואגת לקרב לעברי את הפפריקה.
יש לה את זה, לאישה הזאת.
אני מורח לעצמי את הטוסטים בקוטג', רואה את התחת של שרה נע מולי, מריח את הבראוניס, ומרגיש שמעיין המים המפעפע בי עדין לא תם. לפני שאני מתפרץ כאן מחדש, אני עוזב הכול ונס לשירותים, שם אני מתיישב על האסלה, חופן את ראשי בכפות ידי, ושואל, למה זה מגיע לי.
ושואל שוב, למה זה מגיע לי.
ושואל שוב ושוב, למה זה מגיע לי.
כי הדבר האחרון שאני רוצה באמת זה לאבד את שרה, את הילדים, את עוגות הבראוניס, את התחת הזה שמתריס עכשיו מולי, את הלחם עם הפפריקה.
אבל אם זה כל כך חשוב לי, למה לא הראיתי את זה עד עכשיו?
כוס אוחתוק השאלות האלה.
לא הראיתי אז מה? ככה להתייחס אלי? כמו כלב?
אני כבר מחפש מכשיר חד באמבטיה, לצאת, לדקור ולברוח. מה לברוח? לאן לברוח? מה לא יידעו שזה אני שרצחתי אותה? אז לצאת לדקור ולירות בעצמי.
מה לירות? מטומטם. יש לך אקדח?
אין לי.
אז איך תירה? טמבל. זה בדיוק ככה כל החיים שלך, ציורים וחלומות, אבל תכלס כלום.
אבל אני לא יכול להמשיך ככה.
אז תהרוג את עצמך למה להרוג אותה.
יש היגיון. איך לא חשבתי על זה קודם. עכשיו כל קו הפעולה משתנה. להרוג את עצמי ולגמור את הסיוט זה, יהיה הרבה יותר קל. אני קם ומחפש גלולות שינה, כי ככה בדרך כלל מתים בשירות עצמי.
אין גלולות שינה. אם אשאל את שרה איפה גלולות השינה, זה עלול ליצור דרמה מיותרת,
או שפשוט אגיד שאני צריך כמה גלולות שינה כדי להירדם, אבל מה להירדם עכשיו באמצע היום. אז נפל מבטי על מכשיר הגילוח, ואני כבר מקרב אותו אל הוריד, כששרה קוראת לי מעבר לדלת, ושואלת אם אני בסדר.
השאלה הפשוטה הזאת שלה, עם סימן שאלה קטן שדאגה מהולה בו, החזירו אותי אל החיים. אני מיד מחזיר את מכשיר הגילוח למקום, ופותח בתנופה את הדלת, ליפול אל תוך חיקה של שרה, אבל אני רואה לה רק את הגב, והחיבוק שלי, שבא הפעם באמת מעומק הלב, נותר פעור ועם הידיים בתנועה של שימפנזה, או כמו צבתות דוממות של סרטן גדול, אני הולך לחדר של נטע, ומחבק את הבובה הכי גדולה שלה, ומחבק עד שהבובה הראשונה שאני מוצא. הבובה משמיעה קול כמו של פרה, מווווו, מווווו ממושך ועצוב. אני משחרר את הבובה בבהלה, ומגלה שזו גרטרוד, הפרה שקנינו לנטע כשחזרנו מאמסטרדם, ומה שמצא חן בעינינו אז, הייתה העובדה, שלגרטרוד היה מין מכשיר הקלטה פנימי, שכל פעם שהיו מחבקים אותה, פצחה במוווווווו מרנין.
"מה קורה לך?" שרה ניצבת גבוהה, חזקה ובוטחת מעליי, בפתח החדר של נטע.
"אני…"
"מה אתה עושה כאן? אתה יודע שנטע לא אוהבת שנכנסים אליה סתם ככה לחדר, ומה פתאום אתה לוקח לה את הפרה?"
"אני לא לוקח לה את הפרה", אני מתגונן, "אני סתם חיבקתי אותה".
"חיבקת את גרטרוד?", אני חש ששרה מתחילה לאבד את הסבלנות.
האמת שהיה לי חיבוק ענק שרציתי לחבק בו אותך אבל את כבר היית עם הגב אלי ולא הייתי יכול להיפטר מהחיבוק הזה שלא כל יום יש לי חיבוק כזה לתת אז התנפלתי על גרטרוד וחיבקתי אותה.
שרה כבר היתה במטבח ומשם שמעתי אותה אומרת, שהמוזרויות האלה לא עושות עליה רושם. אני מנסה להסביר שוב שהיתה לי כוונה אחרת, תמיד יש לי כוונה אחרת, לעיתם כוונותיי נסתרות גם ממני. את רוב העבודה אני עושה בראש, כרגיל ביני לבין עצמי. לי זה ברור, אבל כלפי חוץ לא יוצא שום דבר. פעם חשבתי שהעולם צריך להבין מה אני חושב, את כל הסיבות והתהליכים, אבל שרה היא הדוגמא הכי קרובה אלי שזה לא עובד ככה. צריך כל דבר להסביר וזה כל כך מעייף. לי כבר אין כוח.
עכשיו היא השפילה אותי פעם נוספת. אז מה אם חיבקתי בובה של פרה, בחדר של הילדה שלי. זו לא סטיה לגבר מבוגר, לחבק בובה של פרה. סוטה היא עושה ממני וכבר אני מחפש בחדר של נטע, מכשיר חד, אני שואל את עצמי שוב, מה אתה רוצה ואני נותן קווץ' חזק לגרטרוד שצורחת בכאב.
ציפיתי ששרה מיד תופיע, אבל אני שומע רק את קולה, "אני יודעת שאתה צריך תשומת לב, אבל לא זו הדרך. תעזוב כבר את הפרה וצא מהחדר".
אני לוחץ חזק על גרטרוד. פעמיים. בכל פעם זה כואב לה יותר.
"תינוק", שרה מרימה את קולה.
אני מחפש מכשיר עוד יותר חד, כי ברור שהיא השפילה אותי שוב, אבל אז אני נזכר שהחלטנו להשאיר אותה בחיים בשביל הילדים ורק שאני אפרד מהעולם, כי אי אפשר להמשיך ככה. אני לוחץ על גרטרוד  שמווווווסכימה איתי. אבל ההשפלות האלו כבדות כל כך, אני ממש חושש שאיחרנו את המועד, במיוחד אחרי שבכיתי לה שעה על הרגליים. אם אחרי כזאת התפתחות דרמטית, היא עדיין חושבת שלא מגיע לי לחיות בבית הזה, אז זה שיא השיאים של הרשעות וההשפלה ומגיע לי לנקוט בצעדים דרמטיים בתגובה. אני הולך לירות בה כדור אחד בראש וכדור אחד בשבילי וזהו.
אבל אין לך אקדח, חתיכת אפס.
נכון. נזכרתי. דבר יפה, אני אומר לו, אחרת אני יורה גם בך.
אבל אין לך אקדח, חתיכת אפס, ננס בכיין.
הוא לא עוזב אותי המניאק הזה. מה יש לכולם נגדי היום. מה עשיתי שנטפלים אלי כל הווירדוס האלה. ואני לוחץ, בטעות הפעם, על גרטרוד וגם הפרה המשוגעת הזאת מתחילה לזיין לי את השכל. גם אותה אני אחתוך לשניים עם הסכין של הקוטג'.
מה היא אשמה, שואל המניאק שקרא לי בכיין, ננס ואפס ואני מחליט לא לענות לו אבל מבין שהוא צודק.
מה אשמה הפרה הוא שואל שנית.
היא צורחת ועושה דרמות מכול נגיעה, מווווו מוווווו זה עושה לי אדום בעיניים.
"אם מי אתה מדבר?" רק שרה היתה חסרה לי עכשיו, "תגיד לי, אתה התחרפנת או מה, תתאפס ותתיישר מהר לפני שיכנסו הילדים ויראו את אבא שלהם מדבר לעצמו עם בובה של פרה ביד".
אני ספרתי. לפחות שמונה השפלות.
א- אם מי אתה מדבר – מדבר לעצמך. אתה לא שפוי. התחרפנת. האשמה בוטה וישירה שיכולה להוביל לאשפוז כפוי מכאן שהיא לא רוצה רק לנשל אותי מביתי אלא אף לאשפז אותי.
ב- תתאפס – כל מה שמכפילים בך (בי), יהפוך לאפס, שזה בדיוק מה שאתה (אני).
ג- תתיישר – אתה כפוף ובגלל שאתה כזה גמד, אתה ממש בגובה אפס (ראו סעיף קודם).
ד- מהר – מילת זירוז המתאימה לפרות.
ה- לפני שהילדים יכנסו – מילים כלליות מנותקות. לא הילדים שלנו, הילדים שלך. ההתנתקות כבר כאן. מתוחכמת שרה.
ו- יראו את אבא שלהם – שוב מילים כלליות ומנותקות. אני כבר לא בעלה, אין לי שם פרטי. אני תלוש ובגלל זה הולך להיות מפונה מביתי.
ז- מדבר לעצמו – ראה האשמה ראשונה עם השלכות לאברבאנל.
ח- עם בובה של פרה ביד – האבא המטורף שלכם, מחזיק בנוסף לצרצרים, גם בובה מתנפחת של פרה שהוא מתעלל בה ומנצל אותה מינית.
אחרי כאלה האשמות הפתרון של סכין חדה הוא קל מידי. עינויים צריך כאן, לראות את הסבל בעיניים. אינקוויזיציה. גלגל מתיחה עבורה או ציאניד עבורי אין כאן פתרונות ביניים.
"לא סיימת את הטוסטים", שרה קוראת מהמטבח ואני לוקח את גרטרוד ומתיישב אל שולחן המטבח, מורח קוטג' מוסיף פפריקה. "יש חמוצים?" שרה פותחת שמורי מלפפונים קטנים במלח, כמו שאני אוהב, מנגבת את ידה במגבת המטבח, מלטפת את ראשי ושואלת, "נרגעת?"
החיים יפים לפתע. אני לוקח את ידה, מנשק אותה ואומר, "לא יודע מה קורה לי, אבל אני לא רוצה לאבד אותך".
"לא תאבד רק תתרחק".
"ומי יעשה לי בראוניס", ותמיד, שבריר שניה אחרי ששטות יוצאת לי מהפה, באה ההכרה הברורה כל כך שזה משפט מטופש. אני מרגיש שאני הולך לבכות עוד פעם.
תתאפס בן אדם.
שתוק יא חתיכת פרזיט, אני צועק וקם להחטיף לו.
שרה מביטה בי בדאגה.
"אתה באמת חייב לשלוט בעצמך".
אני שוקע שוב אל השולחן ומליט את ראשי בשתי כפות ידיי. הדמעות לא באות, רק העצב נמסך אל ריאותיי עם שאיפה ארוכה של 'וונטולין' ועימו הידיעה, ששום דבר לא יהיה אותו הדבר אחרי היום הזה ושהחיים שלי עם שרה במתכונת הידועה כבר למעלה מעשור, הגיעו לקיצם וכול מה שנותר לי בחיים זה כלוב הצרצרים.
"אני רוצה לקחת גם את הספרים", אני אומר.
"יופי שאתה מדבר ומגיב", אומרת שרה ואני מזהה את הציניות. "כי חשבתי שאתה לא מפנים את מה שאמרתי לך. אני רוצה שנעשה את זה כמו אנשים בוגרים וצריך לדבר גם עם הילדים ורצוי עוד היום".
"רק לא זה", אני אומר ושוב חש את הפסססססס של הפספוס.
"אז מה? אתה פשוט תיעלם, כמו תמיד ולא תגיד כלום".
"תגידי להם את", אני עונה חלש ומובס.
שרה עטה עלי כעיט, שזיהה עכבר באמצע האמא של המדבריות, "נשבר לי ממך", היא צורחת, "זו בדיוק הסיבה שאני רוצה שתלך מכאן. אין לך אומץ להתמודד עם כלום".
"את מפילה עלי יותר מידי דברים בבת אחת.."
"אני לא מאמינה למה שאני שומעת".
"אני לא יכול להתמודד עם כל העולם".
"איזה כול העולם בראש שלך. אתה צריך להתמודד עם עצמך. זה מה שאתה אומר כל הזמן. אתה מציע עצות נפלאות לכולם, אבל לעצמך, כלום. די כבר, לך".
"אבל אני.."
"שום אבל אני, אין יותר אבל אני. האבל אני שלך נגמר. אתה מבין?"
"אני לא מבין".
"אתה כן מבין, רק שמכוחו של הרגל, אתה עושה מעצמך טמבל".
גלגל מתיחה+עקירת ציפורניים
"את מדברת אלי מאוד לא יפה".
"אני מדברת בדיוק את הדברים שאתה, עם הראש הכבד שלך, צריך לשמוע ושאף אחד אחר חוץ ממני לא אומר לך בפרצוף. מה אתה חושב שככה אתה יכול להמשיך בחיים שלך, בלי להתמודד עם כלום, זה מה שאתה רוצה להעביר לילדים שלך?"
"אני לא.."
"תקשיב לי עד הסוף, עכשיו אני מדברת סוף סוף"
גלגל מתיחה+עקירת ציפורניים+מוט מלובן בתחת.
אני לוחץ על גרטרוד, המייצגת אותי במחאה קולנית.
"תעזוב את הפרה", אומרת שרה.
אני מניח את גרטרוד על הכסא לידי.
"תחזיר את הפרה לחדר".
אני מחזיר את גרטרוד לחדר ולפני שאנחנו נפרדים אני נותן לה חיבוק גדול ואחרון. אני לא בטוח מתי ניפגש שנית, אבל אני מבטיח לחבק אותך יותר, אני לוחש לגרטרוד והיא שואלת ברוך, מוווובטיח?
מבטיח , אני עונה ומשקיע את פני בגופה החמים.
ודווקא ברגע הקסום הזה, איך לא, שרה הקרציה צצה מעלי. אין פרטיות בבית הזה. אולי בכל זאת רעיון טוב לשכור לי חדר ורצוי כמה שיותר רחוק מכאן ואז לא יהיה אף אחד שיכנס לי לפרטיות. אני מניח את גרטרוד בעדינות על המיטה של נטע ויוצא מהחדר תחת אזהרה. מבטי האינקוויזיציה אני מכנה אותם, היא מפעילה אותן שיטות עלי, רק שאני מתכנן עינויים וירטואליים והיא מענה אותי נפשית וזה הרבה יותר קשה.
קשה ממה?
בא לי להכניס לו בומבה שהוא שוב מתערב לי בחיים. אני מתאפק ששרה לא תאשפז אותי.
"את לא מתכוונת לאשפז אותי", אני שואל ישיר ובחשש.
"תירגע טוב, פשוט תירגע. אין לי כבר כוח לשטויות שלך. אני אף פעם לא יודעת מתי אתה רציני ומתי אתה צוחק, מתי אתה ציני ומתי סתם בן זונה".
גלגל מתיחה+עקירת ציפורניים+ברזל מלובן בתחת+להאכיל אותה חרדל בכפית.
"את שונאת חרדל, נכון", ושומר את החיוך מתחת לשפם.
"מה הקשר?"
"סתם שאלתי", אני נהנה לראות אותה קצת במבוכה, היא לא חולמת מה אני מתכנן עבורה.
"אני רוצה לדבר על איך נציג את זה לילדים", שרה אומרת.
"מה זה הצגה כאן?", אני מתקיף חזרה, "מה אנחנו שחקנים כאן, מה את מצפה מהם שימחאו כפיים?" את המשפט הזה, שמעתי מפי קורוסטן, שנים אחר כך, בגרסה שונה.
"אני מצפה שניפרד כאנשים בוגרים. ששנינו יחד נסביר לילדים שאנחנו פשוט לא מתאימים כזוג, אבל כהורים נהיה שם תמיד בשבילם, ולטובתם וטובתנו עדיף שתעזוב את הבית וכל אחד מאיתנו ימצא לעצמו את הדרך שלו".
"את מאמינה בזה", אני שואל.
"כן", עונה שרה בנחרצות.
"איזה בת זונה את", אני צועק, "את רעה, רעה, רעה, לא ידעתי שאת כזאת רעה", ואני עושה מה שאני יודע לעשות הכי טוב.לברוח ולטרוק את הדלת בקול גדול. כשאני רץ בשביל הכניסה, אני רואה את נטע, החוזרת מבית הספר, היא מנופפת לי בידה ואני משים עצמי כלא רואה, ליבי נחמץ ואני ממשיך לרוץ בכיוון ההפוך שלא תראה אותי ככה.
זו היתה הפעם הראשונה שהגעתי לשלמה כפיר שלא בשיעור מתוכנן. הוא לא רצה לפתוח לי את הדלת זה לא לי אישית, לא היה לו אינטרקום והוא החליט פשוט לא לענות, אבל אני ראיתי את החתולים ברחוב אוכלים וידעתי שהאכיל אותם לא מזמן ובשעות האלו הוא בבית. אז דפקתי חזק והוא יצא מרוגז לבוש רק בווסט הצלמים שלו ושום דבר חוץ מזה. כבר התכוננתי שיסלק אותי גם הוא, אבל הוא הסתובב, נכנס לסטודיו והשאיר את הדלת פתוחה. היתה אצלו דוגמנית. שיער קצוץ שדיים גדולים עם פטמות כהות, מלאה, נראתה מבוגרת מגיל המקסימום שקבע למודליסטיות שלו, ח"י שנים. כשנכנסתי חש במבוכתי ואמר שזה לאות הזדהות, אם היא עירומה, גם אני עירום, יותר קל ככה. נו, למה אתה מחכה.
מה, אני שואל, רציתי לספר לו על מה שקרה ביני לבין שרה, לא היה לי חשק לצייר, לא באתי בשביל זה. חשבתי שאולי יציע לי להישאר אצלו.
"אם אתה רוצה לצייר אותה, קח את המכחולים שלך ורצוי שתוריד את הבגדים".
כבר חשבתי להתנצל ולומר שאבוא בפעם אחרת, אבל שלמה כפיר כבר הושיט לעברי את הבד שהשארתי בפעם הקודמת ואני התקנתי אותו על כן הציור של אבני, הכנתי את הצבעים ועליתי על בגדי הציור, מכנסיים מוכתמים וגופיה שחורה חסרת שרוולים. הדוגמנית שינתה תנוחה, היא עמדה כעת על ארבע כשידיה מכסות את ראשה ועכוזה על קרסוליה. שלמה כפיר ניגש מאחוריה, מעביר ידו על פלחי עכוזיה, היא הרימה מעט את הראש והביטה לעברי משועשעת.
נו, אומר לי שלמה.
מה, אני שואל.
או שתתפשט ותתחיל לצייר, או שתלך מכאן.
התפשטתי. בהתחלה כיסיתי אותו בידי, אבל לאחר שהוא נרגע קצת. גם אני נרגעתי. שלמה צייר אותה מאחור, בתנועות מהירות ובטוחות הכניס את מכחולו לפנים הצנצנת החומה, הכניס והוציא בקווים חדים התיז צבע על הבד, הוא נע כל הזמן, ממלמל לעצמו כמתפלל. אני ציירתי אותה מקדימה. ביקשתי שתרים קצת את הראש. היו לה פנים יפות ושפתיים כהות, מלאות. לא ראיתי את שדיה בתנוחה הזאת. ניסיתי להתמקד בעיניה הירוקות. מידי פעם ליקקה בשפתיה, הרגשתי שהוא מגיב אליה. ניסיתי להסתיר ולא הצלחתי. פחדתי ששלמה כפיר יראה וישלח אותי לבית שסולקתי ממנו. היא ראתה אותו גדל מולה, לממדים מפלצתיים וכמו התקרבה אלי. לא לזוז, נהם שלמה כפיר.
התחלתי לההנות מהסיטואציה, כי ממרמור אינסופי, מנישול מביתי, מצאתי עצמי עירום מול אשה מלאה ויפה. שלמה התלבש ואמר שהוא מביא קרואסונים מג'קסון ושאל אם אנחנו רוצים משהו.
לא, ענינו שנינו במקהלה, הבטנו זה בזו וצחקנו. ברגע ששלמה יצא קרבתי אליה. היא לקחה אותו בפיה ובלי להזיז את הראש ליקקה אותו מבפנים, פרשה עליו שפתיים ובתנועות קלות של שאיבה משכה אותי למעמקי גרונה. חפנתי את ראשה להצמיד אותה אלי יותר. הרגשתי שאני עומד להתפוצץ ורציתי גם לחדור אליה באותה תנוחה שלה, כך מאחור וכבר עשיתי תנועות של יציאה, אך היא נצמדה אלי חזק יותר. בליקוק אחד ממושך איבדתי את המושכות, פעם שניה היום. נשפכתי אל פיה. היא קמה לשירותים ואני חשבתי שבכל זאת החיים לא כל כך קודרים. פעם שניה היום שאשה מגישה לי טישיו. כשנכנס שלמה כפיר, היינו שנינו, ישובים כתלמידים שבדיוק גמרו לסדר את הכתה. אני הייתי בבגדי הצייר, דגנית בחלוק. מסתבר שהיא בת 20 ורק עכשיו השתחררה, את שלמה פגשה על חוף הים והוא ישר הציע לה , (כמו שהציע לכולן) לדגמן עבורו. היא ישר מצצה לו בפגישתם הראשונה, כי לא חשבה שזה כזה ביג דיל, להיפך, משך אותה הנושא הזה, הרגע הזה בו גם גברים גדולים מאבדים שליטה וחוץ מזה שלדגמן עירום זה כסף טוב שיכול לממן לה אוניברסיטה.
אכלנו קרואסונים חמים ואמרתי לשלמה שאני עייף מאוד. קיוויתי שישאל, למה ובכלל שיתעניין קצת, אבל הוא לא שאל ולא התעניין ורק רצה לחזור לצייר. אמרתי שאני חושב שאלך הביתה לישון כי חשתי עייפות גדולה מאוד. כזה אינוונטר ביום אחד די נדיר לחוות גם בחודש:
ויכוח עם האשה
סילוק מהבית
מחשבות רצח
נטיות אובדניות
בכי קורע לב
חיבוק לבובה בצורת פרה
התאהבות בבובה בצורת פרה
הסתלקות בריצה מהבית
מציצה מדוגמנית עירום
מספיק ליום אחד, לא?
אפשר לנוח כאן קצת, ביקשתי משלמה.
אין בעיות, אמר, וכבר התכרבלתי לי בשמיכה קלה שעל מיטת היחיד שלו ונרדמתי מיד.
התעוררתי כשגופה של דגנית נצמד אלי. גוף חם ושופע עם השדיים הגדולים שנסתתרו ממני, חפנתי אותם בשמחה ונראה לי אך טבעי שאחדור אליה. אבל דגנית לחשה לי באוזן שהיא רק רוצה לישון מחובקת וזהו. לקחתי את ידה ושמתי אותה עליו, היא שפשפה קלות ואז טפחה קלות על בטני כאומרת, זה הספיק וישר נרדמה. כבר ירד הערב ושלמה כפיר עמד מעלינו וצייר את שנינו. ניסיתי לקום והוא נופף לעברי במכחולו, שלא אעז.
"עכשיו גם אתה הדוגמן שלי", אמר.

 

עבור לתוכן העמוד

ביטוח חו"ל  | ביטוח סיעודי בויקיפדיה  | אינדקס גיל הזהב  | סבאלה | עורכי דין רשלנות רפואית    |  אינדקס עורכי דין  | סיעוד  | בית אבות  | לחשבון גוגל + שלי   | אתר ביטוח בריאות שלנו