טלפון
צור קשר
  • ביטוח סיעודי

    ביטוח סיעודי - דאגו לקבל פיצוי חודשי למקרה של פגיעה תפקודית וזאת בכדי לא ליפול לנטל על בני המשפחה

  • ביטוח חיים

    ביטוח חיים - הבטיחו את עתידה הכלכלי של משפחתכם בכל מצב

  • ביטוח בריאות

    ביטוח בריאות - דאגו להבטיח כי כל אחד מבני המשפחה יהיה מבוטח בביטוח הכולל: ניתוחים פרטיים, תרופות שלא בסל והשתלות

  • ביטוח מנהלים

    ביטוח מנהלים -כדאי לדאוג לחיסכון לפרישה בפוליסה המבטיחה קצבה או פנסיה ומשולמת ע"י עובד ומעביד

  • אובדן כושר עבודה

    ביטוח אובדן כושר עבודה - חשוב לגדר את הסיכון שבאיבוד כושר השתכרות ולכן יש להקים פוליסת ביטוח להבטחת הכנסה חודשית במקרה של פגיעה בכושר העבודה כתוצאה ...

קליינברג עף - סיפורים קצרים

קליינברג עף - סיפורים קצרים (הגדל)

קליינברג עף מייד לאחר הפגישה עם חנוכה מחליט קליינברג לעוף. והנה הוא כבר נמלא קדחתנות נואשת להספיק לפני החג. סוף סוף, לאחר תקופה ארוכה של שלווה משמימה, הוא סימן לעצמו מטרה. קליינברג יעוף, עוד לפני החג יעוף. חנוכה ומרעיו ייווכחו בהחמצה. קליינברג אינו יכול לאבחן במדוייק מה בשיחה עם חנוכה גיבש את משימתו בצורה כה נחרצת, אולי הנימה האבהית, למרות שחנוכה צעיר ממנו, אולי רמיזות מזלזלות, הפטרונות הכל יודעת, אולי זו הקירבה לחג שעידנה את האוויר שהיה גשום השנה יותר מכל השנים הקודמות, והרי נאמר שהצירוף הנכון יבוא בבוא היום. היום זה היום. באוויר הנקי והבשום השקדיות פורחות, עדנה פושטת ועימה רגישות ליופי. עם גודש הרגישות הזה, גם הבחנה דקה שבדקות לצרימות בשלמותו של היום הקסום. בלב כבד הלך לפגישה עם חנוכה. פגישות אלו מעולם לא זימנו לו תודה ותקווה, אבל הוא המשיך ללכת בהבעה עגומה, מסלסל בשמאלו את השיערה שפרצה משומת לחיו ורק כשממש קרב לאותו בית קפה קבוע, שאליו היו מזדמנים בעשרות השנים האחרונות, רק אז היה מותח את קצות פיו, יד ימין את שפתו השמאלית ויד שמאל את שיערת השומה מעל שפתו הימנית. עם החיוך המתוח הזה היה מברך את חנוכה לשלום. אבל מעתה לא יזדקק לו יותר. לא. חנוכה יכול לשכוח ממנו, שיחנק חנוכה בבית הקפה, שיתייבש. עדיף שיצפה, שיראה איך הוא עף, שיראה את זה יחד עם כל החבורה הרועשת שלו. אוהו, הזהו קליינברג? גם עיתונאים יבואו. "קליינברג חתום אצלך?" ישאלו העיתונאים. "מה עם קליינברג?", ישאל אייזנברג, בעל ההוצאה. קליינברג יעוף לרגע, ינמיך כדי להתבונן בפניו הנפוחות מאודם של חנוכה. זה שווה את הכול. קליינברג נערך להתחיל באימונים. קליינברג עומד מול הראי, מסיר את כובעו האפור. קרחתו כמעט מושלמת. מאחור גידל את שהחסיר מלפנים. לעתים הוא אוסף את שיערו בגומיות לקוקו. עיניו הכחולות-מימיות ממצמצות במהירות, ללא שליטה, שומת לחיו כמו תופחת והולכת, שתי שיערות בוקעות ממנה. הוא פושט את מקטורנו, את חולצתו, את הגופיה. גופו כחוש, רק כרס קטנה משתפלת. אחד המאמרים שכתב לחנוכה התייחס לבעיה של העברת נפח מיותר למקומות רצויים בגוף. איזון מהכרס לרגליים גרומות, לפנים נפולות, לידיים. קליינברג מביט בידיו הרזות, שבהן משתרגים ורידים כחולים כנחלי אכזב, מעל המרפק, מקום בו השתרגו שרירים שהפליאו מכותיהם במשוררים מתחילים. היום הפכו שריריו לשאריות בשר מדולדלות. קליינברג פונה אל החלון. מהגובה הזה אובד קסמו של היום. העיר אפורה ככובעו. קליינברג מסתובב, חופן את הכובע, ניגש אל הארון לפשפש במגירות ה 'כל-בו', שולף משם נוצה ירוקה שדהתה עם השנים, אך ניכרים בה עדיין אותות יופי מפעם, הוא נועץ את הנוצה בפאתי כובעו. מביט שוב אל העיר. משהו מתעורר. מביט שוב בכובעו ונושף בנוצה, "פוווו...". השמש נמתחת עד קצה הארץ, תיכף תיפרד מקליינברג, הניצב מתוח מול החלון, מניף ידיו מעלה ובתנועה איטית מוריד אותן ושוב ידיים מעלה, ידיים מטה, ידיים מעלה, ידיים מטה ויותר מהר מעלה מטה, מעלה מטה ובמהירות גדולה יותר מעלה מטה, מעלה מטה. מפוח בשר מדולדל, שרקני. ידיו כואבות, גם הראש. הוא נוטש את החלון ופונה לאמבטיה, לארון התרופות. לאחר לגימת התרופה הוא משתרע על כסא מול הטלביזיה. עדיף לעשות זאת כמו שצריך. אי אפשר לעוף סתם כך בלי להודיע לאנשים, בלי לקבוע מקום ושעה, בלי להשאיר מכתב פרידה שיפרט, שיסביר מדוע. מכתב שיפורסם בכל העיתונים ויגרום לאייזנברג להעיף את חנוכה. אם לעוף אז לפחות לדעת שזה יוצר גלים, אחרת למה להתאמץ. קליינברג משפשף את זרועותיו הדואבות. קודם הזמן. הוא צריך לפחות שבועיים של אימונים. וגם זמן לאנשים להתכונן. הפגישה עם חנוכה היא בכל יום ראשון. אז יום שלישי בעוד שבועיים, פעמיים כי טוב. פעם כי החליט, פעם כי יעוף. למחרת משכים קליינברג מלא מרץ. את היום הזה יקדיש למכתבי פרידה. מכתב ארוך ומפורט לאייזנברג. מכתב ארוך ועוקצני לחנוכה. מכתב קצר ותמציתי לכל אחד ממרעיו. מכתב מתנצל למנדלסון שהיה היחיד שהסכים לפרסם חלק משיריו. מכתב ציני אל בעל הבית שלא הפסיק לרדת לחייו, שהפך כל ראשון לחודש לסיוט. מכתב לעורך דינו, לתרום אבריו למדע, שלא יקבר בקבורה דתית, שאת מטלטליו וספריו יחלק במוזיאונים. את זכויות שיריו יקח לעצמו בתור שכר- טירחה. רק לפנות ערב מסיים קליינברג את מלאכת הכתיבה. לא נותר זמן לאימונים. קליינברג יורד ומבקש מסולומון שיכין כריך גדול עם טונה. "מה קורה עם החשבון קליינברג", מניח סולומון את הטונה ומביט בעיניו. עוד מכתב. "יום שלישי הבא אני עף. ואתה מוזמן לראות". "רק תדאג להביא לי את החוב לפני שאתה עף. שלא יהיו כאן בעיות". "הבן-אדם הולך לעוף ואתה תקוע על חובות. איפה אתה חי, סולומון, מה קרה, פסה גדלות הרוח מהארץ, רק המעות קובעות. איפה פאפה סולומון, איפה? בן-אדם גדול. הייתי אומר לאבא שלך שאני עף. היה אומר "מברוק". ואתה? חוב, חוב, חוב. עוף לי מהעיניים סולומון". "אבא שלי, עליו השלום, לימד אותי, שמעות חוסכות דמעות. אני בחיים לא ראיתי עשיר בוכה, אבל עניים? כמו זבל. אני זוכר מה אבא לימד אותי, לא נותן כלום. רק לקליינברג אני נותן, כי גם אבא של סולומון נתן לקליינברג, אבל את זה אתה לא תבין כי ככה אתה בנוי קליינברג, רק לקחת. מתי שילמת פעם אחרונה, תגיד לי מתי". "שילמת. הנה הוא עוד פעם חוזר לזה. איפה פאפה סולומון. שפאפה סולומון לא היה חוזר על משפטים פעמיים. ולך, סולומון ג'וניור, אין בכלל חוש מסחרי כי אחרי שאני יעוף, יבוא כאן תייר מאמריקה ואתה תגיד לו, הנה כאן ישב המשורר קליינברג, ותגבה ממנו פעמיים את כל החוב שלי. תביא עוד סנדויץ' טונה ותגבה מהאמריקאי גם את זה". בביתו מנסח קליינברג מכתב לסולומון בזו הלשון: "לסולומון, הבן של סולומון הגדול, לא תמיד הסכמתי עם חכמינו, אבל לגביך אין משפט שיתמצת אותך טוב יותר מ 'הולך ופוחת הדור'. ביום שלישי הבא, כשתראה אותי עף, תחשוב על הכבוד שגזלת ממני, על הפרחים שהרחקת מהשולחן שלי, על ההצקות בקשר לחוב שלי. אני מרשה לך להשתמש במשורר קליינברג רק לגבות את החוב שלי ולא יותר. אל תהפוך את בית המרזח שלך למוזיאון על שמי. אני לא רוצה שתעשה עלי כסף. כי אם היית לארג' איתי היית קוטף את הפירות לאחר שהייתי עף, אבל עכשיו אתה יכול לקחת את כל הסנדויץ'-טונה שלך, ואני לא אומר לך יותר מזה כי הזיכרון של פאפה סולומון יותר טרי אצלי מהטונה שלך. אני מאחל לך שתדע להעריך יוצרים, ואם יזדמן מזלך לפגוש עוד קליינברג אחד, שלא תעשה לו את המוות מכמה פרוטות. ואם יבקש סנדוויץ' טונה, תפתח לו קופסה חדשה ותשים לו קצת מיונז ועגבניה, כי אם אתה נותן אז תן עם חיוך, כי לתת כמו שאתה נותן זה יותר גרוע מלקחת". אל קליינברג הזדחל סיפוק שזה זמן רב לא הרגיש כמוהו. הדף הלבן קרץ לו, ולאחר תקופת יובש ארוכה בקעו ממנו המילים הבאות: עשרים ואחד שערים לבנים... איזה אושר, שנים שלא כתב. למרות השעה המאוחרת, שוב הוא ניצב מול החלון, מעלה ידיו לגובה כתפיו. חוזר אל המתלה, שולף את כובעו עם הנוצה הירוקה, חוזר אל החלון כשהכובע על ראשו. ידיים למעלה. לא. הוא מוריד את המקטורן, את החולצה, את הגופיה, את המכנסיים. נעמד בתחתונים מול העיר המאפירה. ידיים למעלה, מטה מעלה, מטה ויותר מהר. באיוושת הבשר המדולדל בקיבורת זרועותיו, דימה לשמוע משק כנפי קונדור כזה שבפוסטר שראה בחנות התקליטים. הוא מתלבש בחיפזון ורץ למטה. החנות כבר סגורה. למחרת בבוקר ממהר קליינברג אל החנות. השעה מוקדמת והחנות עדיין סגורה. עד עשר בבוקר הוא רובץ לפתחה. צעירונת במכנסונים הדוקים פותחת את המנעול ומסרבת למכור את הפוסטר בהקפה. הוא מציע את השורה שכתב אתמול. "כאן מקבלים רק מזומן" היא אומרת. "אני המשורר קליינברג", הוא מסביר, "והפוסטר הזה", קליינברג מצביע על צילום של קונדור במעופו, "נחוץ לי למעשה אמנותי. את לא יכולה להבין את זה, מיידעלע". "ראשית כל אל תקרא לי מיידעלע. שנית כל, אין מה לעשות, ככה זה". "יש לך אחר שלא תקוע על הקיר". "כן", מצביעה הצעירה על פוסטר מגולגל במעמד רבוע מקש. קליינברג מחכה שתסתדר מאחורי הדלפק, חוטף את הפוסטר ובורח. "גנב", צועקת המוכרת, "גנב". כבר הוא מעבר לפינה, מתנשף. הפוסטר מתמצת את חדוות המעוף. קונדור משייט, כנפיו פרושות, פלומת צווארו מתנופפת, מקורו המעוקל מכריז על שלטונו בשמי האנדים המושלגים, כותרתם ההצחורה מבליטה את צבעיו העזים. פיוט שמימי. קליינברג תולה את הפוסטר מעל מיטתו, מיישר את ראשו לכיוון החלון, מיטיב את הכובע עם הנוצה על ראשו, מעקם את אפו על ידי העלאת השפה העליונה וכיווץ האף. את צווארו הוא שולח קדימה, ליצור את מגרעת צווארו של הקונדור. חדוותו קופאת לקול צלצול בדלת. הוא מקפל את הפוסטר במהירות ופותח את הדלת, המוכרת מלווה באישה שמנה ומתנשפת. "כוס מים, גברת?" מתעשת קליינברג ראשון. "תודה". "זה הוא", אומרת הילדונת. "בבקשה", מציע קליינברג את כוס המים לשמנה המביטה בו בדממה. "זה הוא", חוזרת הילדונת. "מיידעלע, אולי תעזבי אותנו בשקט, זה עניין לאנשים מבוגרים". השמנה גומעת את המים בשקיקה וקליינברג פונה להביא כוס נוספת. "נו", אומרת השמנה, "איפה הפוסטר שלנו". "את יודעת מי אני?" מביט קליינברג לתוך עיניה המרפרפות בחדר, "המשורר קליינברג", הוא קד לפניה חצי קידה ובידו אוחז את הכובע שהסיר מראשו. רק עתה נוכח שרק תחתונים לגופו, הוא סר לחדרו ולובש חלוק. "גם לי הוא אמר את זה", אומרת הילדונת. "למה להתערב, יש כאן עניין למבוגרים. בבקשה מיידעלע, אני והגברת נוכל להגיע להבנה". "מה יש כאן הבנה, מה אני צריכה לעלות ארבע קומות בשביל פוסטר אחד. תביא חזרה וזהו". "את לא מבינה גברת. מה אני נראה לך גנב, קליינברג בחיים שלו לא גנב מאף אחד, רק שעכשו אני מתכוון לעוף כבר ביום שלישי הבא לפני החג ואני צריך את הפוסטר הזה ללמוד. לא רוצה פאשלות, אם את מבינה אותי". "לעוף?" אומרת השמנה. "לעוף", אומר קליינברג ומנענע קלות בזרועותיו, "ואם את רוצה אני משאיר לך מכתב תודה, אחרי זה תוכלי למכור בהרבה כסף, תחשבי קצת קדימה". "יש פוסטר. לקחת פוסטר, אז צריך לשלם. מה קורה כאן אני לא מבינה". "קודם כל זה שאת יושבת בבית של המשורר קליינברג, את זה את מבינה, אני מקווה. עכשו את צריכה להבין שאני במצב של דפיציט ספורדי. וכשאני יעוף כל החובות הקטנים יהיו כאין וכאפס לעומת המזומנים שכל שטות שאני משאיר תהיה שווה. אפילו השורה שכתבתי אתמול. קחי, מה איכפת לי. הדברים באים לי בקלות אז אני נותן לך אותם, תמורת מה, תמורת חתיכת נייר עם תמונה שעושים אותה אלף פעם. כאן זה דבר מיוחד, חד - פעמי, שרק אני כתבתי. אין דבר כזה בשום מקום אחר בעולם". "יש לך כסף או אין לך", השמנה מגלה חוסר סבלנות. "אין לי אבל.." "די". שואגת השמנה מכל גופה, "תביא את הפוסטר וזהו". "תראי גברת, את כנראה לא מבינה". "אני יופי מבינה. אני עליתי ארבע קומות ברגל לדבר עם משוגע שגנב מהחנות שלי פוסטר. זה מה שאני מבינה". "את מביטה על המיקרו במקום לראות את המקרו. לבי עלייך". השמנה קמה, "אתה מביא לי את הפוסטר או כסף. תחליט". "קחי במקום זה משהו אחר. הנה", מושיט לה קליינברג בידו האחת את שעונו, ובידו השניה דף נייר ועליו השורה שכתב. השמנה חוטפת את מה שהוא מציע ופונה ללכת. "את אפילו לא יודעת איזה עסקה עשית. ביום שלישי, כשאני יעוף השעון הזה יהיה זהב". במשך השבוע מתאמן קליינברג במרץ, מניע זרועותיו במהירות הולכת וגוברת. לקראת סוף השבוע נדמה שהוא מרחף לעתים באוויר, כוחות העלוי וההתמדה מתחילים לפעול. קליינברג מאושר. לפגישה עם חנוכה הוא מגיע וחיוך אמיתי על שפתיו. "מה האושר", תובע חנוכה לדעת. "אני מתאמן לעוף ואפילו כתבתי משהו חדש". "אפשר לראות?" "לא. אני מתאמן בבית". "את החומר, קליינברג. אני כבר לא זוכר חומר שלך הרבה זמן". "נתתי אותו לשמנה מהפוסטרים תמורת פוסטר של קונדור". "אה", אומר חנוכה ומזמין את המלצר בתנועת יד עייפה. המלצר מביא להם את מנתם בלא לשאול. זה היתרון בפגישות עם חנוכה, הוא לפחות אוכל כמו בן-אדם, וחנוכה משלם. "ומה זה התעופה". "אתה לא מבין אותי חנוכה. מה, אני לא מדבר ברור? אני ביום שלישי עף". "זה אני הבנתי, רק לא ברור לי לאן ומאיפה הכסף". "כסף, עוד פעם כסף. סולומון, השמנה מהפוסטרים ואתה, כולכם מאותו החומר. מי צריך כסף. אתה חושב שהקונדור צריך כסף?" "מאיזה הוצאה הוא?". "מה, לא שמעת עליו?" קליינברג נעמד מרעיד באמות ידיו, מנופף בידיו ומכוון שתי אצבעות מאשימות לעבר פניו של חנוכה. "מה קורה אתך, קליינברג? אולי אתה תגיד לי". "אני חושב שאני מדבר דברים ברורים. ביום שלישי אני עף. אתה מוזמן לראות. לא השבוע, שבוע הבא. לא רק אתה, גם כל החברים שלך, כולם אני מזמין. אחר כך תדע לך שכל השירים מהעיזבון שלי יהיו שווים הרבה כסף, אבל את זה העורך-דין שלי לוקח שכר - טירחה. הכל מסודר". "קוניאק", מבקש חנוכה מהמלצר. "אם אתה אז גם אני", אומר קליינברג. כל בוקר מתייצב קליינברג לאימונים קדחתניים. זרועותיו נעות בקלות גדולה הולכת וגוברת. הוא מרגיש חופשי כפי שלא חש מימיו ומדי ערב משרבט כמה שורות במחברתו. שירים חדשים, שיהנה העורך-דין, אולי יתרום לנזקקים. צריך לשלוח מכתבים. יש מטרה. חנוכה מופיע בדלת מודאג. הוא שואל מדוע לא הגיע לארוחה שלהם, יום ראשון היום. "אין לי זמן", מסביר קליינברג, "אני צריך להתאמן". וכבר הכל ערוך ומוכן. המקום - מתחת לביתו. השעה - לפני שקיעה. חנוכה, סולומון, השמנה מהפוסטרים, מנדלסון, עורך-דין, אייזנברג, לכולם הוא שולח הזמנות . "אני לא בטוח שאייזנברג יבוא", אומר חנוכה. "חייב לבוא. אני מדבר אתו אישית", וקליינברג כבר ניגש לטלפון. אייזנברג איננו. קליינברג משאיר הודעה ארוכה, עם פרוט היום, השעה ודרכי ההגעה. לאחר שחנוכה הולך, קליינברג מתפשט, חובש את הכובע עם הנוצה הירוקה, מקמר צווארו, מעלה שפתו לכיוון האף כדי ליצור בו קימור, פורש ידיו. בניפנופים מהירים הוא מתקרב אל החלון. מבט נוסף אל הקונדור מאיר לו את החסר, שאליו התוודע מזה זמן. הוא מתלבש ורץ ברחובות לא מוכרים. נוצות. רק מול ראי במספרה עולה בו המחשבה לוותר על כר אחד. הוא מכין לעצמו שרשרת של נוצות. על דפים במחברתו הוא רושם את הארוע המתוכנן ליום שלישי. 'קליינברג עף ואתם מוזמנים. נא לאשר'. בתחתית כל דף הוא רושם את מספר הטלפון שלו. הוא יורד כדי לתלות את הכרזות על עמודים ברחבי השכונה. ביום שלישי בבוקר מחזיר לו אייזנברג טלפון. קליינברג מזמין אותו לצפות במעופו. "מה זה המשחקים האלה", שואל אייזנברג. "זה לא משחק. אני הולך לעוף. כולם יבואו. גם העיתונאים, גם חנוכה וחבורתו. כולם. חשוב מאוד שגם אתה תהיה, תראה משהו שעוד לא ראית". קליינברג שליו, רגוע ומאושר. אם היה לו זמן היה כותב. זה מצב הרוח שממנו בוקעים שירים. קליינברג נכנס לאמבטיה, מסתבן לאט ומתנגב לאט. אימונים אחרונים מול החלון. קליינברג מוכן. עירום הוא מביט בהתקהלות למטה. את שרשרת הנוצות מהדק לצווארו, את הכובע האפור לראשו. אחר מחשבה שניה הוא קושר אל הכובע חוט אלסטי שלא יפול. קליינברג פותח את החלון. קליינברג נעמד על המעקה.קליינברג פורש כנפיים. קליינברג מזנק. הגוש הצפוף נפרש לקראתו. כולם כאן. העיתונאים, חנוכה, עם מבט התדהמה האדום בפניו, אייזנברג. משב רוח קריר מלטש את גופו. קליינברג מנפנף בכנפיו וממשיך בנפילתו. זעקה נשמעת. חנוכה המום, השמנה סופקת כפיה, גם סולומון. בנפנוף אחרון מנסה קליינברג לשייט עוד קצת, למשוך את הרגע, חבל על המראה המופלא הזה, אבל אז מתקרב אליו בד כתום, כתום כשמש שרבית, כתום הולך וגדל. קליינברג נחבט ומייד מועף מעלה ושוב נחבט ושוב מועף, עד שאט-אט פוחתות הקפיצות והוא נרגע, עירום על מצע כתום. אנשי מגן דוד אדום ניגשים אליו, גם הכבאים. קליינברג מנסה להושיט ידו כדי למנוע את התקרבותם. הכבאים אוחזים בבד, מצמצמים את המעגל סביבו. קליינברג נעטף, גלי הבד מכסים עליו. קליינברג עוצם את עיניו. אור וצל אהרונסון מת עם הזריחה. אחר-הצהרים עוד ציירנו. מלא מרץ הוא עזר לי להעמיס עגלת שוק רעועה בצבעים, מכחולים, ספוגים, צנצנות ומטליות. אני סחבתי את כן הציור המתקפל שאותו קיבל אהרונסון בירושה מאבני. בפעם הראשונה שציירנו על הכן הזה אהרונסון אמר "יש תורשה של דם ותורשה של ידע וגם של תרבות. אני הייתי התלמיד של אבני ובעניין הזה", הוא פנה אלי, "אתה נכד של אבני". ג'קסון מהקיוסק צעק מה זה הרעש. אהרונסון המשיך לסחוב את העגלה המשקשקת, "זה, גם אם ימות..." אהרונסון עצר לרגע להסדיר נשימתו, "יקום באמצע הקדיש..." אהרונסון מגלגל נייר ספוג ומספיג את הזיעה, "..ויתלונן שמרעישים לו". רציתי לעזור עם המדרגות. תלתליו הלבנים, הארוכים, גולשים אל כתפיו, מתנועעים כלהקת דגים מבוהלים. "מה אתה חושב", התנשף, "שיש לך עסק עם זקן". הוא מכווץ עיניו ופוער פיו לשאוף אויר. "תעלה" הוא אומר "אל תחכה לי ותבחר לך עץ". אהרונסון מתנשף בקול שורקני עם כל מדרגה. לצווארו צרור גדול של מפתחות, אובך על משקפיו העבות, קמטיו מעמיקים, מתלחלחים בצהרי אוגוסט. מחר יש לו יומולדת. "מזל טוב", אני אומר, "על מה", הוא מרים ראשו לעברי. ערפל עיניו, מצח חרוץ ונוצץ. "יש לך יומולדת מחר, לא?" "מי גילה לך את הסקופ הזה“. "אחותך". "שתהיה בריאה. מה מעניין יומולדת בגיל הזה, מה זה מסמל. אין מה לעשות אז חוגגים יומולדת". "אבל בכל זאת זה יום חשוב, תזכורת ליום בו נולדת". "מה יש כל כך לחגוג". אני יורד אליו, חש את עייפותו. מתיישב על גדר האבן התוחמת את המדרגות. אהרונסון מתיישב לידי. ביד לאה מסמן לעבר העגלה. אני מוזג לו מים לכוס פלסטיק. אהרונסון שותה להנאתו, ואני מוזג עוד כוס ועוד אחת. הוא מנגב את שפמו. "אף פעם לא חגגתי יומולדת", הוא אומר. "גם לא כשהיית קטן, ילד?" "אני אולי הייתי קטן, אבל ילד אף פעם לא הייתי". "למה?" אני שואל. "לא היה לי זמן להיות ילד. להיות ילד זה מותרות שלא לכל אחד יש. ולחגוג, מסיבה, מתנות, מי חשב על זה?" "הייתם עניים?" "עניים?" אהרונסון אוחז במשקפיו, בין האגודל למורה, מכוון אל השמש, מסתנוור ונסוג, שוב אל השמש, כמו טכס סודי. בפעם השלישית אני לא מתאפק. "מה זה הדבר הזה?" "זה משחקים של אור וצל". "זה מסנוור הדבר הזה. אפשר להתעוור מזה". "דבר אחד אני אספר לך על המורה שלך, שאולי אתה עוד לא יודע. אפילו יום אחד בחיים, לא קיבלתי את השמש כדבר מובן מאליו וגם לא שכחתי את השאלה שלך על העוני , אז אני אגיד לך, שיחסית לילד עם מחשב ווידאו, שגר בווילה, היינו עשירים אפילו עשירים מאוד, למרות שכסף אף פעם לא היה לנו". בשנים האחרונות צייר אהרונסון שמשות. שמשות אדומות וכתומות סגולות וירוקות קטנות ועצומות. שמש אחת בוהקת בכתום חם הוא צייר על דיקט. בתחתית הדיקט במכחול דק הוא שרטט שני בני אדם קטנטנים מתגוששים, למרות שהתמונה הייתה תלויה על הקיר המרכזי בסטודיו שבו למדתי בשלוש השנים האחרונות, לא שאלתי אותו עד עכשיו. "הציור צריך לדבר בעד עצמו. אם זה לא אומר לך מיד מה זה, אז צריך לשנות או לעבור לציור הבא" אהרונסון מצית סיגריה הודית דקיקה וקצרה, 'אל תשכחיני', היה מכנה את הסיגריות האלו, שאותן היה מצית שוב ושוב ושוב. "עכשיו אתה עולה למעלה ובוחר לך עץ. אני כבר בזבזתי מספיק זמן". "לא בזבזנו", אני מתגונן, "אני לומד". "אתה לומד כשהמורה שלך מלמד, כשיש לך מכחול ביד ואובייקט בעין ובד על הכן. זה שאתה פלספן ואני משתף אתך פעולה לא אומר שזה שעור ציור, יאללה". אני עולה, רואה את אהרונסון קם בכבדות, מתמתח, כפוף אל העגלה, כתפיו שחות. , מאז חזר מאנדריאה, כוחו עוזב אותו, אט אט נוטש אותו. אנחות וכאבים הם התחליף לשרירים ורוח קרב. אהרונסון גורר את העגלה מדרגה אחר מדרגה. נשימה שורקנית, מנוחה, נשימה, מדרגה, מנוחה. מצאתי עץ. גם את אהרונסון מצאתי ביום חם של אוגוסט, כשהבאתי עמי ערכה של ציורים, שציירתי בחוג ב'בית הלוחם'. "זבל", אמר על הציור הראשון. "זבל", אמר על הציור השני. "זבל", אמר על הציור השלישי. "מי לימד אותך לצייר", אמר על הציור הרביעי. "מה אתה עושה בחיים", שאל על הציור החמישי. "אז תמשיך לעבוד בבנק ותפסיק לבזבז לי את הזמן", ענה. "ועל זה", הצביע על הציור השישי, "הייתי קוצץ למורה שלך את הידיים", הוא החליף משקפיים כדי להביט מקרוב בפרטים, "וגם את הרגליים", הוסיף. על הציור השביעי התעכב קצת יותר. בפסטל לבן הוא סימן תיבה, שבה נכלאה כבשה לוחכת סרפד. "על הקטע הזה, הקטן, אני מוכן לנסות", אמר וליטף את הבד, "אתה יודע, בשביל הכבשה הזאת, תבוא בשבוע הבא ונראה איזה עשב יצמח לנו". בדרך הביתה, היה ברור לי, שאת הדרך הזו ליפו אני לא עושה יותר. "איחרת", אמר אהרונסון כשהגעתי אליו מתנשף באמצע יום עבודה. "אם אתה רוצה לעבוד איתי, תגיע בזמן, דווקא היה נראה לי שפקיד כמוך יהיה דייקן". אהרונסון הגיש לי כוס עם משקה עכור, לבן, אפור. "מה זה", אני שואל. "תטעם", אומר אהרונסון, "קצת אוזו צריך לשחרר אותך". "אוזו", אני נבעת, "אני לא.. בחיים לא שתיתי משקה חריף זה.." אהרונסון מנופף בבקבוק האוזו כאילו מחק שגיאה מהלוח. "תשתה", הוא מוזג עוד אוזו לכוסי, "תשתה ילד, תשתה כי לא נישאר כאן להרבה זמן". אהרונסון מוזג לכוסו, מערבב בקצת מים, נצמד אל הכוס כאל מימיה בסיום מסע מפרך. "אחח", נמלטת אנחה מפיו, "תשתה ילד, תשתה, כולם מתים אבל לא כולם חיים". אני לוקח לגימה זעירה בקצה השפתיים, טעם של ליקוריץ. אני לוגם לגימה מלאה ומשתעל. טפיחתו של אהרונסון על גבי כמו לחיצת יד. "מה דעתך שנתחיל לצייר אשה, הרי שם הכל מתחיל, לא?" ראיתי אותה אוכלת סנדוויץ' אצל איציק ורותי ברחוב שינקין. אישה צעירה, מלאה, שיער דבש מתולתל אסוף, עיניה חומות, מלוכסנות במקצת, אצבעותיה ארוכות. היא הייתה לבושה ברישול, ושאלה על מה אני מסתכל. סיפרתי לה שזו הפתעה למורה שלי, שזו פעם ראשונה מאז אני לומד אצלו שאני יוזם משהו ושאולי תבוא ליפו אל הסטודיו. אמרתי לה שהיא בדיוק המודל שהייתי רוצה לצייר. "חמוד", ליטפה את לחיי , העבירה את גב אצבעותיה כנגד הזיפים שלי, משאירה מאחוריה שובל קל של מיונז. "מעניין להכיר את המורה שלך, תביא אותו אלי". "לא, לא. אי אפשר כי אנחנו מציירים רק בסטודיו ביפו". "בוא", ניגבה ידיה בכמה מפיות והחלה ללכת בהחלטיות, "זה לא רחוק", אמרה כמו לעצמה. כשהגענו לדירתה הקטנה בקומת הקרקע היא נכנסה ישר להתקלח ואני נותרתי עומד במבואה מואפלת. כשיצאה מילא ריח לימונים את החדר, וכבר השילה מעליה את החלוק וראיתי פרדס. תפוזים מוארים, לימונים בשיערה. ניחוח פריחת חרובים עטף את החדר, מתוק, סמיך. חושניות הרגע סחררה אותי. נכנסתי אל הפרדס בהסכמה ובפראות, ובאחת היה שקט. "מורי ורבי", התקשרתי לאהרונסון בצהלה, "מצאתי מודל". "מצאתי מודל.. מצאתי מודל.." חיקה אותי אהרונסון, "תגיד לי, אני אמרתי לך לחפש מודל. מה, לצייר עין אתה יודע, שכבר אתה רץ לצייר גוף, ועוד גוף של אישה, שזה מקדש. ועוד אחד שמצייר בקצרנות כמוך. מצאתי מודל, זה העניין, שאתה בא לעשות תמונות ואני מלמד אותך לצייר". שקשוק העגלה קרוב אלי, אני רואה את תלתליו הלבנים, את הקמטים, אף גדול אדום, משקפיים שחורי מסגרת, שפם אפור, זקנקן, צוואר מחורץ ומדולדל, כתפיים שפעם היו חזקות, חזה עולה ויורד, עטוף בווסט של צלמים, מכנסי כותנה רפויים, כפות ידיים ענקיות, מרובעות, החלק היחיד בגופו שאינו רועד. כתמים כהים מכסים את אמותיו, לרגליו, כפכפי אחות בלויים. אני חש אליו, אהרונסון מושיט יד כתמרור עצור. אני עוצר, שומע אותו מתנשם בחוזקה. אני יודע שיש לו בעיות עם הכדורים לדילול הדם. לפחות למזוג לו מים. יד התמרור עדיין מכוונת אלי. "עץ מצאת", הוא מצליח ללחוש, מנסה להסדיר נשימתו. אני מצביע על העץ שלי. אהרונסון אינו רואה את ידי המושטת. אני מתקרב להוביל אותו. אני מניח את הכן, גורר אלי את העגלה ומייצב אותה, אני אוחז בידו החמה של אהרונסון, חש את הדופק המהיר ואת לפיתתו העזה. כלב נחיה מוליך סומא, כך אנו קרבים אל העץ. אני שומע את המאמץ הבוקע מחזהו. אני מציע לנוח. "באת לצייר או לנוח" אהרונסון רועם בכעס. אני נרגע. אהרונסון מקיף את העץ, נשען עליו, מרחרח את הגזע ככלבלב סקרן. "זה כדי לקבל כח", הוא מחבק את העץ ואני מחבק אחריו. "ככה טוב", הוא נאנח, "ככה טוב". אהרונסון מביט אל צמרת העץ, אל השמים, פורש ידיו כמתפלל. "גם אנדריאה נתנה כוח, אבל העץ הזה יהיה כאן גם מחר". פעם ראשונה שהזכיר אותה מאז חזר. ידעתי שזה נושא כאוב. "איפה להניח את הכן", אני שואל אהרונסון נשלף מהרהוריו וכבר הוא משנה את זוויות הבד, בוחן את העץ, מסדר את הצבעים, הפחם בידו והוא משרטט באוויר, זקוף מול הכן, תקיף, בוטח ושקט, אין זכר לקשיש שבקושי עלה במדרגות. יד בפחם, יד במטלית. הפחם מתווה באוויר את תוארו של העץ וכבר הוא מחבר בקליפסים נייר טיוטא, עליו מתהווה העץ על ענפיו, גזעו וצלליו. "אך, איזה מורה יש לך", נאנח אהרונסון, "בוא תגיד לי מה אתה יודע על עצים". "עושים מהם רהיטים". "תשובה של פקיד", מפטיר אהרונסון. "בוא שב", הוא אומר, "קצת אינפורמציה", אהרונסון מדבר בנינוחות, בשלווה. הוא אינו מתכנן מתי או איך, ללא ראשי פרקים, מספר על ליאונרדו דה וינצ'י שצייר את 'ג'ינוורה דה בנצ'י' שלו שלושים שנה לפני שצייר את ה'מונה ליזה' בארבע וחצי שנים, ב'ג'ינוורה' יש מעבר הדרגתי, בלתי נתפש, בין אזורים מנוגדי צבע. לליאונרדו הייתה היכולת לטשטש את הקווים הברורים בציורי דיוקן. ברקע מאחורי ג'ינוורה, עלי ערער, שקוצניותם מנוגדת לפניה השלוות. העצים מאחורי הערער עולים מהמים. אף על פי שצוירו בנגיעות עדינות, הם עצים מוחשיים מאוד, עם משחקי אור וצל והשתקפויות. העצים של ג'ורג'ונה ב'סערה' שאין בה זכר לסערה. הרשברג, שאצלו אפשר לשמוע את ההתלחשויות בקבוצות העצים שלו. וארבעת הגזעים של מונה שרק בגללם כדאי לבקר במטרופוליטן. אין אצלו חום או ירוק, הגזעים שלו כחולים וכתומים ואדומים ואיזה יופי זה יוצא. "גם העץ הזה, זה יופי של עץ. הכל יש כאן. גם האור יופי, והצללים יופי והרוח", אהרונסון נאנח. אהבתי את הפשטות והרוגע במשפטים שלו. אני מוזג לו מים. "אך, איזה מורה יש לך", הוא נאנח, "איפה מוצאים מורים כאלה, כמה אינפורמציה אתה מקבל, לא מגיע לך. דייג שדג שלוש שעות בשבוע, לא מבין איך לא בא לך סתם, לקחת נייר, לרשום משהו, אפילו באמצע היום, איך אפשר להישאר אדיש ככה לחיים. לאן זה הולך, כשאתה הולך הביתה, כוסאוחתו, לא חבל על הזמן שלי. שב". אני מתיישב, הפחם בידי. אני מביט בעץ, העץ מביט בי. שנינו קפואים, רק שלי אין לאן ללכת. כמו בשיעור הראשון, שבו גער בי על כל קו. אהרונסון אחז בידי, נשען על כתפי, התהלך בחדר כאחוז תזזית, "תסתכל, תסתכל, תסתכל", זעק, "מה אתה רואה, אל תגיד לי שאתה רואה דלעת עגולה, אין דלעת עגולה, דלעת זה ככה, ככה..", הוא מניח נייר טיוטא ומשרטט דלעת מדויקת. לי שוב יוצא עיגול. אהרונסון צורח, ריר זב מפיו "למה אני צריך את זה, היה לי טוב עד שבאת, אולי לפסל יתאים לך, יד כבדה יש לך, יד כבדה. לא יודע אם יש לך כפרה". נותרתי נכלם, אובד דרך. גם העץ מבויש, רוצה, אך אינו מדבר אלי. "אתה לא רואה שהוא נושם". לא ראיתי. "שהוא חי, רועד, שהעלים שלו רוקדים, שהוא אוהב את האדמה אליה הוא מחובר, שהוא חי בשלווה במקום שלו ולא יצא לכבוש שום יער אחר ושכל הבנקים בעולם לא מזיזים לו". גם את זה לא ראיתי. "שאם תקלף לו את הקליפה, יישאר עירום ואם יישאר עירום כל הלילה, יבכה כמו תינוק, שרוצה חיבוק של אימא. תרגיש את זה, תעמוד", אהרונסון מושיט לעברי את בקבוק השתייה "תחבק אותו קרוב ללב, ככה" הוא חוטף ממני את הבקבוק ומערסל אותו בחיקו. "נסה גם אתה, אולי תרגיש סוף סוף", לא חשתי בדבר. באחד השיעורים הראשונים, לאחר ששום דבר ממה שעשיתי לא היה נכון, אהרונסון החל את התרוצצות הארי בסוגר שלו, חבט בסרגל על קופסת העץ, מלאת הצבעים. מקצת מצבעי האקוורל הפתוחים, נשפכו ונתערבבו, נוצרו תרכובות מרהיבות. אהרונסון יצא בריקוד אינדיאני, מניף סרגלו באוויר וקד אל הקרקע. הכעס התחלף בפרץ של גיל וגילוי, "צבעים חדשים", נהרו פניו, "קח מהר לפני שיתייבשו". לא כל-כך ידעתי מה לעשות עם האוצר החדש. "קח", אמר אהרונסון, "תשים על הבד איפה שבא לך ותעשה את זה מהר, כאילו שמונית מחכה לך בחוץ, נו, תשמור על ההרמוניה, זה יופי זה יופי, נו, נו, לפני שיתייבשו, כי לא יהיה לנו צירוף כזה, תרגיש ותוציא מה שבא לך. יאללה, אל תחלום, מה אתה רוצה, שאני יעשה את העבודה ובסוף גם יחתום". על שולחן מוגבה היה סידור של טבע דומם. דלעת, לידה בקבוק יין מוארך, ממנו יצא ענף בצורת וי שניקטף מצמח הבוגונוויליה בחצר, מאחוריהם מפה משובצת. הענף נדמה כקרני שור והמפה כסדין, הדלעת כשור ובקבוק היין הטוריאדור. היו לי צירופי צבעים של אדום וחום, אדום חום וכתום, אדום חום כתום וארגמן. "אל תחשוב", האיץ בי אהרונסון, "זה לא בנק כאן, קודם שים צבעים על הבד, אחר כך תחשוב, תהיה פולוק, תהיה דה קונינג, תהיה אתה, רק אל תהיה לי פקיד. תכף נקים את הוועדה לבחירת הצבע, למה אנחנו מחכים". "אתה קצת מלחיץ אותי, אני יודע מה.." "אתה לא יודע כלום. בוא שיהיה ברור בינינו, אתה בא לכאן, אני המורה שלך, ואתה התלמיד של המורה שלך, אז אם בארבע וחצי שנים תעשה ציור אחד טוב, נדע שהקשבת, ואם לא, אז לפחות היה לך יום בשבוע באווירה של יפו". אני טובל בהיסוס את המכחול ומניח נקודה של כתום. "את כל העולם יש לך כאן ואתה מתחיל לצייר לי נקודות, תצייר מהנשמה, בלי לפחד, בלי לפחד כלל, כמו שנאמר, קח, תשים, תביט, תרגיש ותבנה משהו למען השם, תבנה משהו מהתחלה". אני רואה את השור, בתחילה במטושטש, חום בהיר, חום מימי עם טיפה אדום. השור נעשה מוחשי יותר, ארגמן, כתום-אדום, שחור אולטראמארין. אני מחזק אותו בחום, מלטף רעמתו בכתום, השור מגרגר בהנאה, הראש המורכן, מקבל קרניים. הטוריאדור מניף את החרב, נצנוצי אור בלבן וצהוב בידו. הסדין האדום מכסה כרקע את הציור כולו. יש כאן ציור. פעם ראשונה שאהרונסון שואל, אם אני רעב. "האמת שכן", אני עונה. אהרונסון פונה אל המטבחון, הכולל מקרר משרדי קטנטן, וממנו הוא שולף ירקות טריים מהשוק ומלפפונים חמוצים. על משטח זעיר מעץ הוא חותך בצל, פורס פטריות, טורף ביצים בקערה. הוא מוזג שמן זית אל המחבת, ומטגן בצל על הכיריים. הוא מפזר קצ'קבל בנדיבות על הביצים, מוסיף פרוסות קטנות של אנשובי, אורגנו, פלפל, עלי רוקט, וזעתר. ניחוח רענן, מגרה עולה לאוויר. הוא ממלא כוס ארוכה ביוגורט טורקי. "צ'יווילי", מרים אלי אהרונסון את היוגורט ומחייך. "טעים", אני אומר. "לפחות זה, אולי יצא איזה ציור ממך, אבל שלא תצפה לזה כל פעם". "אני לא מצפה לכלום". "אז אין לך מה לבוא לכאן יותר". "בעניין האוכל אני ה.." "אתה פקיד", משסה אותי אהרונסון, "פקידים זה קשה, זה כמו לקחת נפח ללמד אותו לסרוג, צריך קודם הרבה לשכוח, טעים לך?" "בחיים לא אכלתי כזאת חביתה, מה הירוק הזה בפנים, אתה לא אוכל?" "תאכל מותק, תאכל, לפחות תיאבון יש כאן". אהרונסון מביט בי משועשע. "מה אני צריך לעשות, כדי שתיפול על האדון מוזה", מנסה אהרונסון להניא אותי מקיפאוני. אני מנסה להתוות את קווי המתאר של הגזע ועל כל קו יש לאהרונסון הערה, אני חש בעצבנותו הגוברת, בהקלה אני רואה גבר מהוה קרב אלינו, עם בקבוק בידו, מכנסי התעמלות, כפכפים, חולצה קצרה מטונפת ושיער מדובלל על גבול הקרחת. אני מפסיק לרגע לצייר ומביט בו מופתע, הוא דומה לאפלבאום השליש הגדודי שלנו. "מישהו רוצה קצת", הוא מושיט לעברנו את הבקבוק. "לא תודה", אני עונה. "אתה תשב בשקט", פונה אליו אהרונסון, "ואם תרצה תסתכל". "אתה מדבר כמו המורה שלי", אומר אפלבאום, "מתגעגע לבית ספר, מה אני אגיד לכם". "אז תחזור ללמוד", מציע לו אהרונסון. "מה ללמוד, איזה ללמוד", מתרעם אפלבאום ונמתח מלוא קומתו מול אהרונסון, "אני קם בצהרים שותה, מסתובב שותה מסתובב שותה, בלילה לא הולך לישון בלי לשתות, למי יש זמן ללמוד". "בוא, ניתן לך נייר, תצייר, יצא לך החשק לשתות כל הזמן". "אתה בן אדם טוב", אומר אפלבאום ולוגם מהבקבוק. "טוב", אומר אהרונסון, "או שאתה מצייר או שאתה סותם". "בסדר", אומר אפלבאום, "אני יושב לי כאן בשקט שותה לי מהבקבוקון. לא מפריע לאף אחד, בחיי שלא מפריע". "שקט", מהסה אותו אהרונסון, "ואתה תצייר ", הוא פונה אלי, "מה זה, הצגה כאן, כי אם הוא מפריע לך ברכוז, אני מייד אומר לו ללכת". "זה בסדר, הוא לא מפריע ואני אפילו מתקדם". ואמנם, הגזע כבר עומד, הענפים מורמים, העלים מכסים את הצמרת ומתחילים לגלוש מטה, הצללים נטמעים בין העלים, בין הגזעים, על הדשא. "יופי", אומר אהרונסון. "איזה מורה", נאנח אפלבאום, "ממני לאף אחד לא איכפת". "תגיד לי, יא חתיכת חרא", פונה אליו אהרונסון, "אם לא היה לי איכפת ממך, הייתי מציע לך לצייר אתנו". "למה אתם לא מציירים כוכבים?" "כוכבים?", משנה אהרונסון את תנוחת הכסא כלפיו. אפלבאום גומע מהאוזו ומתמתח, "כוכבים", הוא אומר. "למה, מה יש יותר יפה, ממה שיש לנו פה". "זה יפה גם שם למעלה". "מה רע בעצים, בעננים, בצללים על הדשא", מקשה אהרונסון. "לא יודע, כוכבים עושים לי את זה". "מה בדיוק", מתעניין אהרונסון. "הגודל, המרחק, הצבעים. תראה, רוב הדברים שקורים, הם דברים שאנחנו לא יודעים, את רוב הדברים שישנם, אנחנו לא רואים ואת רוב הצלילים אנחנו לא שומעים. אתה בטוח שאתה לא רוצה לשתות", הוא מעביר את קצה חולצתו על פימת הבקבוק ופונה אלי, "נראה לי שאתה לא מספיק משוחרר". "תודה, תגיד אין לך במקרה אח בצבא שקוראים לו אפלבאום". "תגיד, אתה עושה צחוק ממני? אני נראה לך אפלבאום, תחשוב טוב". "לא, אתה..", אני אומר במבוכה, "אתם פשוט מה זה דומים, הוא השליש בגדוד". "האמת שחשבתי פעם לשנות לאפלטון אבל נשארתי אפללו". חם לי. אני מוזג לעצמי כוס מים ומציע גם לאהרונסון, אני מביט באפללו כאילו אני מכיר אותו זה מכבר. אפללו אומר שהוא מעדיף את המים שלו. "אתה מכוכב אחר", אומר אהרונסון. "כל אחד והכוכב שלו. מה אתה חושב שאם אתה מצייר ואני שותה אז בכוכבים שלנו יודעים על זה. כלום, אני אומר לך, כלום. סקנדל כמה שלא איכפת להם". אני מוסיף צללים בין העלים, נגיעות של לבן על העלים, את הגזע אני מחבר בצבעים כהים אל האדמה. "מאיפה כל האינפורמציה הזאת", חוקר אותו אהרונסון. "לפני שהתחלתי לשתות הייתי יושב בספריות". "אוטודידקט, יעני". "זה לא אומר ששיכורים לא יודעים כלום". "אז איזה כוכבים היית מצייר?" "התפרצויות של כוכבים, עננים של גז באורך מיליוני קילומטרים, יש צילומים של טלסקופ מהחלל, חבל על הזמן, זה הטבע הכי אמיתי שיש. אתה יודע שהשמש גדולה פי מיליון מכדור הארץ ויש כוכבים גדולים פי מיליון מהשמש. אתה יכול לדמיין דבר כזה?" "תשמע בחור, אתה מתחיל למצוא חן בעיני, בוא אני אעשה ממך צייר". "אל תעשה ממני צייר ואני לא יעשה אותך שיכור, אני משאיר לכם כאן את הבקבוק. אם תתחרטו", אומר אפללו ומתנדנד לכיוון המדרגות, אבל אז כמו לשון המוחזרת אל החיך, הוא נע אחורנית, כשפניו עדיין אל המדרגות, חזר אל בקבוקו, הרים אותו,לגם את תוכנו והתרחק מאתנו יחד עם בקבוקו בתנועות ריקוד של 'זורבה היווני'. "אוקיי, נגמרה ההצגה, מה יש לנו כאן, מה זה, הסתיו הגיע, מה אתה בדיכאון, משהוא מפריע לך. תבהיר. תראה איזה אור יש כאן, איפה האור בציור הזה. זה ציור של פקיד. כן, אתה צריך פקיד כמוך. הכי טוב שתלמד בהתכתבות, תתכתב ותשב בספריה, כזה פקיד. אני הולך להביא משהו מג'קסון, רוצה משהו?" "קפה", אני אומר. כשנעלם אחרון תלתליו באופק המדרגות, אני עוצם עיניים. ואז אני רואה את הכהות, חש את הצבעים, את העלטה שהשריתי על העץ, כשהשמש במלואה ביום הקיצי הזה. אני מערבב כתום וצהוב ולבן ואדום וכתום בהיר ורק צהוב, הגזע מתבהר, העלים נוצצים, האדמה זורחת. אני מצייר בריכוז, מכחול, צבע, סמרטוט, טיפת מים והלאה לצבע הבא. אני מסובב את ראשי. דמעות מנצנצות בעיניו של אהרונסון. אני מביט בו, כמו ראיתיו לראשונה. אדם שלם נשבר. את שרצה לומר אמר. ואת שרצה לעשות עשה. את שרצה לאהוב אהב. את שרצה לשנוא שנא. ואת שלא אהב ולא שנא, לא פגש. "איפה היו הצבעים האלה?" "הם היו כאן כל הזמן", אני מסובב כתפי להביט בו. הייתה לו הבעה שלווה, נינוחה, כמו באותו יום בו הודיע לי, שהוא מאוהב באנדריאה. "אנדריאה המנקה", אני שואל בפליאה. "אלא מי". "אבל היא בת תשע עשרה". "אז מה", אומר אהרונסון, "אתה חושב שעם זקנה בת שבעים יש לי על מה לדבר". שבועיים זרח עד ששקע בברטיסלבה. "אל תיסע אחריה", אני אומר, "אתה רק תתאכזב". "ממתי אומר התלמיד למורה מה לעשות". באחת אני חש עד כמה האדם הזה יקר לי, עד כמה אני חרד לו. "אל תיסע", אני מתחנן, "חבל על שברון הלב. אל תיסע. אני בדרך כלל לא אומר לך מה לעשות, אבל הפעם אני יודע, אני מבין בדברים האלה. היו לי הרבה נסיעות כאלה". "כמה הזדמנויות עוד נותרו ללב הזה להישבר", עומד מולי אהרונסון וידו על לוח ליבו. בקדחתנות נואשת מכין אהרונסון את המזוודה, וופלים-שוקולד שאנדריאה אוהבת, מחרוזת עם 'חי', תחתונים, גרביים לבנות עבות. כאחוז תזזית הוא נע אל המזוודה וממנה, מוציא ומחליף בגדים, פותח את תיק כלי הרחצה, מזליף על גב כף ידו דיאודורנט, מרחרח. לפתע הוא מסובב את פניו אלי ואומר, כמו נתגלתה לו הארה, "פשטידת כרובית!". וכבר הוא מקלף כרובית, שוטף, בוזק את הפרמזן, מעביר לתנור לייבוש, בוזק גבינת עיזים, שכבה נוספת של כרובית ועוד פרמזן, "הרבה פרמזן, כמו שהיא אוהבת". אני מביט באהרונסון המאושר לרגע, שלם ולא פגיע, עם מנחת כרובית ושוקולד. בדרך אל געגועיו. אספתי אותו משדה התעופה. "איך היה?" "חרא". "פגשת אותה?" "לא". "אכלת טוב?" "חרא". "בילית?" "לא". "אז מה עשית?, אהרונסון שותק. מאז גברו אנחותיו, הצרימות עם כל נשימה. המטוס שהיה אמור לנחות בחצות התאחר. הבאתי אותו הביתה לפנות בוקר. תמכתי בו ביציאה מהמכונית. הכנתי לו קפה חזק כמו שאהב והוא עדיין שקוע בהרהוריו. קר היה וסוער, הים זועף קצף לבן. אהרונסון מצביע על המזוודה, אני פותח אותה, הוא מסמן לקרב אותה אליו, הוא מושיט לעברי שקית דקה ובתוכה מכחולים חדשים. "תודה", אני אומר. אור ראשון עולה , צובע את השמיים בכתום חיוור. "תראה איזה צבע", אהרונסון מתנער. שלישיית אנקורים נוחתת על אדן המרפסת. "רעבים, מסכנים שלי", אהרונסון מפורר להם פירורים. "מה אתה מחכה", הוא פונה אלי, "מה חסר לך בדיוק. שמיים עם צבע משגע, ציפורים, מרפסת על הים, אפילו מכחולים מפראג קניתי לך, קדימה". ואני מצייר שלושה אנקורים, מלקטים פירורים מול הים בזריחה. אהרונסון מפשיר ואפילו הולך אל ג'קסון ומביא ביצים וירקות לארוחת בוקר. את ה'אוזו' אנחנו לוגמים בצהרים, לאחר שהציור מוכן לצבע. לפנות ערב, כשאני עייף וכבר פונה ללכת אהרונסון אומר "אף פעם אל תקבל את השמש כמובן מאליו". השמש מסנוורת, מסמאת, חם לי, אני מזיע. "ועכשיו מה יש לנו כאן", מביט אהרונסון בעץ, כאילו ראה אותו בפעם הראשונה. "תן לו יותר חיים, תגביה לו את העלים, תגרום לו לשמוח, לא מגיע לו?" "מגיע". "בטח מגיע. חורף, קיץ, שרב וגשם הוא תקוע כאן, מחכה שתצייר אותו". אני מצייר. אהרונסון מתבונן ושותק. "בוא לאכול", הוא אומר. פשטידת הכרובית של אנדריאה במהדורה משופרת, עם קוטג', הרבה פרמזן וחמוצים של ויקטור. "תוציא את הציור", אומר אהרונסון באמצע האוכל, "איך לא ראיתי את זה, אתה לא רואה?", הוא פונה אלי. "אני רואה עץ מואר, דווקא יצא יופי". "לא צריך לחבר אותו לאדמה", אהרונסון מתרחק להביט מקצה הסטודיו, "כן, צריך לתת לו יותר אוויר, אתה לא מרגיש". "לא". "טוב אז תמחק את האדמה ותשאיר רק שורשים באוויר". הצבעים מעורבבים, מכסים את האדמה, בין משיחת מכחול לניקיון הבד, אני לוקח 'ביס' מהפשטידה. אהרונסון מכין קפה שחור, אנחנו מקנחים ב'אוזו' ובסיגריה הודית דקיקה. "ככה יותר טוב", אומר אהרונסון, "תשאיר את זה כאן לייבוש". אני משעין את הציור על ארונית המגירות, בה מאוכסנים ניירות הציור ודפי הטיוטא, הארונית עליה התמוטט אהרונסון בשעה האחרונה של הלילה, נאחז בעץ, קורע את עליו, מחרחר אל תוך החושך, עם הציור שלי בחיקו. אני חש את מאבקו שלא להיפרד מאתנו, לפני שיראה את השמש בפעם האחרונה. שיניים ביום הולדתו השלושים ושש, ביום שלישי, בשמונה בבוקר, נפלה לאלי שן טוחנת אחורית. בשל מיקומה המוסתר, הוא לא הוטרד מכך. את כף רגלו ושתי אצבעות יד שמאל איבד במלחמה, כך שידע להתמודד עם חוסרים בגופו. גם בפציעתו חשש לאצבעות ולא לכף הרגל, שכן את כף הרגל החסרה ניתן להסתיר בנעל. אלי החליט לבקר אצל רופא השיניים בשבוע הבא. שן אחורית, שאותה ממילא אף אחד לא רואה, אינה מחייבת שינוי בתוכניות. למחרת התעורר מוקדם - עצם קשה היה מונח בחלל פיו. כך שכב שעה ארוכה, ללא ניע, ואז, בתנועה איטית, שלח את ידו אל פיו כמו כדי לכסותו לקראת שיעול - ודלה ממנו שן ועליה טיפת דם. מאז אותה מלחמה החל פיו מסריח. הוא תבע ממשרד הביטחון אחוזי נכות על אובדן כף הרגל והאצבעות, אך את סרחון פיו אינו יכול לממש בכסף. הסרחון דבק בו בעיקשות, מעיק, מהביל, פורץ ממנו בכל פעם שפצה פה כדי לדבר, לאכול או לנשום, וזאת על אף שאלי נהג לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו ארבע פעמים ביום. ביום חמישי, משמצא על הכר שן נוספת, הוא רץ אל הרופא בבהלה. לראשונה חולפת בראשו המחשבה ששיניו נמלטות מפיו הרקוב. איך יוכיח שאותה פגיעה בנגמ"ש, שהעיפה אותו לקומה השניה של בית הספר בצידון והביאה לקטיעת אבריו היא הסיבה לסרחון פיו ולאובדן שיניו. מאז המלחמה הוא מחזיק בכיסו תרסיס אקליפטוס. הרופא מתיז על פניו ספריי שמקפיא את שפתיו. ראשו מוטה לאחור והוא מביט על העולם במהופך. את המסכה על פיו של הרופא, את הבעת התיעוב בעיניו, הבקבוק הקטן שהרופא מחזיק מולו. הרופא מסיים במהירות ונותן לו אנטיביוטיקה. בדרך חזרה לביתו הופך הבניין בן עשר הקומות למסגד, מרפסות השיכון לבתי אבן וקולות הדיירים נישאים בערבית מפוחדת. "תשתיקו את הנקבות", פוקד מנחם. ביום שישי נושרת השן הקדמית ליד הניב העליון. אלי האמין שהסוד הנורא נדחק אל חלל הזיכרון, רק קול מואזין או צרחת אישה דולים את המראות. עכשיו משתולל המעשה בתוך פיו. הגברים הנדחסים לרחבת המסגד, האיש האחד המנסה לברוח, מנחם המרים את הרובה ויורה ירייה אחת. היללות המרטיטות את כיפת המסגד, והוא הנוטה על צדו; אלי נרתע לאחור, חושש שמא יתמוטט עליו. סרחונו גורם לו להתבודד. גם לא נשים. את עבודתו בחר בהתאם למגבלותיו, תכנות מחשבים. לבדו בבית הוא מבלה מול המחשב בחדר גדול, ובו מיטה צרה, המחשב, טלוויזיה, ארון בגדים, שתי שידות מלאות בספרים. זה הכל. עד נתיבות הגיע בתקווה להיפטר מהריח הזה. השליך נרות לאש התמיד בהילולת הבאבא סאלי, נתן צדקה, ביקש רחמים. בהחלטה פתאומית, חייג לחברת נסיעות. בתוך שבוע היה בטורמולינוס. הוא אכל בשולחנות נידחים, בפה קפוץ סימן באצבעו על התפריט, וחשבוהו לאילם. רק בים, בסירה ששכר, חש בראשיתו של אושר, או אולי לא אושר היה זה, אלא רגע חסר עצבות. הים טוב אליו, צבע המים מתחלף עם כל ענן, כחול בהיר, ירוק, כחול עמוק. הים שקט מאוד, אלי שקט אתו. הוא משייט דרומה לכיוון גיברלטר ומשם לקאדיס. כעת הבל פיו הארסי אינו מפריע, ואלי פוער את הפה בחופשיות. יומיים של התמזגות עם הים, עם הרוח, השמש, ריח המלח. את העננים הוא מכנה בשמות. הדגים עוקבים אחרי השיירים שהוא משליך. אלי רוצה לקפץ גם הוא בין הגלים. בחזרה מקאדיס, לפני גיברלטר, נגלית העיר טאריפה. בין בתיה הלבנים של טאריפה מזדקר מסגד. הוא שומע יריות, שן צונחת מתוך פיו, ריח רקב חריף פורץ ממנו, הוא בוחן בלשונו אם עוד שן מתנדנדת לה שם. מנחם יורה. מנחם מוביל והוא אחריו. הם נכנסים לבית. רק נשים. ארבע. מנחם יורה בזקנה ובאחת הנערות. הוא רוצה לברוח, אך נשאר ממוסמר למקומו. מנחם יורה בין רגליו. "זונות", צורח מנחם, "זונות". פעם מנחם פלט צרור מאג, ופצע חייל מהפלוגה, אבל קיבל רק על תנאי. רוצח. צוק גיברלטר נשקף מולו, שלו וקר. אלי עוצם עיניים, רוח קלה הודפת את הסירה הלאה. מנחם גוהר על הנערה החיה, מנהם: "מניאקים", ופוקד עליה להתפשט. אלי מחזיק נשק בידו ויודע שלא ישתמש בו. מנחם חובט בגבו בקת רובהו. עיני הנערה עצומות. שמלה ועוד שמלה ועוד שמלה. רחש הגלים, נשימותיה. דמן של המתות ניגר לרגליו. "טינופת" צורח מנחם ויורה בגופות. מנחם דוחק בו מאחור. השמלה האחרונה. היא שקטה מאד. מנחם נעמד מולו, מתבונן בנקודת החיבור שלו עם הנערה. מנחם מתנשף, מעווה את פיו והולך לפינת החדר. הנערה דוממת. היא פוקחת עיניים והן קורעות בו חור גדול. רעד אוחז בו כשמנחם קורע אותו מעליה ויורה בה. פעמיים. מנחם מושך את גופת הזקנה לחצר ומטמין אותה בגת האבן הגדולה. מנחם חוזר פנימה וגורר את הנערה בשמיכת פוך פרחונית על קרקע זרועת סרפדים, הוא מצביע בקת רובהו אל הזקנה ואומר: "אל תסתכל עלי כמו גולם". אלי מניח את הסבתא על האם ואת שתי הצעירות אחת על השניה. לאחר שארבעתן מונחות בגת, הוא מכסה אותן בשמיכת הפוך הפרחונית. פוארטו באנוס ומעגן היאכטות שלה קוראות לו לחזור אל החוף, אך הוא מתפשט, קושר עצמו לסירה ונגרר צפונה. המים הקרים מרעננים אותו. הוא אינו מניע איבר, נסחף. לאחר שעות אחדות הוא מבחין שהוא מתרחק ללב ים. אלי עולה בלאות לסירה , נשכב על ספסל תחת המפרש ולא אכפת לו. לב ים, אז שיהיה לב ים. העננים חולפים על פניו. אחר הצהרים מפסיקה השמש לחמם. אלי מתחיל לרעוד. הוא מכוון את המפרש ואת עצמו מערבה אל החוף. רוח חזקה שוב סוחפת אותו אל הים, שמשנה צבעו לירוק כהה. הגלים מאיימים להפוך את הסירה. השינוי כה פתאומי עד שהוא אינו מספיק ללבוש את חליפת הסערה. גל נוסף שוטף את החליפה מעל הסיפון. גם תיקו האישי נשטף. סירה מיטלטלת ללא כיוון, והוא מיטלטל עמה. ממרחק הוא מזהה עצים נעים מעצמת הרוח. הוא אוחז במפרש בכל כוחותיו, ונלחם ברוח. הוא מכוון לעבר אורות המגדלים של טורמולינוס. הוא חש בגוש כבד על לשונו ויורק. בתי טורמולינוס מתקרבים, אבל הוא שב לראות את בתי הכפר. גת האבן אינה נותנת לו מנוח. הוא נוסע לבדו. לקבור אותן. זהו יום אביב והכפר נטוש, השמים נקיים מענן, רוח קרירה נושבת ברחבת המסגד. על האבנים פזורים פגרי חתולים וצפורים. דלת בית האבן קרועה. הוא נכנס פנימה בעיניים סומות חולף על פני המקום שם ננעצו בו עיניה. הוא ניגש אל הגת ומסיר את השמיכה. זבובים נבהלים עליו והוא יודע, הזיכרון יקנן בו תמיד. ליצן המספרים לילה לפני שניקר העורב את עיניו, חלם שמעיה על עאדל , שהיה עומד בשדה הירוק בגלימה רכה, רבת כפלים ומתנפנפת ברוח. לא שמחה , לא חיל ורעדה, גם לא עצב. כאילו חיכה לעאדל שיעמוד כך מולו ויסתיר בסנדליו את הגומה בשדה הירוק הנשקף מחדרו. עאדל עומד ושמעיה גם. שניהם נטועים במקומם. סירות דייגים סדורות במבנה כדי להרחיק אל הים, לכבוש את הלילה, לרדות כוכבים מהמים ברשתות מטולאות. אבא שלו היה מספר, שכאשר אוזנה של השמש נוגעת כך בים, הים חורז לה שיר. אינסוף שירים לים, ולצלילם נרדם בשנותיו הראשונות. עכשיו הוא סופר את המכסה היומית שלו, מכפיל במספר הגוויות שקבר. יש לילות שבהם הוא אינו נרדם עד שהוא סופר וחוזר וסופר את הגופות. בלילות אחרים הוא מכפיל מכסות של קבוצות עבודה שלמות, ומכפיל וחוזר ומכפיל עד אובדן המניין. "גם השמש הולכת לישון", היה אבא מכסה, מלטף ומרחף על בהונותיו אל מחסן העצים, ורק כשהדלת נסגרת הוא צורח. "קרה משהו?" שואל עאדל. "חלום רע", אומר שמעיה. "אני עאדל", אומר אלוהים. "אני יודע" ממלמל שמעיה. הוא מוציא מכיסו את הקונכייה הסלילית, מניח עליה את אזנו כאילו הייתה לו לכרית. שמעיה שומע את הים. לעאדל מעיל רוח סגול עם כיסים רבים. יש לו שפם חום כמו ליבה של עץ. על השפם של עאדל מתנדנד עורב, שמעיה מסיט את עיניו. הוא לא יכול להרים את ראשו. במכתב האחרון ששלח לאלוהים ביקש שמעיה להיות מלאך. את המכתב גלגל בנייר כסף, הצמידו בחבק ותחב אותו לרגלו של אחד העורבים שגידל בשובך. שמעיה רוצה להיות מלאך, כי מה שראה בעולם הספיק לו. הוא רוצה להיות מלאך לבן עם כנפיים, מלאך וחופשי ולבן. רק עאדל מבין אותו, ועל כן עזר לו לבנות את שובך העורבים שלו. בימים נאים, לאחר ארוחת הבוקר אוסף אלוהים את שמעיה אל חיקו החם ולוחש לו "שמעיה בני, שמעיה בני" . זה אלוהים שאליו ערג בשעה שרבץ על דרגש העץ לאחר שקבר את מכסת הגוויות שלו. בחמת זעם שדעכה עם הזמן, היה כורה בור גדול מן הדרוש, גדול די הצורך להכיל גם אותו ואת אלוהים, אם יאות יום אחד אלוהים להשיב לתחנונים העולים מביתני העץ וירד לבדוק מה פשר עשן-התמיד. מה העשן העולה, מיתמר, דואה מעליו שחור כפחם. "קריי, קריי" קורא שמעיה אל השמיים, נרתע ומגונן על פניו בידיים מפני השוט, שעוד בטרם ינחת עליו, הוא פוחד מאוושת צליפתו באוויר. אולי אלוהים השרירי ילטף לו את הראש, את הצלקת שעל צווארו, שנשארה אחרי ששטורבנפירר רהבה ביתק את חבל התליה. "מה קרה?" שואל עאדל. "קריי, קריי", מנסה שמעיה להרים את הראש. שני עורבים שחורים היו מתיישבים על תלולית העפר, מקרקרים באי נחת עם כל חפירת את שהוטלה לכיוונם. "קריי, קריי, קריי", היו מקרקרים מולו וכשלא נמצא שומר בסביבה היה עונה לעורבים "קריי, קריי". כבר לא היה מטיח לכיוונם את רגבי האדמה, כי אם מאפשר לעורבים להתקרב. בכאב של קנאה היה מביט בכנפיהם. כששמעיה עלה מין הבור הוא ספג מלקות בכתף. העורבים התנפלו, הקאפו ברח ושמעיה מצא את עצמו במרפאה. שני רופאים דיברו ביניהם על הבעיה, שפתרונה השאירה אותו בחיים. אם צריך 0.025 גרם ציקלון B בנפח של קוב כדי שאדם מבוגר יפסיק לנשום תוך שעה, כמה ציקלון B צריך בשביל טרנספורט של ארבעת אלפים מבוגרים ואלף ילדים, כשמתוך המבוגרים יש להוריד את הרבע שיופנה לעבודה. שמעיה מלמל תכף ומייד את תוצאת החישוב, לתמיהתו של שטורבנפירר רהבה, שהחל באותו יום הוסיף לו שני תפוחי אדמה לתפריט. לפעמים, בערבים, דרש משמעיה לשחק לפניו את ליצן המספרים. שמעיה היה מוציא שורשים שלישיים, היה מדקלם את פאי עד שלושים ספרות אחרי הנקודה הלוך וחזור ומוסר בין רגע תוצאת המכפלה בין מספרים אי-רציונאליים, וכאשר הניחו לפניו את החומרים והמבחנות הדרושים, הוא אף ערבב עבורם שני אלקאלאידים עד שיצא עשן סגול. עשן יפה. שטורבנפירר רהבה נרתע מן הריח החריף, כרך חבל סביב צווארו של שמעיה, הרימו לתקרה והותירו מתנדנד לקול תרועותיהם של קציניו. קול צחוקם עלה מן האדמה, "תעשה קולות של עורבים", וכיוון שגרונו החנוק של התלוי לא הצליח להפיק אלא נהמות בלבד, ביתק שטורבנפירר רהבה באחת את חבל התלייה. כאשר הוחזר לכריית הבורות, איך שמחו העורבים. איך דאו במעגלי העורבים שלהם. עורבים ועוד עורבים נקראו אל הבורות. שמעיה הניח להם לנקר מעט על העור הצפוד שנמתח על זרועו, לנבור בספרות. בידו השניה הוא ליטף את הכנפיים השחורות. שוב קרא לו שטורבנפירר רהבה שישמש אותו כליצן מספרים, וברבות צחוק השיכורים הוא גמל לו למוקיון בפיסת שוקולד עטופה בנייר כסף נוצץ. בתעוזה של רגע ביקש שמעיה מן השטורבנפירר שינתן לו לבנות שובך. ביום חפר בורות, לקראת ערב טיפל בעורביו והיה מגלגל פתקאות לניירות הכסף שאסף, ובפתקאות היה רושם אומדנים של טרנספורטים וכן את מספר הבורות שחפרו בכל המחנה. בלילות הוא היה משעשע בתעלוליו את שטורבנפירר רהבה וקצינים אחרים. בורות, עורבים, כפולות של בורות, של מתים של עורבים וחיוכים שתויים של שפמים בהירים כמו ליבות של עצים ובסוף הדרגש. הריח לא שונה. העשן תמיד שם. האנשים שונים, כל הזמן. והוא חי. על השדה הירוק אלוהים מסמן לו בכפפה צהובה וזוהרת. שמעיה מתקדם צעד אחד ורואה את הגלים, העוטים אור אחרון, רגע לפני שהשמש נאספת אל קצה העולם ומתכסה בשמיכת מים. "למחרת בשמיים", אומר אלוהים. שמעיה מנסה לכחכח. האוויר הסמיך חונק אותו. "מה ראית שמעיה" שואל אלוהים. "ראיתי אותך מת." אומר שמעיה "מת כל הזמן". "ועכשיו?" שמעיה מאמץ את צווארו להחזיק את ראשו מוטה כלפי מעלה, כדי לראות את אלוהים המוצק השרירי. אלוהים לא עומד על הדשא, כי אם מעליו, יציב וגבוה ומוצק. "אני כאן" עונה שמעיהו, פורש ידיו וקורא 'קריי, קריי, קריי'. "באתי לבקש סליחה" אומר אלוהים. "סליחה? ממני?" "ממך". "למה אני?" "כי ראית את הכל, ובכל זאת ביקשת ממני. לא כל אחד מבקש משהו ממני, ועוד להיות מלאך, אחרי כל זה". כמעט מחשיך. שמעיה מנסה להתקרב ולהיאחז ברגלי האלוהים. הוא כושל ונופל ופניו אל הארץ. שפמו של עאדל מלטף אותו כשהוא קרב אל שמעיה כדי ללחוש לו מילות נחמה בשפה זרה. שמעיה נשאר ער עד שתוגתה התכולה של שעת השחר מתגנבת מן החוף אל השדה. שמעיה יוצא אל החצר, מאהר ועאדל באים במהרה בעקבותיו. שמעיה נחבא אל הצללים. העורבים מתעוררים וקוראים לבוקר החדש. "הוא לא בשובך", אומר עאדל. "למה לא קשרת אותו בלילה?" עונה מאהר. געגועים ליונק הדבש על אף הזמן הרב שחלף מאז שהוא נטש, מקננת בי התקוה שיונק הדבש יחזור. מיכל הפטל המיותם, בפינת מרפסת המטבח הוא תזכורת יחידה שנותרה ממנו. אני אומרת לבן שאני כל-כך מתגעגעת וכמו באגדות אני רוצה ליטול מקל, תיק, ובו מפת העולם, ולצאת למסע עד שאמצא את יונק הדבש שלי. בן אומר שזו טעות לחפש רחוק מה שאפשר למצוא קרוב. בן שקוע במדיטציה שלו. ראשו על חזהו בישיבת לוטוס. ידיו שלובות על ברכיו, כפות ידיו פרושות כלפי מעלה. וילון שקוף מפריד בינינו. זה בן שלי, מאז ילדותנו אנחנו יחד. אני מכירה בו כל חיוך, כל גומה, כל קמט, כל שערה. היה טוב בינינו, עד שהתחלנו לדבר על ילדים. אני יוצאת אל המרפסת, מנסה לא להביט אל מיכל הפטל ויודעת שלא אצליח. שומעת את יונק הדבש שלי, הרפרוף המהיר של כנפיו, את צקצוקיו בהגיעו אל המיכל הקטן, את השריטות העדינות של ציפורני רגליו על אדן המרפסת. בחנוכה, כשגסס, גוננתי עליו בכף ידי מפני הקור, הזלפתי מים מסוכרים למקורו הפעוט. יונק הדבש שלי, שהגיע משום מקום, ופרח. אני מתגעגעת אליו. ציפור ללא שם. אני מתגעגעת לציפור. בריכת המים שבנה סבא נשקפת מולי, חרבה. סבתא סיפרה שלאחר סיום בנייתה, קפץ סבא לתוכה עירום ושאג משמחה. זה היה בתקופה שהמשפחה שלו הובלה בקרונות ברחבי אירופה. סבא לא ידע. הוא הקים בית ובנה בריכה וזה הספיק בכדי לשאוג משמחה. בן אומר שאפשר לצעוק משמחה גם אם אף אחד לא שומע. ואפשר לצעוק ללא קול. ציוצן הנוגה של הציפורים. אם לא ירד גשם יקמלו הפרחים המשתרגים מדפנות הבריכה. בן אומר שדמעות פורצות לבסוף. אין טעם להילחם. הן חורצות את הלחיים, פולחות את האוויר ונשברות בהד אל העמק. הגעגועים הישנים, אולי לתקופה שיונק הדבש היה מגיח מהעמק הפתוח היישר אל מיכל הפטל שלו. לגימותיו משתקפות בעיניו הכחולות המחייכות של בן. אז היה נעלם מול הרוח בנפנופי כנף מהירים שבמהירים. בן ואני היינו מנפנפים אליו חזרה וממהרים למלא את המיכל במיץ פטל טרי. לראות אותו, רק עוד פעם אחת. אולי נטרף? אני נטרפת מדאגה. אני מתיישבת על כסא חסר משענת. בן נאלם מאחורי הוילון שלו. אני בוכה לבד. אני רוצה ילד. ילד. זה מה שאני רוצה באמת. אני רוצה למלא את החור הזה בבטן. בן מחייך. 'אנחנו צעירים' הוא אומר, ומלטף לי את הסנטר. העיניים שלי מביטות בי בחמלה דרך הכחול של העיניים שלו. זה נגמר במיטה. זה סותם לי את החור בבטן עד שאני מתעוררת ובוכה בסופם של לילות שבהם אני חולמת על המהרישי. הגעגועים תמיד חוזרים, כמו עכשיו. געגועי מרפסת. אני בוכה על הימים בהם שחינו עירומים בבריכה של סבא, על חיזוריו של בן, על מתנת חנוכה של יונק הדבש. בן מתכונן לקראת מפגש עם המהרישי. בתקופה האחרונה הוא שותה רק מים, כשאני מתחננת הוא תוחב כמה גרגירי אורז לפיו, הסדוק בחיוך תמידי. את ספרו של המהרישי הוא נוטל עמו לכל מקום. גם מהעבודה הנוכחית עומדים לפטר אותו ועדיין הוא מחייך. מרגיזים אותי השלווה שלו, החיוך שלו. חצי שעה של ניתוק מדי בוקר ושעה בערב. כעת, לפני הביקור של המהרישי, שעה בבוקר ולפעמים כל הערב, הוא יושב ללא ניע, ממלמל לעצמו תפילה או קורא בכתביו, ואני כל-כך רוצה לדבר עמו. השיחה שהוא הבטיח בקשר לילדים נדחית לקיץ. אצל בן הכל מתחלק ל'קיץ' או 'חורף'. בן הוא אדם ללא עונות מעבר. בשעת הדלקת נר שני של חנוכה שמענו את משק כנפיו ועם הצליל באה הידיעה שיונק הדבש שלנו במצוקה. רצנו אל המרפסת. יונק הדבש היה מוטל על הרצפה. אני מושיטה יד, והוא אינו מנסה לברוח. בן אומר שאסור להחזיק אותו בבית כי בשבי הוא ימות. איך הוא מעז לכנות את הבית שלנו מקום שבי. זה גם הבית של יונק הדבש שלנו. אני מתעקשת. זו אחת הפעמים הבודדות שאני מתעקשת מול בן, שכן אני יודעת שאסור לשחרר אותו. אני מזינה אותו גרגרים מיוחדים, מבשלת אורז בחלב, וכשאינו רוצה לאכול מטפטפת לו חלב מרוכז ישר אל המקור. הווטרינר מושח לו את הפצע בבטן וחובש. בערב אני מחזיקה אותו בכף ידי. כל- כך מתוק, קטן וחסר ישע. לא איכפת לי מתי בן חוזר. הטיפול ביונק הדבש משכיח את הגעגועים. בנר שני הגיע, בנר שביעי פרח. אני מרשה לעצמי לבכות רק במרפסת. זו הפינה הקטנה שלי בכל הבית הגדול והריק הזה. האוויר נעשה כבד וסמיך. עייפות יורדת עלי. אני משילה מעליי את החלוק, מגששת בשקט. בן בדיוק באותה התנוחה ואני נופלת על מיטת-הכלולות שלנו שחורקת חריקה קטנה שרק את תחילתה אני שומעת. אני בהריון. אני חולמת שהבטן זוהרת לי כמו פסים של דגי ניאון. אני לא אוכלת, רק שותה מיץ פטל מהמיכל של יונק הדבש. מישהו עם עיניים כחולות-בהירות כמו של בן, אבל הרבה יותר גבוה ממנו, בא באמצע ההריון לבשר לי שכאשר ייוולד בני ואביא אותו לפני אביו הנעלה, זו תהיה הפעם הראשונה מאז הצום הגדול שבה יפקח המהרישי את עיניו ויביט ל'כיוון שלנו'. אני יולדת בתוך שמיכה רכה וחמה הממלאת את כל החדר. נזירים יושבים בתנוחת לוטוס לאורך הקירות. מיילדות אוחזות בגופי. אני כמהה להישאר לבד. לא ככה דמיינתי לעצמי. ביום שבו נושאים אותי אל הארמון זוהרים העלים בערוגות הירוקות. האומנת קטנת הקומה, מכינה עטרת לראשי. כששואלים את המהרישי מדוע אינו פוקח את עיניו, הוא אומר, 'כשאני פוקח עיניים היקום מסתתר'. הזר הגבוה אומר שברגע שיהיה לו בן, יפקח המהרישי את עיניו. זו הסיבה לכך שתלמידים כה רבים מתגודדים מאחורינו ביראה. רק מלמולי התפילה נשמעים. בכניסה לארמון נשמע רחש פתיחתו של שער הזהב המשובץ אבנים בוהקות, סגולות בהירות, מסנוורות, שאליהן אין להישיר מבט. נזירים שתקנים מקיפים אותי ואת ילדי הזוהר. האומנת מחזיקה את בני בידיה. עוד ועוד מאמינים מצטרפים אלינו. כך אנו צועדים בשבילים מלאי פרחים המפיצים ריח עז. אני מושיטה לשון, לוגמת מהריח המתוק. בארמון יש בריכה הדומה לבריכה של סבא. על שפתה יושב המהרישי בשיכול ידיים, ראשו על חזהו. פניו שלווים ונקיים, עיניו העצומות מביטות בידיו. אני קרבה אליו. האומנת מושיטה לי את ילדי ונשארת מאחור. המהרישי כמו ניעור, בתנועה איטית מאוד של מתיחה נפרדות ידיו זו מזו ומתחילות לטפס לצדי גופו. המורה והאגודל נסגרות ויוצרות עגול, שלושת האצבעות הנותרות פרושות. כולם מחכים לרגע בו יפקח המהרישי את עיניו. המהרישי מרים את ראשו. אני כורעת לפניו ומושיטה לו את ילדו. עיניו הסגורות מביטות בי. דממה אוחזת באולם הגדול. המהרישי מישיר מבט. כולם יודעים שהוא עומד לפקוח את עיניו. בעוד רגע ידבר. "שלי", אני לוחשת. "שלי" ומתעוררת בבהלה. מתוך הוילון מרים בן את ידו האחת. אצבעו מורה לכיוון החלון. שם, על מיכל השתייה, יושב יונק הדבש. חלומות על חבשוש ישנם לילות בהם פוגשים חלומותיי בחלומותיהם של אחרים. שבע שנים מופיע אצלי חבשוש בחלומות. בבוקר אני פוגש בעיניו שפעם היו חומות, אומרות,'בוקר טוב אדון הלוי'. שבע שנים אני שונא אותו. שונא להביט בפניו ולומר לו 'בוקר טוב', כל בוקר. פעם חלמתי על חבשוש מלוכסן-עיניים, מטפטף עלי טיפות מים. התעוררתי מזיע, בוהה בחיוכו של צ'ארלי צ'אפלין, מהפוסטר שעל הקיר. תכניות רבות שאינן מתגשמות אני מתכנן לאחר החלומות, כמו לנסוע לסומטרה, לקנות אופנוע ולחרוש את אפריקה, לקרוא לחבשוש אלי לדירה ומול צ'ארלי לירות בו מטווח קצר, או לתפוס אותו יום אחד עם החיוך האווילי הזה שלו ולצעוק: "חבשוש, יא בן זונה, צא לי מהחיים, אני לא רוצה אותך אצלי בנשמה". תיקווה היא היחידה שיודעת על הסיוט הזה. "למה אתה נוסע מרמת-השרון לפגוש אותו יום-יום? תישאר בבית". צודקת תקווה. כשאני לא נוסע לרחוב העלייה, אני לא פוגש את חבשוש. אבל תקווה עזבה ואין יותר מישהו שינתק אותי משיוטי היום ומסיוטי הלילה. אני קונה זיתים בוולפסון ואורב לחבשוש בפינת הרחובות לוינסקי-עלייה. ביום שישי ראיתי אותו עולה בכבדות, עם סל פלסטיק צהוב בידו האחת ובשניה עוף מקרקר. איש צנום עם פראות בעיניים ופאות מסולסלות. פעם, כשעוד היו עיניו חומות והיה לוקח את צביקה ואותי לגן החיות ברחוב הדסה, חשבתי שאין איש טוב ממנו בעולם. אבל מאז שצביקה נהרג, עיניו של חבשוש כמו שני חורים שחורים הבולעים את הכל, והוא הפך לאדם חסר בושה שמביט ישר לתוכי בעיניו החטטניות ואומר: "בוקר טוב אדון הלוי". יום אחד לקח אותנו חבשוש לסרט עצוב שבו היפנים מפציצים כפר דייגים. ילד קטן טלטל את אביו המת ושאל: "אבא, מתי זה ייגמר?" ושוב שאל ושוב שאל. צביקה ואני בכינו. "מה, הוא מת?" שאל צביקה. "מת", אמר חבשוש. "גם אתה תמות, אבא?" "כן", ענה חבשוש. "גם אני?" "כן", אמר חבשוש, "אבל הרבה אחרי". בשבת שוב חלמתי עליו. חבשוש על ברוש, אני על עץ פטל. חבשוש חוגר למותניו חבל וכורך עצמו לגזע העץ, כמו עובד של חברת חשמל. הוא עושה קשר לאסו בחבל ארוך ומניף אותו באוויר בעוצמה רבה. הלאסו מתהדק בדייקנות על צמרת העץ וחבשוש מושך עצמו כלפי מעלה. קר על הפטל. אני בבגד-ים. אט אט מתחמם הגוף ממאמץ הטיפוס. אני עובר מענף לענף עד שהחתול של דוריס - זה שנדרס לפני שבע שנים - מיילל. אני עוצר ומאזין. חבשוש מגדיל את הפער בינינו. באותו רגע מעופפת תרנגולת בשמים. אני מזהה אותה מייד, היא העוף שאתמול קשר חבשוש לידו, רק שבשמים העופות מקבלים שמות. אתמול רצה לעשות ממנה מרק-עוף והיום היא באה לתקוף. התרנגולת חגה סביב חבשוש כמו מטוס-קרב שבע-הפלות. חבשוש עומד דרוך על ענף דקיק, אפילו לא מספיק לקשור עצמו לגזע. כולו ריכוז ומאמץ לאתר את האיום. עיניו השחורות מנקבות חורים זעירים באצטרובלים. ואז הוא מניף את הלאסו כמו קאובוי מיומן ולוכד את התרנגולת במעופה. חבשוש מעופף בעקבותיה. שקשוק רכבת הלילה מעיר אותי. אור הקטר מאיר את צ'ארלי צ'פלין. צביקה קנה לי את הפוסטר הזה לבר-המצווה שלי. אני מושיט יד למגבת, מספיג את הזיעה וגומע מכוס המיץ. נדמה שאני שומע את החתול של דוריס מיילל ואת צחוקו של חבשוש המשייט בשמים. החובש צורח בהיסטריה שיש לפנות את צביקה מייד. אני מעיף בו מבט מהיר ומבחין בכתם דם ליד המותן, חוץ מזה הוא נראה שלם. אני מתעלם מהחובש ונותן פקודה להיצמד לתוכנית המקורית לכיבוש הכפר. כשאני חוזר לצביקה לאחר כשעה הוא חש בנוכחותי ופוקח עיניים, "אתה זוכר שבסרט אבא הבטיח לי שאחיה אחריו?" פתאום אני לא בטוח. "חובש!" אני זועק, "חובש!". המסוק מודיע שאינו מסוגל לנחות בגלל שיפוע צד, שנעלה את צביקה למשטח מעל הכפר. זמן עובר. ביום ראשון חלמתי שחבשוש דופק אצלי בדלת ואומר: "חזרתי". "איפה היית יא חבשוש?" "הייתי בנורמייקה", אומר חבשוש בהתרגשות. "דובים סוחבים שם מזוודות במלון ומסרבים לקחת טיפ. ג'ירפות מנקות חלונות בלשונן. פילים בוגרים עומדים במעגל תחת לתחת, מסביבם כעין שוקת מעוגלת ובעזרת החדק הם שואפים ופולטים מים. טיגריס זקן עם טבעת זהב כמו של ויקטור מהחמוצים עובד על הבר. אם אני מבקש ויסקי, הוא מוזג לי וודקה. ככה זה בנורמייקה. אני מכין לו תה עם נענע ומביט בקמטיו. חבשוש עומד לסיים את התה וללכת. "את מי אתה חושב שאני רואה בבובלינגטון, ברחוב הראשי?" "בובלינגטון?" "עיר הבירה שלהם שם בנורמייקה. את מי?" חבשוש נסער, קמטיו פרועים. משמבחין בשתיקתי, הוא אומר: "את דוריס אני רואה. דוריס והחתול שלה, זה שנדרס. אני שואל אותה, 'הוא לא נדרס לפני שבע שנים?' 'נדרס', אומרת לי דוריס, 'אבל בבובלינגטון יש ווטרינר המבצע ניתוחים בחיות שבעליהן ממשיכים להתעקש'". אתמול, זה היה בכל זאת החתול של דוריס שחזר כמו חדש מנורמייקה. ביום שני הלכתי לישון בשלוש לפנות בוקר. בבוקר אני נוסע לבקר את צביקה בקרית שאול. בצהרים אני מחפש את חבשוש בחנותו בלוינסקי. בערב אני רץ חמישה ק"מ. בלילה אני הולך לדוריס לראות אם החתול שמיילל לי בחלומות אכן חזר מהמתים. דוריס והחתול לא בבית. אני מחכה ליד הדלת ודוריס לא מגיעה. אני חוזר הביתה ומוצא על הדלת פתק מדוריס 'חלמתי עליך'. איזה עולם קטן. השעה שלוש ארבעים וחמש, רכבת הלילה עוברת. צ'ארלי מחייך אליי ואני ער לגמרי. אני שוב מדפדף בספר בראשית ומוצא שביום השישי לבריאת העולם, מופיעה המילה 'ישראל' - כל אות שביעית. אני גומע מבקבוק העראק את השארית ומתחיל בחיוגים הליליים שלי. לרוב עונה מזכירה אלקטרונית. אצל תקווה יש הודעה מיוחדת עבורי: "לך לישון מותק, לך לישון". חמש בבוקר שעה מיטיבה עם משכימי קום, אך אכזרית למושכי לילה. אני אמור לעבור הבוקר אצל חבשוש, אבל מעדיף להתאפק ולפוגשו בחלום. יש בי תחושה שחבשוש מנסה לומר לי משהו חשוב ושאני צריך להיות קשוב, קשוב מאוד. עיניו שואלות את אותן השאלות. למה נתת פקודה לתקוף מכיוון המסגד במקום משטחים שולטים? למה לא פינית אותו מייד? למה לא העברת אותו למשטח העליון לפני סיום הטיהור? לעתים החלומות מתחלפים. לתקווה יש חלומות פשוטים ונקיים שמלטפים את הפנים כמו ספוגית לחה, טבולה בניחוח שיערה. בחלומות של חבשוש רק עיניו מביטות בי עם כל השאלות, בכמיהה לחלומות שלעולם לא נוכל להגשים. חבשוש שולף משור מתיק הפלסטיק הצהוב. החתול של דוריס מיילל. אני רואה את שיניו, מחודדות ומאיימות. אני מנסה להתעורר אבל חבשוש מנפנף קלות במשור ומסמן לי להישאר במקומי. הוא מוציא חבל ומתחיל לטפס לעברי. מבעד לעלים צצות עיניו השחורות, חיוכו וה'בוקר טוב אדון הלוי' שלו. חבשוש מנסר לי את הענף ואני מפנה את העלים והענפים הקטנים. יבבה עמומה הלוך וצרחנית חזור. חבשוש כורת את הענף שלי ואני עוזר לו. הענף נשבר בשאון מחריש אוזניים. אני מנסה להיאחז בו אך נופל ונופל ונופל. רכבת הלילה. חיוכו של צ'ארלי. המגבת הרטובה. חררדו וליאנדרה לאחר שיחה קשה עם מנהל סניף הבנק באה הידיעה, כאבחה, כי הסטודיו הוא בגדר מותרות שאיני יכול להרשות לעצמי. לפנים השכרנו את חדר העץ בחצר. המצב הגיע לידי כך שהפסקתי לצייר בשמן וחזרתי לצייר בצבעי אקוורל, הזולים יותר, ואז, ביום ראשון, הופיע אצלי חררדו ישראלביץ: לא רק שמו היה בלתי אפשרי, כי אם גם השילוב בין פיו העצום וקולו היבבני, השיער הדליל לפנים וקוקו ארוך הקלוע בסרט מוזהב מאחור. חררדו מילא את הדלת, צלו הוטל על כן הציור, שעליו היה מונח כבר חודשיים אותו הבד, עדיין בשכבה ראשונה של צבע. חררדו לא הביט בכן, כי אם פתח תיק עור שחור ומהודר, שממנו שלף מעטפה גדולה עם הטבעה של כתר כסוף ושם של מלון יוקרתי. "חררדו", ייבב בלוויית לחיצת יד רפה. לאחר כמה מילות נימוסין באנגלית במבטא ספרדי כבד, הצביע חררדו על צילום ובו אישה קטנת קומה עם שיער שחור ופס שיבה בצדעיה, ואמר, "ליאנדרה". חררדו ניגש אל שולחן הצבעים המבולגן שלי ושרטט בעיפרון מסגרת לתמונה ואת מידותיה 100x70. העיפרון נבלע באצבעותיו הארוכות, העדינות, שמהן צומחים תלתלי שיער כמעט עד הציפורניים. בכל אחת מהזרתות טבעת. חררדו רשם מספר ולידו harav uzan , בכתב נמלים . ריח קל של ויסקי עלה ממנו, הנחתי לפניו כוס אוזו. חררדו התעלם מן המחווה. הוא רשם תאריך והביט בי בגבינים מכווצים, קמט עמוק עלה במצחו. עיניו הירוקות מלוכסנות במקצת, אפו בשרני, פיו גדול וחושני. חררדו רשם מספר נוסף ולידו $, ולי לקח זמן לקשר בין המספר הזה לבין האפשרות כי זהו סכום שחררדו ישלם לי בעבור הציור. הוא הדגיש בקו את התאריך, "טלפון", אמר והקיף בעיגול את מספר הטלפון של הרב אוזן. חררדו הותיר את התמונות מחוץ למעטפה ויצא. הרב אוזן ענה לי בקול לבבי, כאילו חיכה לי, ושמח על שהתקשרתי. הוא סיפר על חררדו ישראלביץ, שהוא אחד מסוחרי האמנות המובילים בעולם. בלא שאבקש אותו, הוא התנדב לספר שאביו של ישראלביץ, כך כינה את חררדו, היה יהודי, אבל אמו – השם ישמור – קתולית. עיניו של ישראלביץ' האב זנו אחר יופייה של הצ'יליאנית ותאוות הגוף שלו הביאה אותו לנתק את שרשרת הנשמות, חו"ח. סביר שמשום כך הם חיו בעוני בצ'ילה, תחת משטר הקולונלים. הם ברחו לקראקס, בתקווה לעתיד טוב יותר עבור חררדו הקטן. בקראקס החל חררדו לסחור ביודאיקה ובדברי אומנות, ואחרי כן עבר לקורדובה, עירו של הרמב"ם, ושם, אחר שהתפתחה אצלו מחלת עור נדירה, הוא ידע גם פריחה כלכלית. כעת יש לו סניפים גם בציריך ובמוסקבה. כן, זה הסכום שהציע ישראלביץ עבור ציור של הגברת, וכן, הוא ישלם מייד במזומן כשיקבל את הציור. הייתה רק בעיה אחת, והיא שהציור חייב להיות מוכן עד יום שלישי, מועד טיסתו של ישראלביץ. הוא רוצה ציור של הגברת וציור של הגברת הוא יקבל. לא, הוא לא מעוניין להיכנס לזה. אם ישראלביץ היה רוצה הוא היה מספר לו על הגברת בעצמו. "אני לא חושב שאני אספיק", אמרתי. "בוא", אמר הרב אוזן, "אני אברך אותך". תוך שעה מן הרגע שחררדו ישראלביץ הופיע אצלי בסטודיו, הייתי אצל הרב אוזן, בבת ים. מפניו של הרב השתלשל זקן סבוך עטור אניצי שיבה , ועל חוטמו הרכיב משקפיים עבי עדשות שהגדילו את עיניו החייכניות. הרב אוזן הניח את כפות ידיו על ראשי ומלמל: "שלא תזדקק למתנת בשר ודם, שתזכה לסיעתא דשמייא, שתהיה לך פרנסה בכבוד ולא בבזוי, בהיתר ולא באיסור, בנחת ולא בצער, והשם ישלח לך שפע רב". "אני מתכוון להקדיש לזה זמן, ברצינות". "כדאי לך", אמר הרב אוזן, "ישראלביץ לא סתם פנה אליך". "הוא באמת ישלם מה שהוא כתב שם?". "ואפילו יותר אם הציור ממש ימצא חן בעיניו". "למה דווקא אני?" "מופלא ממך אל תחקור. גם אני הייתי קטן אמונה, אבל, ברוך השם, התחזקתי". "מאיפה.." "ישראלביץ ראה פורטרט שציירת, זה כל הסיפור, ועכשיו, חבל על הזמן שלך". חזרתי לסטודיו להביט מקרוב בליאנדרה. התמונות צולמו בכמה אתרים שונים: ביער, על כרי דשא נרחבים בפתחה של טירה עתיקה, בסלון משופע ברהיטים מהודרים, בחדר אפלולי וריק. פרט לתמונות שביער, בהן צולמה ליאנדרה בבגדי רכיבה צמודים לגופה, צולמו שאר התמונות כשליאנדרה לבושה בשמלות מלמלה ארוכות, מחוכים למתניה, כובעים לראשה, וכפפות לידיה, מעין פריטי לבוש בסגנון נשות החברה הפריסאית הגבוהה של המאה ה- 19. בתמונת תקריב נראית צלקת מעל שפתה הימנית העליונה. עיניה שחורות. בתמונה שבה החלטתי להשתמש כמודל עיקרי לציור, נראית ליאנדרה יושבת במלכותיות, פניה לכיוון הצלם, עיניה השחורות ממוקדות, נוזפות, הצד הימני של פניה מואר. אני מעביר בידי תמונות אחרות. בכל התמונות שפתיה חתומות. אין לי בד לבן בגודל הרצוי. אני מוצא תמונה ישנה של אישה בעירום וצובע אותה בשכבה ראשונית של לבן. עד שהצבע מתייבש אני הולך למשרד עורכי הדין בבניין סמוך כדי לצלם תמונות אחדות. את התמונה שבה ליאנדרה יושבת אני מגדיל ומחלק לריבועים שווים. הצבע טרם יבש. אני מביט בתמונות ודולה פרטים נוספים. אצבעותיה ארוכות יחסית לגופה הזעיר. היא עונדת טבעת זוהרת, ובה אבן יקרה ענקית. זוהר האבן פוגש בזוהר עיניה וכמו מבהיר את פניה. רק פיה נותר אפל וקפוץ. בתמונת יער שיערה פזור, ארוך, שחור, חלק. בתמונות הסלון ועל הדשא שיערה אסוף בתסרוקת תפוחה מאחורי קדקודה. אני מביט בשעון ומבין שאת אסיפת ההורים פספסתי וגם את ארוחת הערב. אני ממהר לצבוע שכבה נוספת של לבן בטרם אכנס הביתה. כשאני מספר לשרה על המפגש עם חררדו היא מניפה לאחור את שיערה הרטוב, שאותו היא מצפינה במגבת, ואומרת שהייתי צריך לבקש מקדמה. בלילה אני חולם על בדים זרחניים, צבעוניים, על תנועות מכחול רחבות, ססגוניות. הבדים מתמלאים בזה אחר זה בשמשות, גלקסיות, ערפיליות. שלד יוצא מתוך אישה מגולגלת כמו סושי עם קיסם בבטנה. אבישג צועקת מתוך שינה. אני מתעורר בשמחה. אבישג מתיישבת במיטה כדי ללטף את פניי, וכדי לשאול למה יש לי אף כזה שבור ועקום. אני מסביר לה שזה כדי שאוכל להריח לה טוב טוב את העורף. לאחר שאבישג נרדמת, אני רץ אל כן הציור, נוטל בבהילות מכחולים וטרפנטין, מסדר את הבד, יודע שהתמונה מהחלום תדהה. אני נלחם שלא להיכנס לשירותים לפני שאטביע צבע ראשוני. הלחץ גובר, אני מעביר קווי עיפרון מהירים, מסדר את הקומפוזיציה ואת המסגרת. זו אינה ליאנדרה. כאסטרונאוט המתקן מעבורת, אני נע בהילוך איטי אל הכן וממנו. ליאנדרה מסרבת לעלות על הבד. העיניים נשארות. עין ישרה, מצומצמת בירוק מרומז, קמט פורח מתוך גבינים מכווצים ועין אלכסונית שחורה בוהקת, תוהה, חוקרת. שלא כהרגלי איני מכין את הצבעים מראש. אני מניח את הצבע מהשפופרת הישר על הבד, משטח במקל זרוק של ארטיק, מעביר במכחול דק ממקום למקום, מעין לעין. אני מוכרח לסיים את ליאנדרה עד מחר, הסכום בדולרים קופץ הישר למולי, ברור ומוחשי. אני מחפש בד אחר במידה הנכונה, מתלבט לרגע מול אחד הציורים הראשונים שלי וגומר בדעתי לא לקנות בד חדש. אני צובע את הבד שכבה של לבן. עד שיתייבש אני חוזר לציפור שציירתי על בד אחר - ראש הציפור גדול מדי. המסגרת לוחצת. אני צובע לבן את שולי הראש, מקצר עוד את המקור, מורט כמה נוצות אדומות. תוכי כתום-מקור מתיישב על עץ הברוש. קולות ראשונים נשמעים מתוך הבית. כבר שבע בבוקר, צריך להכניס פיתות למיקרו ולהוציא את הכלבה, אבל רק להשלים את הציפור, לכווץ את המקור, את צמד העיניים, לחזק בצללים. את חיבורי המסגרת אני משטח במקל הארטיק, סוחט את השפופרת עד הסוף. אני משאיר את המכחולים טבולים בטרפנטין, וממהר למטבח. רק לאחר שהילדים יוצאים מהבית אני חוזר אל הסטודיו. איני מבין מה עושה התוכי על הבד - במבט שני הוא נראה כל-כך חי עד שאני שומע אותו אומר 'יאסו פאפי'. אני מחזק את האדום בכנפיו, גם את עץ הברוש אני מחזק בצבעים ירוקים כהים, מוסיף על צלליו ומרחיב את ענפיו. אני בודק את שכבת הלבן. אני חוזר אל הברוש, ואז מכה בי הידיעה שלא זה הציור שעליי לצייר. אני מביא מאוורר מהבית כדי לזרז את תהליך ההתייבשות של הבד הלבן, שעליו צריכה להופיע ליאנדרה. אני שוקל להגדיל תצלום אחד נוסף מתצלומי תמונותיה, תצלום בו היא נראית בצדודית עם שמלת מלמלה ורודה משתרכת מאחוריה על הרצפה. קמטי השמלה מסמנים אור וצל, ורוד בהיר, ורוד כהה, כפפות עור אפורות לידיה, לצווארה פרוות שועל או מינק, פרווה ארוכה היורדת עד שיפולי ביטנה. שיערה אסוף, מתוח לאחור, לראשה, כובע ארוך וצר עם גדילים צהובים וכתומים. היא מביטה למרחוק בעיניים עצומות למחצה. בתמונה אחרת היא ניצבת בקהל של גברים, כובעה בולט ונישא מעליהם, עגול, רחב שוליים, עם רעלה המכסה את פניה, כמו כובע כוורנים, והתפרצות של נוצות יען העולות מעורפה. הכובע - על נוצותיו - נראה ארוך ממנה. אני מביט בפליאה בתמונה היחידה שבה נראית ליאנדרה עם מחשוף. בפעם הראשונה אני חש את נשיותה מתפרצת מתוך חולצה שחורה, הדוקה ומעתירה. בוואדי שבין השדיים צומח תליון. אני מקרב אליו זכוכית מגדלת - עקרב שחור. הבד הלבן לא יבש עדיין. אני מביט בו בריכוז וכבר רואה את משיחת הפחם הראשונה, אבל קודם הוא צריך להתייבש. אני קושר את הבד לגגון המכונית, ונוסע ללא כיוון במטרה לייבש את הבד ולהתחיל לצייר את ליאנדרה. הים, הקוצף בשלווה לימיני, קורא לי. אני חונה במדרון יפו העתיקה ופונה אל הנמל. אני הולך בשביל תחתון. ליד חורבה נטושה אני מבחין בתנועה בין השיחים. אני יורד אל השביל, בין השיחים הגבוהים הצפופים, ונכנס לשביל עפר שעליו נערמו שיירים של חומרי בנין ושומע אנקות. אני פוער סדק בין ענפי השיח, כורע ומביט. מבעד פתח חשוף של חלון, בקיר שחלקו התחתון פרוץ, ננעצות בי עיניה של אישה שחומה. שיערה הארוך שחור, פזור. קווצות שיער נופלות על פניה כמעט עד שפתיה העבות, המשורבבות והמשוחות בשפתון סגול. בשקט נואש מביטות בי עיניה. אנחנו קרובים. ראשה נע קדימה ואחורה ולפתע נמתח צווארה לאחור, פיה נפער, פניה מופנות אל התקרה והיא פולטת זעקה. אני מסיט את השיח עוד יותר ורואה מכנסי גבר נפולים לרגליה הארוכות, הפשוקות מעט. לק אדום כהה על אצבעותיה הנשענות על אדן החורבה, לק אדום כהה על אצבעות רגליה, הנתונות בנעלי אצבע עם עקבי פלסטיק בשכבות צבעוניות. אצבעותיה מתחפרות בסוליית הפלסטיק המהוהה מלכלוך. הבוהן הקרובה אלי מתרוממת לגובה קימור קרסולה, האצבעות האחרות מתחפרות עם כל הדיפה. ברכיה מכופפות מעט, גופה ממשיך לנוע קדימה ואחורה. יד שעירה מלפפת את שיערה השחור הארוך ומושכת בכוח, פיה מתעוות ונפער כמו עמדה לצרוח, והיא שותקת. הוא מניח לשיערה וחופן את שדיה מבעד לחולצת טי שירט גדולה ממידותיה. אני מבחין בכף יד שעירה ומיובלת עם לכלוך מתחת לציפורניים. תחילה הוא חופן ומוחץ את השדיים בשתי ידיו. תנועותיו המונוטוניות נמשכות ללא הפוגה, תוך שהוא עובר לעסות את שדיה בתנועות מעגליות, כאילו מרח עליהן קרם. תנועותיו מתקצרות כאילו היה ממהר. היא מנסה ליישר את ברכיה והוא סוטר על גבה כדי להחזירה אל המסגרת. הוא נמוך ממנה, את ראשו אני לא רואה. רק את רגלו השעירה בין רגליה הרטובות. היא מביטה בי שוב בתערובת של התנצלות, התגרות, תחינה והשלמה. אני מחשב לקום ולסלק את הבריון, אך נותר מסומר למקומי. הוא תופס את עכוזה מלוא היד כאילו היה מנסה לפשק אותה עוד יותר. ידו עוזבת לרגע את שדה וחובטת בגבה. ראשה מוטה אל הרצפה הסדוקה, שיערה מסתיר את פניה, ידה נשלחת מלמטה כדי להסיט את השערות מפיה, גווה מקומר נמוך ממתניה. אני מסיט את הענף במטרה להתייצב מולו ואז אני רואה את ידו הבשרנית מנופפת בכף בנאים, קולו הגרוני פוקד עליה. אני מנסה לקום. הוא מניח את כף הבנאים על אדן החלון, אוחז בשיערה ומושך חזק, ראשה משוך לאחור בעווית, לסתותיה נעולות. היא עוצמת עיניים. הוא עוזב את השיער, תנועותיו פוסקות, הוא כמו מתרחק ממנה, ואז הוא יורק אל כף ידו ומעביר לאורך עכוזה. הוא יורק שנית. אני מזיע, קפוא במקומי כמו השניים. הוא מרים את חולצתה מצד אחד וחושף שד כהה, מוצק, עם פטמה שחורה. הוא ממולל את פטמתה בין אצבעותיו, כמו היה ממשש שטרות כסף, יורק שוב אל כף ידו ומעביר על שדה, צובט את פטמתה השניה, ומעביר את ידו בין רגליה. רעד חולף בי. שוב היא מביטה בי כאילו ידעה את הבאות, פוערת את פיה כדי לומר משהו. בכף הבנאים הוא משטח גבנון בלתי נראה בגבה. נראה שכאבה עכשיו גדול יותר. שיניה התחתונות חשופות, שיני הזהב. תנועותיו מתגברות, אצבעות רגליה חפורות לתוך נעלי האצבע כחיפושית שחורה עם כתמים אדומים. ידיה לופתות את אדן החורבה, פניה רטובות. אני תחוב עמוק בשיח. גווי נע כמתפלל, הד לתנועות גופה. האיש פולט גערה, היא נכנעת, אני מרכין את ראשי. לפתע הוא מתכופף ואני רואה תלתלים סבוכים כמו פקעת תולעים שחורות. אני נרתע, מתדרדר אל השיח תחתי ואל השיח תחתיו. השיח הקוצני שורט את לחיי שריטה עמוקה, דם ניגר על צווארי, אני בורח בשביל אחר, מקיף את הגבעה, ומגיע מתנשף אל החניה. אני מתיישב במכונית, מספיג את הדם. צלקת חורכת את לחיי מתחת לאוזן עד חיבור הצוואר. אני פותח חלונות בטרם אתניע. אני ממהר להתרחק מהמקום. בסטודיו אני מספיג יוד בפד גזה ומעביר אותו על החתך בפני. אני מתיר את חבלי הבד הלבן שהספיק להתייבש, ומניח אותו על הכן. העיניים מביטות אלי ואני ניגש להפוך את התמונה. בזעף אני מסובב את הציור אל הקיר, שוב מניח את הבד הלבן, אין לי זמן לציור הזה. אני מתקשר לרב אוזן, אולי בכל זאת, אני לא משאיר הודעה במשיבון. קו הפחם שהיה ברור בבוקר דהה, תמונתה של ליאנדרה מסומנת בריבועים קטנים, מודבקת מעל הבד: ליאנדרה יושבת על כיסאה ואני מקיף אותה ומקיף שוב. יש חומה בינינו. כשאני כבר רואה את קו ההתחלה מתקשר הרב אוזן ואומר שמחר בצהריים יבוא לקחת את הציור. אני מביט בליאנדרה ההדורה, היושבת מולי מחולקת לריבועים. אני מסמן את גבולות שיערה. אני צובע את הרקע באוקר, מערבב בו כמות נדיבה של סיקטיב, כדי לייבשו מהר. בתמונה על הסוס, ליאנדרה עונדת סרט בד כחול בהיר ועליו רקומות ציפורים, חסידות, אנפות, שקנאים. מגפי עור שחורים מהודקים לרגליה עד מעל לברכיה. בצילום תקריב בשטח הגן נראית ליאנדרה בוהה אל הטירה - קמטים ישרים מעל גביניה המורמים. עיניה מופתעות. אני מעבה את צדודית רגל הכסא ומוסיף לה גוונים של חום וירוק פסטל. צבעי הירוק עולים וגולשים והופכים את הרגל לשיח. עיניה השחורות של ליאנדרה ממוקדות. אני מעביר קוים שחורים ישרים, בתחילה זהו פוני, לאחר מכן אני מאריך עד שקווצות שיער שחורות מסתבכות ונופלות על פניה, מעלימות את פיה הקפוץ. משיחת מכחול ארוכה בשחור נצבעת עד מעבר לסנטרה, אני בוחר מכחול דק, טובל אותו באדום אינדיאן רד ומושח את ציפורניה בלק. שידה קטנה מוקמת לידה, ועליה מופיעה כף בנאים קטנה. הרצון למרוט לתוכי את הנוצות דוחף אותי לצבוע ולהגדיל אותו עד שהוא מאיים להשתלט על הציור. אני מניס אותו עם המכחול. שרה נכנסת, אני רואה את תנועותיה ולא שומע את המילים. שרה ממשיכה לדבר ואני מנענע לעומתה בשפכטל מלוכלך. שפתיה של שרה נפתחות ונסגרות, מבטי נלכד בכפכפי הפלסטיק המוגבהים שלה ובאצבעותיה העירומות. במכחול האינדיאן רד אני כורע לרגליה לצבוע את אצבעותיה, והיא מזנקת ברתיעה לאחור. אני שומע אותה מתרחקת בטפיפות כעוסות. באינדיאן רד אני צובע בשכבה נוספת את ציפורני אצבעותיה של ליאנדרה. במכחול דק אני מבהיר גם את הצד השמאלי של פניה, מושך עם האצבע צלקת מתחת לאפה. את שפתיה אני גודש בסגול. אני מקיף את ליאנדרה בעוד ועוד שיחים. תחת ציפורניה אני זורה מעט שחור וחום. אני מתרחק מהכן. הרקע אינו מתאים. אני מכהה באולטראמארין, עם כמה אבחות קצרות של אפור כצבע הטיח מתפורר. ליאנדרה מתכופפת אל החלון. אני מחפש את השעון שלי ומוצא אותו מונח על ראי. כבר אחרי חצות. אני חייב לתת לציור הזה להתייבש. בתנועות פחם מהירות מופיע אחריה גבר גדול ממדים, עם תלתלים שחורים עבים וסרט בד כחול בהיר לראשו. יש לו עיניים ירוקות, מלוכסנות, בולטות מתוך האפלה, ולו בגדי עבודה דהויים. אני מביט בראי ומצייר אף שבור ועקום, יד מוכתמת בצבע אוחזת בכף בנאים. אני מרווח את שיניו. בין שיניה של ליאנדרה עולה לה שן של זהב. ידו השניה מלטפת כתמים בפניה. עם אור ראשון אני מבחין שבפניו כתם יוד מאורך, מתנוך אוזן עד צוואר. אני רץ לקשור את הבד על גגון המכונית, מעמיס את הכן, הצבעים, המכחולים, טרפנטין, סיקטיב וסמרטוטים. הכביש זורם עדיין בשעה מוקדמת של בוקר. אני מחנה במדרון יפו העתיקה ופונה אל הנמל לכיוון החורבה. אני בוחן את החורבה מבפנים. ניירות טישיו מפוזרים בערמות בינות לקונדומים פתוחים ועטיפותיהם הקרועות. אני מעמיד את הכן. הירוק בהיר נגמר, אני מכהה את השיחים בירוק שנותר. אצבעות רגליה עולות מן הכהות כפטריות אדומות. "היי בחור" שן הזהב מבצבצת בפיה. אני מזהה אותה מייד "אתה צייר?" היא אומרת וסוקרת את הציור, בעוד אני מביט בשיערה השחור ובשריטה עמוקה על זרועה. "זה מאד יפה", היא אומרת. "אז מה?" "מה", אני עונה במבוכה, מסיט מבטי ממנה. "אם אתה רוצה", היא אומרת. "מאה" "בעמידה", ומוסיפה, "או תשאיר לי את הציור. נסתדר". עוד לפני שהספקתי להגיב, היא מורידה את הציור מהכן והולכת לפינתה בחורבה, ואני אחריה ובידי צרור מכחולים. האוצר של פבריקנט בשבת בבוקר, מוקדם, מגלה שרון שרוך ירוק-כהה מבצבץ מהחול. פבריקנט מאיץ בבנו שרון להמשיך ללכת. שרון מתעקש לשלוף את השרוך ולצרפו לאוסף הקונכיות, הצדפות, החצץ והבלונים בחדרו. הוא מושך, אבל קצהו הנסתר של השרוך שקוע עמוק. שרון מפנה את החול מצדדיו. פבריקנט מתרחק אל הים וטובל במימיו. שיהיה ארוך השרוך, מתפלל פבריקנט ומתעלם מנפנופי-היד של אשתו שמכל הימים בחרה דווקא היום להצטרף אליהם. קריאתו של שרון גורמת לו להסתובב באחת אל בנו. פבריקנט רואה מה שרואה, וחייו משתנים מן הקצה אל הקצה. פבריקנט מביא כסף הביתה ומקדיש לילדים את סוף השבוע, מה שמזכה אותו, לדעתו, בתואר 'אב למופת'. ביום שישי מסב פבריקנט יחד עם אשתו וילדיו לארוחת ערב, ואחריה הוא נפרד לשלום משני הגדולים היוצאים לבלות. שרון הקטן נשאר עם הוריו עד מאוחר. הפבריקנטים בוהים בטלוויזיה, מפצחים משהו ופורשים לישון. כשיום אחד העז פבריקנט להתלונן על שאין הם יוצאים מהבית בכלל, אמרה לו נורית שעוד יבוא יום והוא יגלה שהשעות הללו, שבהן פיצחו גרעינים מול הטלוויזיה, היו השעות היפות בחייהם. בשבת מציע פבריקנט לילדים ללכת לים. בדרך כלל רק שרון מצטרף אליו. אחר הצהריים מוקדש לנקיונות. אין רגע משעמם. פבריקנט נולד באנייה ליד טורקיה, כשעלו לארץ מבוקרשט (בטפסים הרבים שמילא מאז, רשם תמיד שנולד בארץ). הפקיד בנמל שאל את אמו לשמו של העולל בזרועותיה. האם - מבועתת מהשאלה בשפה הבלתי מובנת - השיבה: "צ'ה?" והפקיד, נאמן לתפקידו, רשם, 'צ'ה פבריקנט'. רק בבגרותו הצליח לשנות ל'משה' את העוול הרשום. פבריקנט עובד במשרד שמאים. נורית כותבת שירים, מנגנת בפסנתר וחולמת על בית רשום בטאבו. 7. מזה זמן משתעשע פבריקנט ברעיון לפתוח משרד עצמאי. יש לו כמה לקוחות 'משלו'. אומץ אין לו. פבריקנט לא בנוי לעבודה בשעות קבועות, ולרוב, גם לא לאישה ושלושה ילדים. פבריקנט אינו לוקח סיכונים. הוא מתאהב רק בבלתי מושג. ככה התאהב בד"ר קפוסטה, הגרושה מאפקה. ד"ר קפוסטה פתחה את הדלת בשיער אסוף, עוטה חלוק מוזהב בעל שסע עמוק. היא הייתה גבוהה ממנו בראש. פבריקנט התאהב בה מייד, ובהתאהבותו הנואשת, חסרת הסיכוי, היה כמו קיפוד לפני אורו של פנס, מסומר והלום, רואה גלגל הולך וגדל, הולך וגדל מולו. ד"ר קפוסטה הושיטה לו יד ארוכת אצבעות, חייכה ואמרה משהו. "צ'ה?" הוא מילמל, ומיד התעשת "פבריקנט, משה פבריקנט". היא הזמינה אותו בחביבות לעבור לסלון. לאחר שהתיישבו, היא שאלה אם יעדיף לסקור את הדירה או שמא ירצה לפני כן לעבור על המסמכים. פבריקנט התאווה לרגע לעמוד אל מול פסלי הברונזה, לדרוך על רצפות השיש הממורקות ועל השטיחים העבים, להתהלך בין הספות מעור רך בגוון חלבי, הניצבות מתחת לקירות מחופים בתמונות מקוריות. תמונת פרפרים בעלת קווים אבסטרקטיים נתלתה באפלולית שמעל למנורה הזוהרת מעל האקווריום בכניסה. פבריקנט, מרותק כפי שהיה לשסע החושף את עורה הלבן של ד"ר קפוסטה, נמנע מלהשיב. הוא מהרהר בכך שכולם אומרים על נורית שהיא אישה נהדרת ו"בשלנית בחסד". נורית רוצה בית. אין לו כסף לקנות בית. עדיף, מבחינתו, להמשיך לשלם שש מאות דולר ודי, די, די. כשהוא עוזב הוא אומר שאם תרצה אותו במשרד, שתבקש את 'משה פבריקנט'. בלאות הוא נוהג לביתו במכוניתו המקרטעת. מד הדלק על אפס. בידו של שרון נייר ירקרק. פבריקנט רץ אליו. שרון מחזיק שטר רטוב, מקומט, מלא חול. שטר של מאה דולר. "אבא, מה זה?" פבריקנט שותק. הוא מושך בקדחתנות בשרוך התקוע בחול. הוא כורע, מושך. לא זז. מושך חזק יותר. "שאני יעזור?" שואל שרון. אנשים קרבים אליהם. הוא מתיישב על תלולית החול, צופה אל המים. שטר נוסף נמצא בקצה התלולית. הוא חוזר לחפור במרץ. שרוע על בטנו, הוא נובר בחול. שרון חופר לידו. אצבעו של פבריקנט נשרטת, דם מטפטף. תוך שהוא חופר הוא נתקל בקצה של ערכת רחצה צבאית, כזו שהיו מנפקים בטירונות. בתיבה הראשונה שנחשפת טמון צרור שטרות כהים. הוא מתבונן לצדדים בבהילות, מבחין באנשים קרבים. הוא ממהר להתיישב על הערכה, מתאמץ לחייך. "בוא חמודי", הוא קורא לבנו. שוב הוא גוחן על ארבע, מעיף את החול סביב הערכה ההולכת ונחשפת. פבריקנט שולף את החבילה הקשורה בגומייה מיובשת למחצה. הרבה דולרים בשטרות גדולים ועוד חבילת שטרות ועוד אחת ועוד. לבסוף, כשהערכה בחוץ, הוא מבחין בשטרות בודדים הקבורים בחול. הוא ממשיך לחפור ככל שזרועותיו מגיעות, מפסיק בכל פעם שמישהו עובר. פבריקנט משיל מעליו את חולצתו, עוטף בה את הערכה ומהדק היטב. "בוא שרוני, חוזרים לאימא". שרון מביט בו, מתפלא על העניין הרב שמגלה אביו במשחק החפירות. דווקא היום נורית אתם. בדרך למגרש החניה פבריקנט בוחר בשביל המרוחק מקו המים. הוא מצמיד את החולצה עם האוצר לדופן הפנימית של הגלגל האחורי הימני, בגומחה מוסתרת בחול. "מה אתה עושה אבא?" "מנקה את הגלגל, שהאוטו ייסע יותר טוב". מה יענה אם היא תשאל אותו איפה החולצה? הוא גורר את שרון בחזרה לרכב, מנער את החולצה. הערכה נחשפת. הוא לובש את החולצה, תוחב את הערכה עמוק מתחת לרכב ונודד בין הפחים כדי למצוא עיתון , את זה עם העמודים הגדולים. בפח השלישי הוא מוצא עיתון משומש, אך לא משומש מדי. פבריקנט חוזר למכונית, חושף שנית את הערכה ומכסה אותה בנייר העיתון, צמוד אל הגלגל. "איפה הייתם?" שרון מסביר שאבא חפר וחפר בחול וניקה את הגלגל כדי שהאוטו ייסע. נורית שמחה שבעלה משחק עם הילד כמו שצריך ואומרת שקראה שהבנק הישיר החדש, 'די למינוס" מציע משכנתאות ממש בזול וחבל על השש מאות דולר. 9. לפבריקנט יש תכנית. ברור לו כי הכסף הזה לא הגיע סתם. נורית מדברת על הדירה בגבעתיים. הוא מהנהן בראשו בפיזור-דעת ומנסה לאמוד את מספר השטרות בערכה. נניח חמישים שטרות בתיבה. חמש תיבות מצד אחד, חמש מצד שני, חמישים אלף. "איפה המפתחות?" הוא שואל. "בשביל מה?" חייבת נורית לדעת. "הכובע שלי שם". "ממתי יש לך כובע?" "קניתי. נו, באמת". "אנחנו תכף הולכים, מה הלחץ? מה פתאום עכשיו". פבריקנט שוכב על החול בפישוט אברים. "השעון שלי שם", הוא אומר לפתע. "יש לי שעון, אם זה מעניין אותך, וחוץ מזה אנחנו זזים". טעות, טעות. הכי טבעי להתנהג טבעי. שום דבר יוצא דופן. לא צריך לשאול, פשוט לקחת את המפתחות ולהתחיל ללכת. צריך להניח את הערכה בתא המטען בתוך ארגז הכלים, או להמציא כל סידור אחר, רק שלא תעמוד ככה חשופה בחוץ. המחשבה על אוצרו הפגיע גורמת לו לנבור בתיק, לשלוף את המפתחות ולרוץ אל הרכב. הוא יודע שהיא מנקבת את גבו במבטה. הערכה עדיין שם. הוא פותח את תא המטען ורוצה להניח את הערכה, אבל אז ניגש אליו גברתן משופם ושואל אם יש לו כבלים. "לא", הוא משיב, אבל תא המטען פתוח והכבלים בולטים לעין. "תראו את המניוק משקר בפנים". המשופם קרב אליו. "קח", מורה פבריקנט לכיוון הכבלים, שכן ידיו עסוקות בעטיפת הערכה. המשופם מתקרב לערכתו. "קח כבר", צועק פבריקנט. הגברתן מתכופף לתוך תא המטען, מושיט ידו לכבלים ומביט בתוכחה בפבריקנט המזיע. פבריקנט סוגר את תא המטען בטריקה. "מה יש לך, תגיד לי?" "זה מהחום. הייתי צריך את השעון שלי". 10. "ואיפה הוא?" פבריקנט לוטש עיניו אל פרק זרועו החשופה. "בוא נלך הביתה, שרוני", אומרת נורית. פבריקנט אוסף את הכיסאות ומנקה את הטרקטור במי ים. נורית ושרון מתרחקים. פבריקנט שומט את הטרקטור, רץ ומשיג אותם ממש ליד הרכב. "איפה הטרקטור?" שואלת נורית. "רק אני אשים את הכיסאות", מבקש פבריקנט. נורית ניגשת לפתוח את תא המטען, פבריקנט דרוך לצדה. ברגע בו נפתחת הדלת הוא מזנק פנימה, מכסה בחזהו על ערמת העיתונים. נורית מביטה בו רגע ארוך ונכנסת להתניע. הוא שולף בזהירות את ערכתו ומכניס אותה לארגז הכלים. הארגז לא נסגר. פבריקנט מוציא שלושה שלבים ממרכז הארגז. הכל מתמוטט. ברגים, דיבלים, בוקסות, מפתחות. נורית עומדת מעליו ושואלת אם קרה משהו. "לא", הוא שואג מבועת. "לא". נורית מצמצמת עיניה בריכוז. "תביא את הטרקטור". הטרקטור מלא חול, הוא שב ושוטף אותו במי-ים, זורק אותו לתא המטען ומתיישב ליד נורית. "זהו?" היא שואלת. "מה זהו?" שואל פבריקנט. "לא יודעת, לא יודעת מה יש לך היום". "זה מהחום", הוא אומר. "נכון שהיה לנו כיף, שרוני?" "לא", עונה שרוני, ונרדם. נורית אומרת שבשביל משכנתא מספיקים רק שני ערבים. הדרך הביתה מזכירה לו את הנסיעה באמבולנס ל'פוריה'. כשהודיעו שאין מסוק פינוי. היה שרוי בערפול חושים, וכל הדרך דיברו אליו שלא יאבד את ההכרה. "תיקח אותו ישר למיטה", אומרת נורית. פבריקנט מתעקש, שלא כהרגלו, על שטיפת הכיסאות. נורית אינה אומרת דבר. 11. החבילה במקומה, ברוך השם. הוא שוקל לאן להעביר אותה ולבסוף מגיע למסקנה שהמקום הבטוח ביותר הוא ארגז-הכלים שבתא המטען. פבריקנט מחניק את סקרנותו ולא מתחיל לספור. בערב, לאחר שמשכיבים את הילדים, פבריקנט אומר שהוא רוצה לבקר את אימא שלו. "למה דווקא עכשיו?" מתפרצת נורית. "אני מתגעגע אליה", אומר פבריקנט וכבר נוטל את המפתחות. "שב בשקט. מה קרה לך היום?" פבריקנט רץ החוצה. מתניע ונוסע למשרד. לספור בנחת ולחשוב בשקט. מול צומת רמת-אביב מגיחה לעברו משאית. פבריקנט בולם בפראות ומטה את המכונית ימינה, עולה על אי תנועה ויורד במהירות לעבר תחנת אוטובוס. הוא מזהה באיחור את המכונית השורטת את פגושו. פבריקנט מטה את ההגה שמאלה, המשאית חולפת על פניו. הוא מתיישר ליד הרמזור מתחת לגשר. לבו מתפרע. הוא נוסע לאט, מתעלם מצפירותיהם של הנהגים מאחוריו. בכניסה לחדר המדרגות שוש מקדמת את פניו בחשיפת שיניים מוכתמות באודם עז. "שלום מר פבריקנט". "מה קורה, אין קליינטים?" פבריקנט שונא את המחשבה שייפתח ארגז הכלים ויתגלה אוצרו. "קחי", הוא מושיט לעברה שטר. "תקני לי סיגריות". "אתה מעשן?" מתפלאת שוש. "כן. יאללה". "איזה סיגריות?" "לא חשוב". פבריקנט חושב שהיא בכוונה לא זזה. "נו". שוש אינה אוהבת שמדברים אליה ככה. היא אינה מרשה שיפגעו בכבודה. אז היא הולכת לאט. פעם אפילו חשק בתחת הגדול שלה. הוא מתיישב בכסא שלו, הוא אינו יכול להתחיל בטרם תחזור שוש ממשימתה. אולי אלה מזויפים? עננה מעיבה על הריגוש. 12. הוא מתאפק לא לפתוח את ארגז הכלים, ובינתיים, כדי להסיח דעתו, הוא חושב על שפתיה של שוש ועל רגליה השמנמנות. טלפון. "חיפשתי אותך אצל אימא שלך. למה אתה משקר?" "נורית, בחייך. יש לי עבודה". "ממתי במוצאי שבת? מה קורה לך? למה אתה לא מספר לי? קרה משהו?" "שום דבר, נורית. שום דבר". נקישה בדלת. "נורית, אני לא יכול עכשיו". "יש לך מישהי!" "לא, נורית. על מה את מדברת". "לא יודעת. אתה מוזר כזה". נקישה חזקה יותר. "נורית, אני לא יכול עכשיו, יש לי עבודה, הרבה עבודה. זה ליום ראשון, את מבינה?" "לא. אני לא מבינה, ואתה תסביר לי, אני אישתך, אתה זוכר את זה?" "מי שם", צועקת שוש. "לא", צועק פבריקנט, "לא". "מה אתה צורח, מה יש לך?" "שום דבר נורית. למה את לא יכולה פשוט להניח את הטלפון ולחכות שאבוא הביתה בעוד שעה, שעה וחצי, והכל ייגמר בטוב. למה?" "כי זה לא האופי שלי". פבריקנט מנתק. זו פעולה שלא עשה מימיו. הוא פותח. שוש מושיטה לו סיגריות וגפרורים. ציפורניה אדומות כמו שיניה. "הנה עודף". "תשמרי אותו". "ככה.." שוש מביטה בו במבט חדש. "תראי, אני קצת עסוק עכשיו אז אולי.. אין לך בית תגידי לי? איפה את גרה?". הטלפון מצלצל. פבריקנט עונה מבלי משים. "אני חושבת שאתה בוגד בי. תגיע מייד הביתה, עכשיו". נורית צועקת עליו מן האפרכסת. "אז ללכת?" שואלת שוש. 13. "מי זאת", שואלת נורית. "המנקה". "מה היא מנקה לך בדיוק?" "נורית, תביני, זה לא .." "צ'או", אומרת שוש וממשיכה לעמוד ליד הדלת. "אם לא תגיע עכשיו הביתה, הסוף יהיה רע, תאמין לי". שוש אינה מראה כל סימן כאילו היא עומדת להיעלם. פבריקנט שולף שטר, מושיט לעברה ומסמן לה ללכת. "תודה", אומרת שוש. "תודה?" נורית על סף היסטריה, "'תודה' הכלבה אומרת.." פבריקנט מביט בישבנה האדיר של שוש, המעכס באיטיות אל מחוץ לחדר. שטוף-הקלה הוא מניח את האפרכסת במקומה. הוא נשאר לשבת על קצה השולחן ואט אט הוא מתעשת, מוציא את הערכה המלוכלכת בחול ובצדפות. השטרות רטובים וקשה להפריד ביניהם. לקראת חצות מעיר פבריקנט את אמו, ואומר לה שהוא חייב את המפתח לעליית הגג. "עכשיו? מה שעה. אני ישנה". "אני בא", אומר פבריקנט וטורק. אמו ממתינה לו עם כוס תה. "בוא תגיד לאימא מה קורה, אינגלע. אני דואגת". "שום כלום, באמת. את תעלי לגג מחר?" "אם תבקש ממני". "לא. אני מבקש שלא". "מה אתה מסתיר שם?" "שום דבר אימא, אני תולה שם כמה דברים לייבוש, סתם". פבריקנט עולה לגג ונזכר שאין לו אטבים. הוא יורד לאמו ומאיץ בה לתת לו אטבים. היא שואלת אותו "הסתבכת שמה?". בעיצומה של מלאכת התלייה, היא דופקת בדלת. "נורית בטלפון". "לא יכול עכשיו", אומר פבריקנט וממשיך לתלות. "היא שואלת מתי אתה מגיע הביתה, תגיד לה תשובה". "תגידי עוד שעה". 14. יש יותר שטרות ממה שחשב. הרבה יותר. האטבים נגמרים לו במהרה. הוא מצמיד שניים שניים ולבסוף גם ארבעה וחמישה יחד. כל הגג שטרות שטרות, שמתנופפים. פבריקנט חוזר הביתה במצב רוח מרומם, הוא משחק עם הילדים ולמרבה התמיהה אינו נדרש להסברים על אודות הקורות אותו אתמול. הוא מאושר. למחרת מתקשר פבריקנט למשרד ומודיע שאינו מרגיש בטוב. בעל המשרד שואל מה עם ארגז הכלים שהשאיר בחדרו. את הבוקר מבלה פבריקנט במרפסת השיזוף הקטנה שעל הגג, מביט בהתייבשותם האיטית של השטרות. אחר זמן מה הוא יורד להביא קופסת קרטון. כל שטר שמתייבש מורד מייד מהחבל. במקומות שמתפנים הוא מצמיד שטרות מדבוקת הארבעה-חמישה, שרטובים עדיין. פבריקנט שוקע בכסא-נוח המרופט של אמו, ומביט בשטרות המתנופפים מולו. הוא מתמלא ציפייה מענגת. כעת הכל יהיה שונה, הוא מבטיח לעצמו. אחר-הצהרים הוא נפרד בעצב מהבודדים שנשארים תלויים, ואת קופסת הקרטון המלאה הוא מטמין בחדרון, שפעם היה חדרו. פבריקנט חוזר הביתה במצב רוח מרומם, משחק עם הילדים, וכולם, כולל נורית, מאושרים. למחרת בבוקר, הוא נוסע היישר לבית אמו. הוא עולה לגג וקוטף את אחרוני השטרות. הוא ננעל בחדר ילדותו. את השטרות הוא שופך על מיטתו. חבילה אחת מכילה שטרות בני אלף דולר, חמישים שטרות בסך הכול. שאר החבילות הן של מאה דולר. הוא סופר עשרים ושמונה אלף דולר בשטרות של מאה, לפני שאמו נוקשת בדלת ואומרת שנורית בטלפון. הוא מאגד את השטרות בגומיות, מכניס לקופסה ומניח במגירה עם המפתח. את המפתח הוא טומן בכיסו ויוצא את הבית. אמו צועקת לו משהו מהחלון. הוא רץ הלאה. מטלפון ציבורי הוא מתקשר לחבר מהגדוד, שסיפר לו פעם על מישהו ביפו שמתעסק עם דרכונים. תוך שעה הוא אצל אבו-חאלד ג'דיד. רק בסוף הדיבורים על החבר המשותף, הקפה והסיגריות, מבטיח אבו-חאלד ג'דיד, שהדרכון יהיה מוכן תוך יומיים. פבריקנט מביא שתי תמונות פוטו רצח וקובע ששמו יהיה 'משה גווארה'. למחרת מתקשר לאבו-חאלד ג'דיד ומבקש לשנות ל'צ'ה'. הדרכון מעשה אמנות. פבריקנט קונה כספת קיר, מטמין בה את הכסף ואת הדרכון, ואת הכספת הוא טומן בארון הבגדים שעוד נשארו בו קרעי פוסטר של להקת 'אחרית הימים'. השנים חולפות. פבריקנט, אב מסור ובעל למופת. את כל פקידי 'די למינוס' הוא מכיר בשמם, אבל הוא ממשיך לשלם שכירות באותו מקום. בעתות מצוקה מחייך אליו 'צ'ה גווארה'. כתמים אני מושפע יותר מהדברים הקטנים. לפרטי פרטים אני זוכר התרחשויות בחצר ביתי. נמלה עמוסה, כורעת תחת חיפושית גדולה ממנה, קרבה אל קן, שבמבט ראשון נראה נטוש. בהגיעה לפתח הקן, מציצה מתוך הקן נמלה אחרת, אוחזת בחיפושית וגוררת אותה פנימה. אני מרותק. דרך ארוכה סחבה הנמלה חיפושית כבדה ממנה ואת פרי עמלה מסרה לנמלה אחרת. עכשיו, יותר מתמיד, משפיעים עלי הדברים הקטנים. מעדן חלב לארוחת בוקר, ליפתן פירות מתוק לארוחת ערב, המבקרים הפוקדים את שכניי לחדר. אני שומע הכל. עד קצה מרחבי המחלקה אני שומע, גם לחישה, "אחות", באמצע הלילה. אני מחכה, ערני, לפס דק של אור, לרשרוש בגד, לטפיפות מהירות, להסטת וילון, לבכי של ייאוש. אם תונח יד על מצחי, אהיה מאושר לרגע ואהפוך את הזרימה ממני והלאה. האושר שלי יזרום דרך הצינורות הדקים אל הכלים מעלי, אליהם אטפטף אושר. כף יד חמה, טיף טף טיף טף, אושר ממלא את האינפוזיות התלויות מעלי ומותירים אותי תלוי תחתם. הכל החל בכתם קטן. זה היה בשבוע שבו נשפך כתם נפט ממכלית ענק מול חופי אלסקה. באותו זמן הכתם שלי, נבט ברגלי. כתם הנפט נוקה. החיים על החוף חזרו למסלולם ואני נותרתי עם הכתם ברגלי. כשקניתי 'חיפושית', ראיתי רק חיפושיות על הכביש. כך התחלתי לשים לב לכתמים. כתמים על בגדים, כתמי שמש בפנים, שומות, יבלות,כתמי זקנה. כסהרורי הייתי מהלך ברחובות ירושלים, מחנה את החיפושית ליד בית אגרון, חוצה את המדרחוב בנחלאות עד ככר ציון, עולה על רחוב יפו עד לשוק מחנה יהודה ושם פוגש אוסף כתמים ססגוני. נשים זקנות מרתקות אותי במיוחד, כתמי זקנה חורשי סוד. עקבתי אחר זקנה עם שביס, שממנו משתלשלים קווצות פרועות של שיער לבן, ובידה סל מלא אפרוחים צייצניים. כה ריתקה אותי האישה הזאת, עד שעליתי עמה לאוטובוס, עד קטמונים הגענו. עיניי בכתם כהה גדול על צווארה, אוזניי כרויות לציוצי אפרוחיה. "מה אתה רוצה?" פנתה אלי לפתע. "לראות את הכתם שלך", אמרתי. "גם לי יש אחד, תסתכלי". ומייד הרמתי את המכנס. "לך משוגע", אמרה תוך שהיא נכנסת במהירות לביתה, מותירה אותי עם הכתם חשוף והבל אפרוחיה בבגדיי. גם בקרבת גני ילדים הייתי מסתובב, מאזין לשיחות ילדים מאחורי גדרות רשת, מחליף אתם קלפים ונותן להם סוכריות. הם היו קוראים לי 'סבא', ואני, ביני לבין עצמי, הייתי נותן בהם סימנים, 'כתם עם חיוך', 'כתם של אור', כתם כתום', עד שהשומר היה מסלק אותי. בהתחלה הייתה צריבה קלה, ממש מתחת לכתם, שהפכה לדקירות שתכפו והלכו, תכפו והלכו, עד שהגעתי לד"ר אושלימוב, שהביט בכתם בריכוז ושלח אותי מיד לביופסיה. הנה השכנים של אולפינר, השכן שלי. הבניין שלהם מאוד מגובש. כל פעם מבקר אותו שכן אחר. שכנים זהב. אלה מביאים תותים גדולים כמו אפרסקים ואלה 'מרשמלו', ו'במבה'. "איפה אוחיון", שואל אולפינר. "מה, עוד לא בא?" מתפלאים אלה שכן באו. "רק הוא לא בא. אם לא יבוא מחר, מויחל טויבס, שלא יבוא, לא צריך". "יבוא, יבוא", מבטיחים השכנים ומניחים את התותים הענקיים על ארונית הברזל שלי. "זה שלו", אומר אולפינר ומצביע עלי. "תשימו כאן". הם מעבירים את תותי האפרסק המנומרים לבן אל ארונית הברזל של אולפינר. אני עוצם עיניים, משים עצמי ישן, שלא יסיט את הוילון, אולפינר, שלא יתחיל לדבר בלחש, כי אלו השיחות שאני הכי אוהב, הדברים הקטנים, העוברים בבלי משים בין אולפינר לשכניו. "נו קניתם", אולפינר שואל. "דה בסט", אומרים השכנים במקהלה. "וניסיתם?" "הגנן יבוא רק בשבוע הבא". "אם אני מבריא, אני אכסח בעצמי". "לא, לא צריך", מזדרזים השכנים להרגיע, "זה עבודה פיזית קשה. זה עבודה לגנן, אתה תנוח". "שום גנן לא יעשה לדשא מה שאני יעשה לדשא". "תטעם מהתותים". "אחר כך, משלמים כולם?" "חוץ מאוחיון". "א חייה" אולפינר הוא ראש הוועד. ביום הוא מאוד אקטיבי, מקבל אורחים, משוחח, נותן הוראות. בלילה אני שומע אותו בוכה. "אולפינר", אני לוחש, "אולפינר". אולפינר אינו עונה. אני מזמין אחות, מקווה שזו תהיה פאולה שתרגיע גם אותי. זו אינה פאולה, ואולפינר אינו נרגע, בכל פעם שהיא נוגעת בכתפו, הוא צורח. שאר השכנים שלנו אינם מתעוררים, רק אני שומע את הצרחות, הנחירות, את הרחש הקצוב של מכונת ההנשמה, שהתקינו אתמול למושבניק, שהבן שלו נראה כמו ג'ירפה ולא מביא לו שום דבר. ד"ר אושלימוב המליץ לכרות. כרתו. זה לא כאב. הדברים הקטנים זה גם בקשר לד"ר אושלימוב. מספיק שיהיה לו חיוך קטן כשהוא מגיע אלי ואני מאושר. ישר חושב שאולי אשתחרר מכאן ואחיה. אם ד"ר אושלימוב רציני, אני מתמלא חרדה, גל של כאב, ממש במרכז הבטן והרגל החסרה דוקרת. אפילו אם ד"ר אושלימוב מניף את ידו בעדינות או אוחז בידי, אני מאושר. לזה אני מתכוון. אבל ד"ר אושלימוב אינו מדבר הרבה. "זה מתפשט", ככה הוא אומר. אני מחכה. אני אורב לכתמים מעניינים אצל המבקרים כאן או לכתמים על מדיהן הירוקים של האחיות. ממתין לפאולה ארוכת האצבעות, שכה מיטיבות לרפרף על מצחי. הלילה פאולה במשמרת, ואני ממהר להתרגש. "פאולה במשמרת", אני לוחש אל תוך השמיכה. "אחות". אור נדלק, רשרוש החלוק המעומלן, צעדים על רצפה רדומה עד אלי. פאולה מניחה יד על מצחי. כך דקות ארוכות, שאם פחות מזה אחזור על הקריאה עוד פעמיים-שלוש. יש עוד אזעקה אחת כזאת בלילה וזהו. השכנים של אולפינר יגיעו מחר, אולי אפילו אוחיון המסתורי, ובעוד יומיים פאולה שוב במשמרת. איזה יופי. גולפיצר קינג גם אלמלא היה גולפיצר עוצר אוטובוס במכת אגרוף, גם אלמלא היה בונה את הדגם של בית המקדש, גם אלמלא היה מקבל שלושים ושישה אחוזי נכות כשנפל מעץ, הייתי כותב עליו. גולפיצר היה הילד הכי שמן בשכונה והחייל הכי שמן בצה"ל. כל-כך שמן היה שכבר בכיתה ב' התקינו לו שלייקס. צווארו העבה של גולפיצר התאחד עם פימתו. הילוכו היה איטי ותנועותיו מהירות. הוא היה מסובב את הראש סבוב כמעט מלא ואיש לא התפלא לנוכח הדבר. שום דבר בקשר לגולפיצר לא הפליא אותנו, גם לא כשנכנס לכיתה עם קרחת ורק פס צר של שיער מזדקר לו באמצע הפדחת. נדהמים ליווינו אותו במבטינו כשעבר לאיטו על פני המורה. כשלמדנו על בית המקדש בנה גולפיצר דגם מוקטן ואמר שבכל מה שקשור לבתי מקדש הוא 'קינג'. מאז קראנו לו גולפיצר קינג. בסוף כיתה ח' החל גולפיצר- שהיה גם קינג בחוברות- להביא לנו תמונות מ'בול', ואנחנו היינו מתכנסים בחצר בית הכנסת, מתחת לחלונה של מטמונה, המורה לאנגלית, ומתחרים בלהתיז עד הקיר. למטמונה היו אחוריים שהוסיפו תפארת לשמה. אבל לא בגלל זה קראו לה מטמונה, אלא משום שנולדה בדרך לבית גוברין, לשם נסעו הוריה בחיפוש אחר מטמון שעליו דובר בחידון רדיופוני. נחזור לתחת המשגע שלה, שהוא מסוג היצירות שקשה לדחוס בספור קצר. כולנו השתוקקנו לחקור את מסתרי מטמונה. קינאנו בגולפיצר על כך שמטמונה הייתה השמרטפית של עדנה אחותו. תמיד כשנשארה עם אחותו היה דואג להודיע לנו שלא ירד היום לברזלים ובכל פעם כשזה קרה היינו מתכנסים בחצר ביתו של גולפיצר מחכים בכמיהה לראותה או אפילו רק לשמוע את קולה. משנשמעה טריקת הדלת המבשרת את ירידתה לחצר, היינו נפוצים לכל עבר ומתחבאים מבוישים. יום אחד ירד גולפיצר לחצר והופתע למצוא אותנו. כשהבין מה אנחנו עושים שם אמר בקור רוח אופייני: "מחר בחמש יהיה בצוע בדירה של מטמונה". למחרת בסוף היום לחש גולפיצר למטמונה על אוזנה והיא הושיטה לו מפתח. בשעה חמש התכנסנו כולנו בחצר בית-הכנסת, איש לא נעדר. הפשלנו את מכנסינו וחיכינו לבאות. חיכינו וחיכינו, וכשכבר עמדנו להתייאש נשמע קולה הצרוד: "יה, יה, או נו , או יס, או יס, יס , יס , יס יס, יס..." . הוא מזיין אותה הבן זונה. כהרף יד התמלאנו תזזית. הקנאה שלנו, התשוקה והקולות שבקעו מלמעלה גרמו לנו לרשום שיאים חדשים על קיר בית הכנסת. בשקט שהשתרר אחר כך נשמע מלמעלה אקורד הסיום: "איטס סו גוד, בייבי". מאותו רגע היה גולפיצר קינג קינג אמיתי. ומאחורי מטמונה רבו ההתלחשויות. אבל המעשה שעליו יסופר קיבע אחת ולתמיד את מעמדו של גולפיצר בפנתאון גיבורי השכונה. ישבנו על הברזלים, מול המכולת של כדורי, כשלפתע ראינו את עדנה רצה אל הכביש, ואת גולפיצר רץ מה זה רץ? טס! נותן מכה בקדמת האוטובוס ועוצר אותו. הנהג, שהיה הדוד שלהם, חיבק את עדנה, והיא הניחה ראשה עליו לרגע, ומיד התיישבה על המדרכה. גולפיצר החל לסובב את ראשו העצום, התעכב במאה שמונים מעלות להביט בנו. באותו רגע חשבנו שאלוהים בטח שמן מאד עם ראש ענק ופס של שיער זקור לו באמצע. אגדת גולפיצר קינג לא דעכה אפילו כשנפסל לגיוס. הוא החליט שהוא מתגייס למרות הכל. הוא ניסה בשנית ושוב נפסל. לאחר ניסיונות כושלים הוא גויס והוצב לשרת בשק"ם. לאחר מכן היה אפסנאי במודיעין. כשהגיע לגדוד תותחנים, החלה תקופה אפלה בחייו. יוסיקו, שהיה בשלישות, סיפר שגולפיצר הכה את מפקד הסוללה שלו והוכנס לכלא. כשחזר לגדוד הפך שולחן והוחזר מיד לכלא, שם הסית את העצורים וגרם למהומה כזאת שהוחלט להיפטר ממנו. כשהגיע גולפיצר להשתחרר בבקו"ם, הוא טיפס על עץ על יד הש.ג. וצרח: "אני חופשי", נפל, התרסק וקבל שלושים ושישה אחוזי נכות. הוא קרא להם ל"ו אחוזין, כשהיה גורר את רגלו ושולף בגאווה את תעודת נכה צה"ל שלו. גולפיצר היה מרכז העניינים בשכונה שלנו, ועם נסיעתו הפתאומית לאמריקה הנהפך היומיום למה שנקרא שגרה. כשעדנה חזרה מביקור אצלו סיפרה שהוא מצליח בצורה בלתי רגילה. לא הופתענו. לאחר שנה בישרה לנו עדנה שגולפיצר פתח רשת של פיצריות במנהטן וקרא לה 'גולפיצה קינג'. אנחנו, בני החבורה שנשארנו בארץ, פנינו כל אחד לדרכו, אבל הקפדנו להיפגש בחתונות ובהלוויות. בכל פגישה מחודשת העלינו זיכרונות מתקופת גולפיצר. לאחר מספר שנים, שבהן לא שמענו דבר על אודותיו, חזר יוסיקו מארה"ב ובפיו סיפור מדהים על-כך שגולפיצר קינג שלנו עומד בראש קונצרן ענק להשקעות, שמנהל נכסי דלא ניידי וחברות מחשבים. "אל תשאלו איזה סיפור להגיע אליו"- אמר יוסיקו. "התקשרתי, המרכזנית שאלה מי אני והעבירה אותי למזכירת הקומה העליונה. משם למזכירת ההנהלה, משם ללשכת המנכ"ל, משם למזכירתו האישית שאמרה לי שהוא באלסקה". "בקיצור, ראית אותו או לא ראית אותו". "לא ראיתי, אבל בן אדם עם חמש מזכירות, קינג היה וקינג נשאר". ככל שתכפו השמועות על הצלחתו, גבר התסכול שלנו, שהיינו מטופלים בילדים ובמשכנתאות. באחד המפגשים התחלנו לגלגל את הרעיון לכתוב אליו ולבקש שיזרוק לנו עצם. למה לא בעצם. מה יש, בשביל מה יש חברים. כתבנו לו מכתב, ובו כל אחד מאתנו פירט את מצבו, כמה כסף הוא חייב, וכמה כסף הוא צריך. סיימנו במשפט: 'גולפיצר יא קינג, זרוק עצם לאחיך'. תקופת הציפייה להמחאת התשובה הייתה תור הזהב של החבר'ה. היינו נפגשים פעם בשבוע, לפחות, ומדברים על מה עושים בכסף. מהמכתב שלנו השתמע שאנחנו חבורה של נזקקים, אבל בסך הכל הסתדרנו לא רע. האמת, זה לא היה רק הכסף. היינו בטוחים שגולפיצר, בהינף קולמוס, יכול לשנות את חיינו, להזמין אותנו אליו כדי שננהל לו את העסק. במי ייתן אמון אם לא בחבר'ה מהשכונה. יוסיקו רצה את חברות המחשבים, אלחנן את הבנקים, לי לא היה אכפת לנהל את הפיצות.. זו הייתה תקופה נהדרת, שבה היינו מגובשים ומלאי התפעלות מעצמנו, כמו פעם. אפילו חשבנו על אפשרות להקים יישוב קהילתי במימונו של גולפיצר קינג, בו נגור כולנו בשכנות מחודשת. חצי שנה לאחר שיגור המכתב, הודיעה לי מזכירתי שמר גולפיצר מבוסטון על הקו. מיד נשמע הקול המוכר: "אפרוח", כך גולפיצר קורא לי, "מה העניינים אפרוח?". "גולפיצר, אני לא מאמין, גולפיצר זה אתה באמת?". "זה אני מותק, זה אני" גולפיצר נשמע עייף, דיבורו איטי. אולי זה הזמן שלוקח למילים להגיע מבוסטון. "אני חוזר לשכונה אפרוח, אתה שומע, אני חוזר הביתה ואני רוצה לספר לך משהו שעוד לא ספרתי לאף אחד. אתה איתי אפרוח?" "כן, בחיי גולפיצר, מתי אתה מגיע?" "אתה יודע אפרוח, זוכר את מטמונה? אני לא עשיתי לה כלום. באותו יום היא נשארה עם עדנה ואני עשיתי קולות של בחורה כמו שראינו כשהתפלחנו ל'מתמיד'. אתה מבין, וגם את האוטובוס לא עצרתי. הנהג היה הדוד שלנו ואמרתי לעדנה שתרוץ כשאני נותן לה סימן. אתה מבין אפרוח, וגם, אני לא יושב בראש של שום חברה, הכל חארטה. עדנה הייתה פה כשיוסיקו התקשר ואמרתי לה לשחק כאילו. וגם עכשיו, אפרוח, עדנה לידי אפילו שידעתי שאני שופך לך פה את הכל, לא יכולתי להתאפק, ידעתי שאני חייב הפעם להגיד את האמת". באותו רגע ידעתי שגולפיצר קינג עומד למות ובכיתי. לא בגלל השקרים, לא כעסתי עליו, זה רק החלום שהתנפץ שכאב לי כל-כך. בהלוויה התכנסנו כולנו בפעם האחרונה. לא סיפרתי לאיש את מה שגולפיצר קינג אמר לי בשיחתנו האחרונה. כולם הביטו מטה אל התכריכים המתכסים באדמה, ואני סובבתי את ראשי אל הפרפרים, שעפו לפרדס, מסמנים שביל צהוב שבקצהו אני רואה את ראשו העצום של גולפיצר קינג מגיח מבין הסברס. סמל כהן סמל כהן נשאר קצין תורן בשבת. בשש בבוקר, כשהתעורר לביקורת, חש התרגשות גדולה. כהן לא ידע מה מביא אותו לידי התרגשות כזאת. אולי החלום שבו ציוו עליו לפוצץ משהו. הוא בדק מים במימיות, כדורים במחסניות, תחבושת אישית, פנקס שבי ודסקית. הכל היה לו. ביום רגיל היה ממשיך לישון עד לביקורת הבאה, אבל לא היום. בדרכו למקלחות נזכר כהן שזה הרמטכ"ל שהופיע אצלו בחלום או אולי שר הביטחון, הוא לא בטוח. הוא רק זכר שהייתה זו דמות סמכותית שעשתה רושם שהיא יודעת על מה היא מדברת. הדמות ציוותה עליו לפוצץ משהו. בקור של בוקר שבת חורפית, בדרך למקלחות, חשב סמל כהן על הציווי הזה, אבל כשהרמטכ"ל או שר הביטחון אומרים לך לפוצץ אתה מפוצץ. בזמן שחיכה למים החמים, נזכר שנאמר לו שצריך לפוצץ משהו גדול, לא סתם איזה בית. סמל כהן ראוי לציון בכך שהוא עורך לעצמו ביקורות כל ארבע שעות. הוא חלש בניווט, אבל רץ מעולה למרחקים ארוכים. לפעמים, לאחר ריצה ממושכת, הוא נעלם ליום יומיים, עד שמוצאים אותו ומחזירים אותו. בבוקר שבת זה, באמצע הגילוח, כשהביט במראה, הוא ראה את מחצית פניו הלבנות מקצף ואת מחצית פניו מנוקדות הזיפים, ועוד ראה פנים לא מוכרות מביטות בו בחומרה. הוא לא הסתובב לשאול לרצונו של הזר. סמל כהן רץ לחדרו. הוא חגר את האפוד וחבש כפל"ד. בחוץ נקשרו עננים קטנים לעננים גדולים. טיפות גשם. מלבד הש.ג. ושני השומרים, שאר חיילי הבסיס נמים את שנתם, מכורבלים בשקי שינה. סמל כהן מחפש בקדחתנות את נשקו, מחליט לוותר ופורץ החוצה דרך רחבת החניה אל הדלקיה ומשם לגדר, עובר אותה וממשיך בריצה מהירה אל הבונקר מחוץ למחנה. הוא מחטט במעילו ושולף צרור מפתחות. הוא מנסה מפתח אחר מפתח עד שנפתחת שבכת המתכת וחושפת שורות שורות של ארגזי תחמושת. הזר במראה היה הרמטכ"ל, החליט סמל כהן כשפתח את זביל הפלסטיק של פצצות המרגמה, והוציא פצצת נפיץ. במפתח נוסף הוא פותח את כנת המרגמות ושולף מרגמה 52 מ"מ. כך, עם המרגמה בידו האחת ופצצה בשנייה, הוא יוצא בריצה מהירה מהבונקר לעבר עצי האורן הסמוכים. תוך כדי ריצה הוא משנן לעצמו שהשומרים היו אמורים לזהות אותו ולעצור אותו. הוא חוצה את החורשה בריצה. בתיו אדומי הגגות של המושב נגלים לעיניו. ליד העץ האחרון הוא כורע על ברכיו, מעמיד את המרגמה ומכוון אל הבית הקרוב. רגע לפני שהוא מסובב את גלגל ההפעלה, נזכר סמל כהן בחלום שבו ציווה עליו הרמטכ"ל לפוצץ משהו גדול באמת. הוא מוותר על הבית ומחפש מבנה גדול במיוחד - בית ספר או בית כנסת או מתנ"ס. עם התגברות הגשם מטפס סמל כהן על גבעה. הוא מתמקם מאחורי סלע, מכניס את הפצצה למרגמה ומחכה. הוא לא יודע בדיוק למה הוא מחכה, רק שזה חייב להיות משהו גדול. לסמל כהן יש סבלנות. הוא מחכה. משהביט בשעונו, נוכח שחלפו רק שלושים ושמונה דקות מאז שהתעורר. כשבידו האחת מרגמה ובשניה הפצצה, הוא רץ לעבר הכביש וחוצה אותו. פרה עומדת בפתחה של רפת. הוא עוצר ומכוון אליה את המרגמה. הרמטכ"ל מביט בו. הוא מרגיש נזוף. אכן כן, חבל לבזבז פצצה על פרה. סמל כהן רץ למרכז המושב השקוע בתרדמה. הכפל"ד מפריע לו. הוא מתיישב על ספסל, מסדר את רצועת הכפל"ד ומביט סביבו. הוא קם ורץ מזרחה., יש שם עיר, הוא זוכר. למרות הכושר המעולה שלו, הוא מתחיל להתעייף. הוא נוחת תחת עץ אשכוליות לנוח. מעליו דואה צפור ומותירה כתם צהוב על אפודו. רק עכשיו הוא מבין לאיזה מצב מחורבן הוא נקלע. הוא מסתכל כאילו ראה בפעם הראשונה את האפוד, את פצצת הנפיץ, את המרגמה. הוא מתחיל לחפור, לקבור, לקבור. לאפוד ולכפל"ד ימצא הסבר. רק שלא יזעיקו את מצ"ח בגלל הבונקר הפרוץ. קולות העולים מכיוון ברזי ההשקיה גורמים לו לרוץ לאורך השורה הפתוחה בפרדס. הוא יוצא מהפרדס וממשיך בריצתו לכביש. הוא מכיר מערה, שם יצפין את הפצצה ואת המרגמה. הוא גורר את המרגמה בשביל עזים ומגיע למערה, אבל אז הוא שומע גניחות וקול אישה ועוד גניחות כמו הקולות מהסרטים שהיה מביא מרסל מהמפקדה. סמל כהן רץ לכיוון הכביש. האפוד מכביד עליו. איטיות נכפית על ריצתו, אבל הוא חייב להגיע לבסיס לפני עליית המשמר, שזה בשמונה. הוא מגיע לטרסות שמקיפות את שדות המושב ומלקט אבנים לקבורה. בנקיקים עולה קול פעמונים, אלה עזים. סמל כהן יודע שהרועה בסביבה. הוא רץ מהר מתמיד. השעה היא שבע וחמישים. מנגד ניבט אליו הבסיס. נשימתו דוקרת בחזהו. המשמר יעלה בכל רגע. יחפשו אותו, ימצאו כי דלת הבונקר פתוחה ויזעיקו את המב"ס מהבית. כהן? איפה סמל כהן? ימצאו את הכנה הפתוחה. בטח כבר היו בחדרו וראו שהאפוד והכפל"ד לא שם. נשימתו כבדה. הוא כבר רוצה לנוח. הוא מכריח את עצמו להגיע. הבסיס לפניו. הבונקר לימינו. לא ניכרת תנועה. הבוקר דומם וקר. הוא מחזיר את המרגמה לכנה ואת הפצצה לזביל. הוא נועל את הכנה ואת הדלת. הוא מסיר מעליו את הכפל"ד ואת האפוד. דומיית מוות מקבלת את פניו כשהוא חוצה את רחבת המסדרים, וזה מפחיד אותו. השעה שמונה ועשרים. בחדרו, שק השינה הסתור וכלי הרחצה שלו זרוקים על השולחן. הוא מניח את האפוד והכפל"ד במקומם. רב"ט אלמקייס, הסמל התורן, היה צריך להעיר את כולם. הוא הולך לש.ג. ומוצא אותו רדום. הוא משער היכן יימצאו שני השומרים, ואמנם שניהם בחדר קשר. אחד מהם עדיין בהכרה, ניכר עליו שניסה להזדקף כששמע את צעדיו. השומר השני מסטול לגמרי. ללא עיכובים הוא פונה אל מגורי הסגל. רב"ט אלמקייס ישן שנת ישרים. "א ל מ ק י י ס" הוא צורח ממעמקי בטנו. אלמקייס מתעורר.בבהלה. "מה זה הברדק הזה?" דורש סמל כהן לדעת. סוסי יאור דוהרים בכתום משפט אחד בא פתאום משום מקום ולא עזב אותי. הייתי עייף. חזרתי מנסיעה מיותרת. למרות ההסכם עם אודליה, והבטחותיי להקפיד בזמנים, באתי לאסוף את הילדים באיחור של שעתיים. שלא כהרגלה, אודליה לא אמרה דבר. היא רק ביקשה שלא אשכח לתת להם היסטפד כי יש להם חום, ושאספר להם סיפור. ואני, שכבר הייתי מוכן לשעה של הסברים, רצתי לחדר הילדים בשמחה. חפציהם היו ארוזים והם היו מוכנים. שאול התקשה להתנתק מהמחשב, אבל תוך חצי שעה כבר היינו בדרך לביתי. לפני השינה, כששאלתי איזה סיפור הם רוצים, ביקש שאול את 'קרומבי האפרוח' ואבישג את 'גולה הפילה'. התפשרנו על שניהם. כך, בעודי נמצא בדיאטת ההשמנה של 'גולה הפילה', עלה בתודעתי המשפט 'סוסי יאור דוהרים בכתום'. המשפט נשמע לי ברור ומוכר כל כך שהתפלאתי על שלא היה קיים קודם לכן. אנחנו נוסעים בספארי, מגיעים עד לאגם הגדול ולפנינו, עדר היפופוטמים. "נו, אבא". "מה נו". "למה אתה מפסיק לספר?" אני בשלב ש'גולה הפילה' מואסת בגופה הרזה ומתחילה לאכול מכל הבא ליד במטרה להשמין מחדש. "תקרא עוד פעם על הזבוב". אני חוזר לדף שבו מופיע הזבוב ומודיע ל'גולה הפילה' שהוא לא מכיר אותה בכלל מרוב שהיא רזה. "יופי, ועכשיו תמשיך", מבקש שאול. "אבל זה הסיפור של אבישג והיא יכולה להגיד לי מה לעשות בסיפור שלה". "אבישג כבר יושנת. מה, אתה לא רואה. ואני עכשיו קובע. אוף, איזה מין אבא אתה" רוטן שאול. לא היפופוטמים, כי אם סוסי יאור. הייתה בדיוק שקיעה כתומה, על האגם ממש. את הספארי סוגרים לפני זה. לא הולך. אולי אנחנו בטיול באפריקה, שם זה גם נשמע אמיתי. "אבא, אם אתה לא מקריא אני מתקשר לאימא" הוא יודע שזה איום נוראי. אני מסיים עם 'גולה הפילה', המאושרת בפיליותה. אני מנשק את שאול, אחר כך מניח בזהירות את אבישג במיטתה. "אבא". "מה". "על מה אתה חושב כל הזמן?" "יש לי כל מיני סיפורים בראש, למשל עכשיו חשבתי על סוסי יאור". "אם יורד ברד יש שלג?" "לא תמיד" שאול מסתובב. "לילה טוב", אני אומר. שאול אינו עונה, ואני מניח שהוא כבר נרדם. האגם חייב להיות כתום או על רקע כתום. אולי הצגת ילדים. אני לוקח את הקטנים לבית 'יד-לבנים', ואנחנו רואים את ההצגה 'חרוזים בסוואנה', על שני הולנדים שמחלקים שרשראות חרוזים לחיות היער והכיף שלהם זה לראות חיות מתהלכות כשחרוזיהם לצווארן. אולי פשוט אצייר את זה. אגם כתום, ממש כתום ובו סוסי יאור, או קודם סוסי יאור ולאחר מכן להוסיף אגם. אני חש שהסיפור כמעט כאן, אבל עד עכשיו לא התקדמתי הרבה. אני מאוד משתדל להשקיט את סוסי היאור, עד שיתפרצו מאוחר יותר, אבל אני חושש שעוד שעה, כשנירגע, התמונה תדעך או תיעלם. האגם הכתום חייב להיות כאן, מולי. בעוד שעה פשוט אזחל למיטה וסוסי היאור ייעלמו כלעומת שבאו או ידהרו לכיוון השני. אולי ניסע לאפריקה רק אודליה ואני, בתקופה שכל-כך אהבנו, והרי היינו בדרום-אפריקה בטיול המופלא של חיינו. אנחנו מגיעים לשמורת טבע, ישנים בבונגלו, מתעוררים עם הזריחה ודוהרים בג'יפ למרחבי הסוואנה. מרחוק מביטים בנו גי'רפות ופילים, אריות ולביאות. אנחנו עולים על סירת מנוע תלת קומתית ושטים אל אגם מלא תמסחים וסוסי יאור. אני רואה אותם בבהירות, למעשה ניתן לראות רק את אוזניהם וחלק קטן מאפם. את סוס היאור הראשון במלוא הדרו ראיתי בספארי. אני מתנפל על דף וכותב באותיות גדולות עם קו למטה. 'סוסי יאור דוהרים בכתום'. זה קודם כל. אני הרבה יותר רגוע. עכשיו המשפט הזה לא יברח. אני מסכם את האפשרויות: - טיול לאפריקה כל המשפחה. - טיול לאפריקה אודליה ואני, אולי אפילו בירח הדבש או מייד אחר כך לפני שהילדים נולדו. - אבישג שואלת אותי, "על מה אתה חושב". "על סוסי יאור דוהרים בכתום". - הצגה לילדים בשם הזה ואולי בכלל לכתוב סיפור לילדים. - חלום - כי בחלומות יכולים סוסי יאור כתומים לדהור על אגמים כתומים, לעתים. הדירה השכורה, שאליה ברחתי מייד כשנפרדנו, מבולגנת ומטונפת. הבטחתי הן לאודליה והן לעצמי שאנקה לפני שיגיעו הקטנים, ובהחלטה פתאומית אני מוציא את המטאטא מהמחסן המאובק, מתחיל לנקות ואז נתקל בשולחן הפורמאיקה הרעוע. בעל הבית, שרצה לזרוק אותו, נתן לי את השולחן במתנה. אני חושב ששמח להיפטר ממנו. אני בפינת המטבח, יושב אצל שולחן הפורמאיקה. אני קשור אל השולחן הצולע הזה. בעצם, גם אל הדירה הקטנטונת שמגובבים בה כל מיני פריטים נושנים של בעל הבית, שיצא מגדרו כדי לרצות אותי. גם הוא התגרש כשהיה צעיר. עכשיו יש לו כבר נכד. הנה התמונות. על השולחן הזה הייתי כותב לילה אחר לילה, נשאר ער עד שעות הבוקר כש'יולנדה' המשכימה לקום הייתה פוצחת בשיר. גם היום, ברגע שנכנסנו הביתה, החלה יולנדה הציפור הקטנה לשתף בקסם צליליה את להקתה, המשיבה לה בתורה. אלמלא חששתי לשלומם של שני ילדים הנוטלים היסטפד הייתי יוצא אליה, אוסף את כל פירורי-הלחם מהשיש ואפילו מפורר עוד לחמנייה ומגיש לה אותם, ליולנדה, על מגש המהגוני שקניתי לאודליה בדרום אפריקה, כשהיינו בטוחים שאנחנו עומדים להכניע בגדול את החיים. לא התעקשתי על הבית, גם לא על קופת הגמל, אפילו לא על 'רקס', הכלב שאני הבאתי. על מגש המהגוני התעקשתי, נלחמתי עליו ממש, אולי בגלל שאז, כשהגשתי אותו לאודליה, הייתה אהבה נסוכה על פניה. היא לא אמרה תודה. לא היה צורך. אולי אקרא לסיפור 'מגש המהגוני'. "לשתות" אומר שאול בפיג'מה פרועה. הוא מביט בי ותוכחה במבטו. אני יודע שהם לא אוהבים לבוא לכאן. שניהם מעדיפים את הבית שבו נולדו, שנשאר עם אודליה. "לשתות, נו...א-- בא". "אני ממהר להניח יד על מצחו. נראה שהחום ירד". "פטל?" "לא, מנגו". אין לי מנגו. הידיעה הזו מכה בי הרבה מעבר לחסר הפעוט הזה. ידעתי שהיום יגיעו לכאן לאחר תקופה כה ארוכה. הכנתי, אפילו ניסיתי לנקות. 26. אודליה ביקשה שלא אפשל, שאכין כל מה שצריך, שאדאג שירגישו כמה שיותר בבית. שיהיה להם את המיץ שלהם. הבטחתי. "אין מנגו", אני אומר. שאול מביט בי בבעתה ופורץ בבכי היסטרי. אני מצטנף בפינתי, לא יודע מה לעשות, רק מתפלל שאבישג לא תתעורר. שאול נשכב על הרצפה שעוד לא הספקתי לטאטא ובוכה בכי נורא. אבישג בפתח. למה זה מגיע לי. "אני לא רוצה לבוא לכאן יותר", מסנן שאול מבין הדמעות. "גם אני לא רוצה לבוא יותר. אני רוצה מיץ", אומרת אבישג. "למה", אני שואל בטמטום. "ככה", עונה שאול. הציפור. זו יולנדה. אני שומע אותה ומבקש מהם קצת שקט. רק את תחילת שירתה של יולנדה אני רוצה לשמוע. ארבע בבוקר עכשיו. רק את שירת הבוקר ואת המקהלה המצטרפת אליה. ואז אני שומע את בכייה של אבישג. "מה, אתה לא שומע?" אומר שאול בקול רגוע. "מה?" "אבישג רוצה לשתות". אני מכין לשניהם מיץ פטל. "מה אתה עושה כאן", שואל שאול. "כותב". "מה?" "סיפורים". "על מה?" "על מגשים מעץ". "תספר לי". "לא. זה למבוגרים. זה סיפור על אימא שלך ועלי כשהיינו צעירים ונסענו לטיול אחרי שהתחתנו". "יש גם אלוהים בפנים?" "לא". "למה?" "למה מה?" "למה אין אלוהים בפנים?" "בולבול אקאבולבול", אומרת אבישג. "בולבול אקאבולבול את בעצמך", אומר שאול, "אני צריך פיפי, בוא איתי", הוא מצווה. "אתה יכול לבד, מה זה ילד בן חמש מבקש לעשות פיפי עם אבא שלו, באמת". אני חש עייפות גדולה, שוקל לבטל את הנסיעה של מחר, ולהיכנס למיטה לאחר שאפזר אותם בגני-הילדים. "לא", מודיע שאול, "אתה תבוא איתי". אני מנסה לקום מאצל השולחן ולא מצליח. קר לי ברגליים, קר לי בכל הגוף. אני נתמך בשולחן ומתיישר לאט לאט. "נו כבר", מאיץ בי שאול. אני מדליק אור ונוכח שאין נייר טואלט. אני נשרך למרפסת השירות ובדרך מרים סוודר מהרצפה ולובש אותו, בינתיים, עד שאגיע לחלוק. "רוצה כתפיים", אומרת אבישג. "לא, באמת, לא עכשיו". "רוצה גלידה". "אבישג. די, עכשיו לילה. מה יש לכם הלילה. למיטה שניכם". "גלידה ורוצה אחרון וזהו", אומרת אבישג בתקיפות. אני נזכר שבפעם האחרונה שהיו כאן, קניתי להם ארטיקים והם עדיין בפריזר. אני שולף אחד ירוק עבור שאול, את האדום אני מושיט לאבישג. "מה אומרים?" "תודה". אבישג מביטה בארטיק האדום בחשדנות. "רוצה ירוק", היא אומרת. "הירוק לשאול", אני לוחש. "רוצה ירוק". "ארבע בבוקר מאמי, קחי אדום וזהו, באמת מה ההבדל". "רוצה ירוק". הנה הדמעות. "בסדר", אני אומר ומושיט לה את הארטיק הירוק. רק שלא יספרו לאודליה שאכלו ארטיקים בארבע לפנות בוקר, כי זה ישר צו עיכוב יציאה מהארץ. שאול יוצא. בתנועה תיאטרלית אני שולף את הארטיק האדום. " זה לא מאז?" יש לו את הזיכרון של אימא שלו. זה היה לפני חודשיים. "כן", אני אומר, "זה מאז". "זה לא מקולקל?" "ארטיקים לא מתקלקלים בפריזר". "לא רוצה אדום, רוצה ירוק". "אבל הירוק אצל אבישג. תהיה בוגר, בבקשה". "אדום זה צבע של בנות. מה, אתה לא יודע?" "לא. לא ידעתי, באמת, ומחר אני קונה לך איזה ארטיקים שאתה רוצה. רק תגיד". "לא רוצה מחר. רוצה עכשיו". רק שלא יתעקש לדבר עם אימא שלו עכשיו. יש גבול להשפלה. אני מנסה להדחיק את המחשבה המטרידה. לאודליה אני לא מתקשר עכשיו. אני טומן ראשי בשתי ידיי. יש כמה דקות של שקט. "אה. נו תענה כבר". "על מה?" "אוי, איזה מין אבא זה, אתה כבר לא זוכר כלום. שאלתי למה אין אלוהים בפנים". "כי זה סיפור רק על אימא שלך ועלי. אף אחד אחר לא היה שם. נסענו לדרום אפריקה. אתה יודע איפה זה?" "כן. באמריקה". "לא. בוא, אני אראה לך בגלובוס". אבל הגלובוס, יחד עם כל העולם שלי, נשאר אצל אודליה. בטוש צהוב אני מצייר את אפריקה על דף לבן. "יש שם סינים?" "אתה יודע מה זה סינים?" "כן. יפנים". "הנה כאן דרום אפריקה שהיא הכי יפה בעולם". "יותר יפה מאימא?" "לא. יותר יפה מאימא אין". "גם אני יפה, נכון אבא?" "נכון מתוקה שלי, את יפהפייה". "וגם יש לי אצבעות עם אודם, תראה". אבישג מושיטה את ידה הקטנטנה ואני מנשק אותה. "ומה יש שם". "גן חיות שלם", אני אומר, "פילים וג'ירפות ומפלי מים וציפורים, במיוחד תוכים בכל הצבעים. יש תמונות אצל אימא, תוכל להסתכל". "ואלוהים גר שם גם?" "כן. גם שם". "איפה בדיוק?" "כשהיינו שם, הוא היה סביבנו, זה בטוח". "ומה זה", מצביע שאול על כתם קפה שעל הצהוב נראה כתום. "זה האגם הגדול", אני אומר, "אגם ענק". אני נעמד ופורש ידיים. "כזה גדול". אבישג נעמדת לידי ופורשת ידיה. "כזה. תראה אבא". שאול נעמד לידה. "תראה את שלי איזה גודל". אבישג נעמדת על קצות האצבעות, מותחת ידיה הרחק מעל תלתליה. "שלי עוד יותר גדול. נכון אבא?" "נכון", אני אומר ומתיישב. "נו, אבא". "נו, מה?" "נו, תספר מה יש באגם". "יש שם תנינים גדולים עם שיניים חדות ששומרים ששום איש מיותר לא יתקרב לאגם". "הם יודעים לשחות?" "בטח, הם חיים במים". "הם שוחים מהר?" "ממש מהר". "תראה לי", מבקש שאול. אני רץ במסדרון עד חדר השינה וחזרה. כך אני מתעורר. אני ניגש לשטוף פנים. "אולי תחכו קצת שאני אתקלח. אני כבר מלביש אתכם, ואז נלך לגן. לא, זה כל-כך מוקדם, שקודם נלך לגינת המשחקים". "רק רגע אבא, לפני שאתה הולך, אמרת שתספר". "על מה?" "אתה אמרת", שאול מאבד סבלנותו. "באגם". "אמרתי, שאול. אמרתי שהיו שם תנינים". "וזהו?" "לא. גם עופות, אנפות, חסידות, פלמינגו, כאלה עופות וורודים גדולים, שכאילו עומדים על רגל אחת. וגם סוסי יאור". "היו גם פוני?" שואלת אבישג. "לא. אין שם פוני. יש סוסי יאור, היפופוטמים. כמו בסיפור על תנחום התנין שהחבר שלו היה סוס יאור שקראו לו היפי ובמים היה עושה פיפי. זוכרים?" "והם דוהרים?" שואל שאול, והארטיק מטפטף על הציור. "לא הם... בעצם כן. הם דוהרים". "תראה לי". אני מכוון שתי אצבעות מעל הכתום. "שימו לב, שימו לב", אני קורא אליהם. "שימו לב, שימו לב איך סוסי היאור דוהרים באגם הכתום, ואני רוצה לקבל קצב דיגדן דיגדן, קדימה". אני מתופף על הכתם באצבעותיי. שאול ואבישג מכוונים אצבעותיהם כמוני. שלושה סוסי יאור דוהרים בכתום. האור נובט ממרפסת המטבח. יולנדה נשמעת בבירור. שאול ואבישג מתופפים על השולחן בכוח. טיפופם גובר. גם שלי. דיגדן דיגדן. כה משולהבים, הם שכחו מהחום. לרגע הם מאושרים להיות כאן איתי. אני אוסף אותם אלי ולוחש: "עכשיו הפתעה". אין לי מושג מה הולכת להיות ההפתעה. אבל מגיע להם. אני מסיט את התריס. שירת המקהלה עם הסולנית יולנדה מחלחלת פנימה הישר לתוכי. שובל של ציוצים "הרבה פעמים ראיתי אותו וסימנתי לו ביד, אבל הוא הולך, בא והולך. למה לא ייקח אותי אליו ודי. תראה את ברטה, צעירה ממני בעשרים שנה, כזאת מקל, עשתה שחייה במים מלוחים, הייתה הולכת והולכת ומקיפה את השיכון כל לילה, אוכלת רק אורז חום ואגוזים בשביל הבריאות, ודווקא אותה לקח. ואני, שבברך קר לי ובמרפק חם לי, אותי הוא משאיר. כל יום בא לאסוף מציאות, ואני נשארת. גידלתי את אימא שלכם, גידלתי אתכם, ועכשיו אני תקועה עם השמנה הזאת, שאוכלת ארבע קבנוסים ליום. שייקח אותי וזהו". לילי פוצחת בריטואל הקבוע, היא מקרבת אליה גליל נייר טואלט ומוחה את הדמעות. "לילי", אני פונה אליה בקוצר רוח. "את זוכרת איך נלחמנו על ברוך". "נלחמנו", אומרת סבתא, "אבל בסוף כרתו". "כן, אבל.." "שום דבר לא עוזר, בסוף כורתים. רק שברוך מת זקוף. הוא נתן חרובים ממש עד הרגע שהמשור עלה עליו". "זוכרת סבתא, איך פעם טיפסת על ברוך להוריד אותי ממנו?" "ומה אתה חושב, שלא הורידו אותך בסוף? אלה יותר חזקים מכולם, אלה, אבל מי שכורת עץ כמו ברוך, המלאכים יודעים עליו ויתנו לו עונש כשיגיע לשמים", מצביעה סבתא כלפי המנורה. "זה ממש כך. כי המלאכים גם יודעים עלייך". אני מגיש לה מטלית לחה. "מה יודעים? איך יודעים? זקנה. חרובים אני נותנת? תגיד, מה אני נותנת. היה לוקח אותי לפני עשר, עשרים שנה, היו גם חברים שיבואו לבקר. היום, מי נשאר? ומה נשאר, גם לא יכול ללכת. זה אומר שגם למעלה מושחתים. זה בדיוק. ואם היה להם מצפון, היו נותנים לי ללכת בכבוד. לא רוצה לשמימה כמו אליהו. מה אתה מסתכל עלי ככה". "אל תדברי ככה, בבקשה". זה כבר זמן רב שסבתא זקנה. מזמן שאני ילד אני זוכר אותה מספידה את עצמה. "אתה יודע, אימא שלך יודעת וגם הוא יודע שאני לא עשיתי רע לאף אחד. אז למה שלא ייקח אותי עכשיו וזהו. די. מספיק". "אני הולך סבתא". "איזה יום היום?" "חמישי". "מחר שישי?" "מחר שישי". "הילדים יבואו?" "אנחנו נוסעים, לחברים. אבל אני מתקשר ליוסי שיבוא עם טולה והילדים. אני אגיע ביום שני". "יום שני. מי יודע יום שני". "מה קרה היום, סבתא? לילי לא מטפלת בך יפה?" "מה?" "שאלתי מה קרה, מה קרה היום שאת מדברת ככה". "אם אבא שלך היה חי, זה לא היה קורה". "מה לא היה קורה?" "הוא היה מבין אותי. היה לו לב גדול. הוא היה מבין אותי". עור ידה מלא כתמים. זו היד שהייתה מניפה אותי על גבו של 'בלקי', כשהיו לנו סוסים בחווה. רק סבתא הבינה אותי. גם סבתא ברכה האמינה כמוני שיש עולם אחר. התפלאתי שרק לשנינו זה ברור. הייתי רואה צבעים המקפצים כמו צבאים, מעל כתפיהם של המבוגרים. למירה הגננת יצאו כדורים אדומים מהאוזניים כל פעם שהייתה צועקת, והיה לה כדור קטן, צהוב, על הגרון, כשהייתה מחבקת ואומרת כמה היא אוהבת אותנו. "איזה יופי", הייתי צועק. כשהבנתי שאף אחד לא רואה מה שאני רואה, הייתי לוחש לעצמי. ביום שמירה כעסה במיוחד שאלתי אותה על הכדורים שיוצאים לה מהראש, היא קראה לאימא ואבא לשיחה ארוכה, בעקבותיה נפגשתי עם דוקטור קפוסטה ששאל מה הצבע של עגבנייה ושל רימון ושל אימא ומה הריח של מרק. הוא נתן לי לצייר עץ ומשסיימתי הוא נראה מוטרד עוד יותר. הובלתי לפגישה אצל פרופסור היימן, ששאל מה הצבע של עגבנייה ושל גגות רעפים ומה צבע שיערה של אימא. בסוף נתן לי דף לצייר עץ. הפעם ציירתי עץ פשוט, בלי פיות כחולות. כולם נרגעו חוץ מסבתא, שאמרה: "אל תיכנע להם". אבא לוקח אותי לשיחה. אני לא שומע מה הוא אומר ומבחין רק בשינוי הצבעים שסביבו, שלקראת הסוף הופכים בהירים יותר. האדום נעשה כמעט ורוד. אבא לוקח אותי אליו ושואל לבסוף: "בסדר?" "כן", אני עונה. אני לוקח את ידה. "תראה איזה צעירים הוא לוקח. ילדים. ואני צריכה את המקל הזה ללכת, את הכפתור הזה לשמוע, ואת הזכוכיות האלה - כמו חלון - לראות. מה יש? לא היה מספיק? לא גידלתי אתכם? לא ראיתי את הילדים שלכם?" "לילי", אני קורא. "לילי". שמנה ומתנשפת, היא באה. "מה יש לה היום?" אני מדבר בקול רגיל ויודע שסבתא אינה שומעת. "ככה זה מהבוקר. היא משגעת אותי". "הבנות באות לשחק?" "לא". "אז תזמיני אותן דחוף. עכשיו. שיהיו כאן עוד חצי שעה. אם יש בעיה אני מביא אותן". לילי חוזרת ואומרת שהבנות מבקשות שאביא אותן. אני מתקשר ליוסי: "אז על מה אתה רוצה שהיא תדבר?" "אני לא רוצה שהיא תגמור ככה, מגיע לה יותר, אתה לא חושב?" "טוב, אני מסדר עם טולה שסבתא תבוא אלינו ליומיים שלושה.." "היא לא יכולה ללכת, טמבל". "שתביא גם את השמנה. חוץ מזה יש לה הליכון, לא?" לילי מגישה קפה. שדיה הכבדים נמתחים מטה, קו ההפרדה ביניהם מואר. כשהיא מתיישרת, החזה שלה הוא מקשה אחת. רגלי הפיל שלה נעולות בנעלי-אצבע קטנטנות. אני שואל את עצמי, איך כפות-רגליים כה קטנות נושאות גוף כל-כך גדול? לילי מסתובבת, אוספת בדרכה מפית בודדה. אני מביט בתחת הלא אנושי הזה, הרוטט עם כל תנועה. "הציפור מסכן", אומרת סבתא ומתבוננת בכנרית הבודדה בכלוב. "ימות לפני, מסכן. אף אחד בבית הזה לא מאכיל אותו". סבתא מנסה לקום. מושיטה יד קמוטה ומוכתמת לעבר ההליכון הרוטט בידה. אני קם לעזור לה. רגליה הדקות אינן נושאות את משקל גופה. היא רועדת. בתנועת ראש היא מבטלת את תנועתי אליה. "זה בסדר", היא נושפת וכבר מוסיפה, "אסתדר לבד", אבל אז היא מתמוטטת חזרה לספה. אני נשאר נטוע במבוכה במקומי. "זה לא כמו אז שטיפסתי על ברוך להביא אותך, אה?" סבתא מחייכת ואני כל-כך אוהב אותה. אני מקנא בציפורים. הן יכולות להחליט כל רגע אם להיות כאן או לא, וחוץ מזה הן קמות מוקדם ולי יש הערצה למשכימים, כמו סבתא ברכה, כמו ברוך, עץ החרוב החכם והזקן שלנו, שתמיד כשאנחנו יוצאים החוצה הוא שם, ער לגמרי, מחכה לנו. היוצא מהכלל הוא פחמוביץ’, שלא מתעורר לפני תשע וגם אז, הוא הולך חצי שעה בחצר, עד שמתחיל לנענע את הכנפיים. רק לקראת הצהרים הוא ממש עף ומתיישב על ברוך. אנחנו נשענים על גזעו של ברוך. סבתא ברכה, פחמוביץ' ואני. בשעות הצהרים השלוות הללו, החרובים אינם נושרים. באחת מאותן שעות חסד, אני מבין לראשונה שסבתא ברכה רוצה למות. ראשי מוטל בחיקה, על כתפה רובץ פחמוביץ' וברוך מכסה אותנו מעל. "צריך לפנות את המקום", סבתא ברכה אומרת. "למה?" אני שואל. "לפנות מקום לאחרים". "למה, מי בא לכאן חוץ מאתנו?" "זה לא העץ". סבתא מלטפת את ראשי. "זה הידיים, שכבר לא אותו ידיים והרגליים שזה כבר לא אותו רגליים והעיניים שפעם ראו עכבר מקילומטר ועכשיו לא רואים עורב ממטר". פחמוביץ' מבין שמדברים עליו. יש לו חוש כזה. פורש כנף וחג מעלינו. כמות גדולה של חרובים נופלת באחת. ככה זה עם סיום שנת הצהרים. סבתא ברכה לוקחת חרוב בידה, ומקרבת לפיה. "השיניים זה לא אותו שיניים". סבתא יושבת בין הכריות. קטנה, שקופה, בוהה בחלון הפונה אל הרחוב. רעש אוטובוסים מרגיע אותה. צופר, חריקות בלמים. אני מתיישב ולוקח את ידה הצנומה בידי. "די", אני מבקש. "לך מותק, לך. אל תבזבז את החיים שלך אתי. יש לך אישה, יש ילדים. לך, לך". כשהיא רוצה לראות את הילדים היא אומרת: "שלא תביא את הקטנים, שלא יראו אותי ככה. שלא תביא אותם". בפעמים הנדירות שהיא רעבה, היא אומרת: "אני לא רוצה את הלחם הלבן הזה עם השינקן והחרדל, מה אני צריכה את האוכל הזה עכשיו, תגיד לי?" אני מתקשר לבטל פגישה. סבתא מביטה בי בעיניה הכחולות. "אז מה? נשארת?" "כן. אני נוסע להביא את פפי ופיצי". חברותיה למשחק, היחידות המצליחות לנתק אותה לזמן מה. "תיזהר בדרך", אומרת סבתא, "שהמכשפות לא ישימו עליך עין רעה". פפי פותחת את הדלת. ישישה גמדית עם קוקו כחול. אחותה פיצי, נמוכה ממנה ומעשנת בשרשרת. שתיהן עם משקפי קרן עגולים ולא מפסיקות לדבר. "מקרה חירום, בנות". אני אומר. "כל הכבוד", אומרת פיצי. "הנכד הפוץ שלי בקושי יש לו זמן לטלפון. חרא אני משאירה לו, לא כסף. את הקרטונים של הסיגריות אני משאירה לו. טפו. איפה המכונית, ברגל היינו מגיעים כבר". "זה כאן בפינה". "אתה נותן לאיוואן להרים את האף, הוא קופץ על הספה עם הנעליים, אתה מבין? למה שתבין. מה אתם מבינים? 'אבה ניבי אובו אבה', זה מה אתם מבינים". פיצי עוצרת לרגע, מושחת בשפתון בורדו את שפתיה, חוככת וממצמצת בריכוז אל ראי קטן הנשלף מתיק עוד יותר קטן. "מה שלום סבתא. מה כבר קרה שזה כזה דחוף?" "סבתא רוצה למות". "נו באמת. מה היא חושבת, שהיא לא תמות? בחורה טובה סבתא, רק קצת מפונקת. למות, שמעת פפי, רוצה למות". "היא רוצה למות עכשיו". אני מתגונן. "עכשיו?" שואלת פפי. "הנה, כאן, רק רגע אני אפתח". השלט לא עובד. אני פותח את הדלת במפתח. שתיהן נדחקות לספסל האחורי. "מה קרה לדבר הזה שעושה פיפס, נדלק חשמל והדלתות נפתחות אוטומט". "התקלקל". פיצי שולפת סיגריה. היא היחידה שאני מרשה לה לעשן במכונית. "אם הראש מקולקל והגוף בריא, מילא, אבל אם הראש עובד והגוף מקולקל, א-קרענק", פולטת פיצי את העשן לעברי. "היא ממש בקריזה היום. לא יודע מה קרה לה. לילי סיפרה שהיא קמה עם מצב רוח רע מאוד". אני משתעל. "בן כמה אתה, מותק". שואלת פיצי. "שלושים". "שלושים וכבר משתעל. מה קורה לך?" אני שותק. "תשמע ילד, אנחנו מכירות אותה מלפניך. אבל יופי שאתה דואג. אם הנכד הפוץ שלי היה כמוך, הייתי משאירה לו את המגרש ברחובות". "מכרת את זה ב- 62", אומרת פפי. "62, 63 מה זה משנה", אומרת פיצי. "איך הילדים". אומרת פפי. "גדלים. הגדול עולה לכתה א'". "יודע לספור?" "בטח". אני עוצר, ופותח להן את הדלת. "אם הוא לא יודע לעשות כסף, כל המתמטיקה הזאתי שווה לתוחס. תשמע מה פפי אומרת לך". לילי פותחת את הדלת. היא התקלחה והחליפה שמלה. השולחן מכוסה לבד ירוק. קוביות ה'רמי' מסודרות בערמות ובאמצע מונחת פנכת עוגיות. קומקום הקפה שורק במטבח. "שלום בנות", צוהלת סבתא. "שמענו שאת עושה צרות. מה זה הפינוק הזה. רוצה למות. גרויסה מציאה. מה תמצאי שם שאין פה? כמה פתיחה?" "שקל", אומרת סבתא. "עשר", אומרות פפי ופיצי. מתפשרות על שלושים אגורות. "רוששה אותנו זאת פעם שעברה", אומרת פיצי. "נשארנו בלי גרוש", מסבירה פפי. סבתא מחלקת את ערמת הקוביות במיומנות. "תוכל להביא פרלמנט ארוך מלמטה", מבקשת פיצי. אני קונה קופסת סיגריות ונוסע לפגישה המתאחרת הרבה מעבר למתוכנן. כשאני חוזר אני מבחין בפפי ופיצי שלובות זרוע, הולכות לאיטן ברחוב. "מה? זה כבר נגמר?" "מה חשבת שנחכה כל הלילה?" אני מזיע. מרגיש נזוף. "זה בסדר", אומרת פפי, "אנחנו הולכות ברגל להתאוורר קצת". "רוששה אותנו עוד פעם זאת", מסבירה פיצי. "איך היה? דיברה על המוות? הייתה עצובה?" "בגיל שלנו לא צריך לדבר", אומרת פפי. "סבתא שלך, כשהיא מרוויחה היא רוצה לחיות.", מוסיפה פיצי. אז למה היא ככה אתי? "שקרנית", צועקת סבתא. "בוגדת". אני שומע את זעקותיה מהמדרגות. לילי מייבבת, מנסה לומר משהו, סבתא מהסה אותה בתקיפות ופונה אלי באחד המבטים הקשים שעוד נותרו בה. "השמנה הזאת מדברת עלי מאחורי הגב עם אמא שלך, ואמא שלך מצדיקה אותה. יופי. אני לא צריכה אותך. בוגדת. אתה יודע כמה היא אוכלת.." לילי מנסה לומר משהו. סבתא מרימה את ההליכון ומנחיתה אותו לארץ פעמיים. "אצלי בבית תדברי רק אם תקבלי רשות.." סבתא מתמוטטת על השולחן, תולשת את שיערותיה. "למה אני צריכה את זה? למה?" לילי ניגשת אליה בטבעיות, מרימה אותה אל ההליכון ומשם לאמבטיה. "היא תכף תצא כמו חדשה. שב בסלון ואני עושה לך קפה". סבתא יוצאת עם חלוק ורוד. "לילי!" לילי מתייצבת לפניה, תנועה חטופה באצבעותיה של סבתא. ולילי כבר רצה להביא כוס מים וכדור. "הכאב-ראש הורג אותי". בולעת סבתא את הכדור ומנערת פניה. "מילא היה הורג, אבל זה רק ניג'ס". כשלילי נכנסת לסלון, סבתא אומרת: "אני רוצה למות". לילי קרבה אליה, מלטפת את ראשה, "קוקי", היא לוחשת ברכות, "תחשבי גם עלי, למה את מדברת ככה, מה את רוצה שלא תהיה לי עבודה?" "יש משהו לאכול?" אני שואל. לילי רצה בשמחה למטבח. "אני עושה לך כזה סלט שלא תאכל יותר בבית שלך". סבתא מדדה אחריה עם ההליכון וגם אני. לילי קוצצת פטרוזיליה על קרש חיתוך סדוק. עגבותיה מקפצות בחדווה. סבתא מעמידה על השולחן את החומץ. לילי מסתכלת על הבקבוק בבוז. היא שולפת שני לימונים טריים וסוחטת אותם במסחטה קטנטונת. "בארץ הלימונים לא אוכלים חומץ", היא אומרת. טלפון. אימא שואלת מה המצב. "על הפנים", אני אומר. "היא עוד פעם מדברת על המוות". "אני נשארת ברחובות". שם גר שמעון, הגבר שהחליף את אבא שלי. כשהמצב ממש קשה אמא בורחת לפריז. בעתות משבר חמור, היא מרחיקה עד לוס אנג'לס. יש לה חברים בכל מקום. לילי היא המצאה שלה. מאז בואה של לילי היא יכולה לנסוע מתי שבא לה וחוץ מזה שמעון מממן גם את הפרויקט הזה וגם את נסיעות ההתאווררות שלה. בקרן של אבא אימא לא נוגעת. הסלט נפלא. הירקות טריים כל כך. לילי אומרת שבארץ קופצים הירקות מהערוגה לסיר. לילי בולעת ברעבתנות. טובלת לחם שחור בצלחתה ומורחת אותו בגבינת שמנת, שובל לבן נותר על שפמפמה. "אמילי תבוא היום", מודיעה סבתא. "כבר מזמן לא ראיתי אותה", אני אומר. "כן. פעם היא חשבה שאתם הילדים גם שלה, בגלל זה לא עשתה ילדים, ואני אמרתי, הילדים של שרה הם הילדים של שרה ואף פעם לא יהיו שלך, תעשי לך ילד בעצמך, מכשפה. מה זה הפינוק הזה. אבל היא כמו בלטה, יותר טוב מוזיאונים וחוץ לארץ ואת הבן שלי היא גם סיממה". לילי בוזקת מלח על חצי עגבנייה, מרימה אותה לרגע אל האור, להתענג על יופיה ובולעת את כולה. "חזירה", מסננת סבתא. "עוגה?" מציעה לילי. לילי מסיימת במהירות את הדחת הכלים ומכינה את העוגה. הן לא נזקקות לדיבורים. אני מוקסם מיעילותה של לילי ומהקשבתה לתנועותיה של סבתא. "זה שאני יושבת על ספסל העץ הזה, ככה מולה", אומרת סבתא, "לא אומר שהיא עושה את העוגה. היא עושה את התנועות, אבל אני נותנת את הטעם". עכשיו נראית סבתא בוטחת ושלווה, אדמומית קלה בלחייה. "אני נשאר עד שהעוגה מוכנה", אני אומר. "לא, באמת, מה אתה צריך את זה, חבל על הזמן, לך, לך". סבתא אומרת ואני מודיע ליוסי שאין בו צורך היום, אבל שיבטיח שיבוא מחר. "נזכרתי בפחמוביץ'", אני אומר לה. "מת מסכן", סבתא אומרת. "גם את ברוך כרתו בסוף. רק אני נשארתי אבל לא להרבה זמן, אל תדאגו". "סבתא, אני כבר כאן, את יודעת, לפחות עכשיו תשני את הנושא". "זה הנושא שלי. זה מה שאני רוצה לדבר, זה מה שחשוב לי עכשיו וגם אתה תדבר כשתרצה לדבר ואף פעם אל תיכנע להם". ברגע שמגיעה הידיעה מהעירייה, נוסק פחמוביץ' בפתאומיות, כמה פעמים. פחמוביץ' האדיש בדרך כלל, אחוז תזזית. גם סבתא ברכה, ששומעת את הבשורה, נראית חסרת מנוחה. רק ברוך ממשיך לעמוד באותו מקום, לתת צל ולהפיק חרובים מתוקים, כאילו לא אותו עומדים לנסר ולהעיף מכאן. אנחנו מתחת לברוך, ולמרות שעת הצהרים מטפטפים עלינו כמה חרובים. סבתא ברכה אומרת שזה הגורל של כל הזקנים. "אז מה, ככה סתם ניתן להם להוריד את ברוך?" אני שואל. "מה לעשות", אומרת סבתא, "אלה, צ'יק צ'ק כורתים ומה היה עץ גדול נהפך ספסל קטן". אני בוכה. אני לא יכול לדמיין את ברוך הגדול הופך ספסל קטן. גם פחמוביץ' בוכה על כתפי וברוך משיל חרוביו. רק סבתא ברכה מקבלת הכל כמובן מאליו, כאילו ברור שברוך שלנו צריך לפנות מקום לספסל. באותו יום אני מחליט לבנות על ברוך בית מעץ ולעבור לגור שם. שיכרתו גם אותי אם חסרים להם ספסלים. סבתא ברכה עוזרת לי להעביר קרשים. ברוך מקבל אותי בין ענפיו בברכה. אני שוכב בבית הקטן שלי שעות. אבא קורא לי לרדת, אבל אני לא עונה. אני שומע אותו ואת אימא מתווכחים. בדרך כלל הם לא מתווכחים. אימא תמיד עושה מה שאבא רוצה. סבתא ברכה ניגשת אליהם והם מסתלקים להם בשקט. מאוחר בערב מטפסת סבתא לבית הקטן שעל ברוך, ומורידה אותי משם. אני עולה אל הבית הקטן שעל ברוך בכל הזדמנות. טוב לי שם. פחמוביץ', שלא כהרגלו, מתעורר מוקדם היום. גם הוא מבין שצריך לשמור עליו. הוא חג מעלינו, משמיע קריאות מקוטעות ונוחת לידי, כשבפיו כל פעם חפץ אחר. פעם תחתונים אדומים ממשי ופעם קת של רובה מים. הוא רוצה לשמח אותי, פחמוביץ'. אני מלטף אותו. סבתא ברכה שעונה על גזעו של ברוך. ברוך שקט מאוד. אני יורד אל סבתא ברכה למנוחת-צהרים ועולה לביתי הקטן אחר-הצהרים. לא אימא ולא אבא מצליחים לשכנע אותי לרדת משם. ברוך אינו אומר דבר. חופש תנועה גדול יותר מתערה אל ענפיו, ובתנועתם הם מותירים אוושה מתמשכת. ברוך זז בקושי. כמו דינוזאור זקן הוא נע באיטיות. פחמוביץ' חג מעליו כדי להזהיר אותו מכורתיו, סבתא ברכה לצדו, ידה בענפיו. אני מאחוריו, עוקב בחרדה. צעד אחר צעד, רק שלא ייפול עכשיו. שייצא מכאן ונצא כולנו יחד. אני יוצא אל המרפסת ורואה אותם עם המשור, הוא קטן מכפי שתיארתי לי. ברוך משיל את חרוביו, כמו מטוס-הקרב שראיתי בסרט, שנפגע מטיל ורוקן את מיכלי הדלק שלו אל הים, כדי לבצע נחיתת אונס. הוא משיל גם את החרובים הירוקים. פחמוביץ' קורא קריאות מהירות. אבא מדבר עם האוחזים במשור. אני לא שומע אותו, אבל את רעם ההתנעה אני שומע, כמו מליון צרעות ביחד המתנפלות על הגזע. אני רואה את הגזע הפצוע. בתחילה קו לבן, דק בקצה האחד. הם שניים שתופסים במשור בשני הכיוונים, כל אחד מושך לכיוון שלו, הקו הלבן גדל. אני מביט כלא-מאמין בחלל הגדול שנפער בחצר. מעולם לא הייתה החצר כה ריקה. ברוך גוסס על הקרקע. אני יודע שהוא חי. הענפים כולם ירוקים. פחמוביץ' חג מעליו בצרחות, ואז, בתנועה אחת הוא תופס את הענף העליון, מושך ומושך במקורו החזק. אט אט ברוך מתרומם כמו פיל בקרקס, שלוקח לו הרבה זמן לקום. קודם על הצד, רגליים קדמיות, רגליים אחוריות עד הברכיים, רגליים קדמיות מלא, ורק אז הוא קם ממש. ככה שב ברוך לעמוד על גדם העץ שנותר מחובר לקרקע. זה ברוך שלי שאני כל-כך אוהב. אני מסיט את ידו של אבא, רץ לחדרי לקחת את כל החסכונות. בריצה אני יוצא מהבית, ורק על פסי הרכבת אני נעצר, רואה את הקטר מתקדם לעברי ומושיט את ידי שייקח אותי 'טרמפ'. אני מבחין בהילה האדומה סביב ראשו של נהג-הקטר. יותר אני לא זוכר. סבתא ברכה מביטה בי ברכות, ידה על מצחי. "הוא פוקח עיניים", היא אומרת. אבא ואימא מביטים בי בדאגה. "מה יש לו לילד הזה?" אימא שואלת. "לא הייתם צריכים לכרות לו את העץ", נוזפת בהם סבתא ברכה. פחמוביץ' מתחיל להתעורר בצהרים. המעבר הפתאומי מתרחש מייד לאחר כריתתו של ברוך. כבר אין לשלושתנו איפה לנוח. את ברוך גררו כמו שור זב-דם לאחר שהובס בזירה. טרקטור גדול רתמו אליו וכך גררו אותו מהחצר. סבתא דואגת שיהיו לפחמוביץ' אוכל ומים טריים בדלי. פחמוביץ' אוכל פחות ופחות. "זה העורב", אומרת סבתא. "זה, יש לו נשמה של כלב, שלא יעזוב את הבעל-בית, גם אחרי שהבעל-בית מת". נראה לי שהוא חג פחות מעלינו. פחמוביץ' מצטנף לבדו בפינת-החצר, תחת מדרגות החירום, שם נותר קצת צל. ואנחנו, סבתא ברכה ואני, לצדו. גם סבתא ברכה לא מקבלת את כריתתו של ברוך, למרות שכלפי חוץ היא מתנהגת כאילו הכול כרגיל. סבתא ברכה ואני עוקבים בדאגה אחר ההידרדרות של פחמוביץ'. הוא מפסיק לעוף. סבתא מזליפה לפיו מים. הוא פוסע מתחת למדרגות. ברפרוף אחרון של כנף, הוא מדלג ונעמד על דופן החבית ואז צולל פנימה. אני רץ להוציא אותו משם, אבל מאוחר מדי. "רק אתה ואני נשארנו", אומרת סבתא. המפה אני ניצב על פיסת ארץ שקטה, שלווה, עטורת שיחים פרחוניים, עצים גבוהים וצבעוניים נטועים בצפיפות, בינות להם חוצה כביש צר עליו אני נוסע לאט, מחפש פתח שדרכו אוכל להכנס אל היער הקסום. מבעד לחרכים הנפקחים בסבך העלווה, נבטת אלי כיפה של זהב על פסגה נישאה. לשם אני רוצה להגיע. האור על הדרך כשמיכה בהירה ואוורירית שעליה מרחפת המכונית. שביל עפר צר המתוחם קורות עץ נפתח בין העצים, המכונית נשאבת אליו. קורות עץ עבות מעצים גדועים שנחטבו, בוקעו והונחו במקום, מסמנות שביל למכונית אחת בלבד. לאחר כברת דרך קצרה מתפצל השביל לארבעה שבילים צרים, כולם מתוחמים ע"י אותן קורות עץ גסות. אני בוחר בשביל הימני שלאורכו מציצים מבני בטון, פזורים בקבוצות קטנות, על פני קרחות-יער הנראות כצלקות. על כמה מן המבנים יש גגות רעפים, אחרים הם עדיין בשלבי בניה. כולם נטושים. כמו עיר מיניאטורית עזובה חשוכת מתיישבים ומבקרים. הרחק מעבר מציצה כיפת הזהב. לאחר נסיעה ארוכה פונה השביל לאחור, כיפת הזהב והפסגה נעלמות מין העין. העצים נעשים צפופים יותר ויותר עד כי הם חוסמים את האור. באפלולית נדמה כי אני חוזר לכיוון הכביש. בהתפצלות הבאה לארבעה שבילים אני בוחר בשמאלי בתקווה לחזור לכיוון הפסגה וכיפת הזהב, על שביל העפר צומחים ציפורי גן-עדן הפורחים בכתום זוהר וכחול עמוק, אין אני מסוגל לעוקפם מפאת צרות הדרך, אני דורס אותם וממשיך הלאה. היער נפתח לשורה של עצים ולהם פרות מפיצי אור, כמו מסדרון ארוך בתצוגה של נורות, הכבות בזו אחר זו כשמתקרבים אליהם. אני פותח את החלון לנשום אוויר בשום. לא נשמע קול. אין ולו ציפור אחת בכל היער העצום הזה. בהתפצלות הבאה לארבעה שבילים איני יודע באיזה שביל לבחור, את כיפת הזהב איבדתי וגם את הכיוון אליה, אני בוחר באחד השבילים וממשיך הלאה לאורך שדירה של שיחים עם פריחה בדמות קסדות משוננות. בסוף השדירה מצפה התפצלות נוספת, מהשביל הקצר בו בחרתי מתפצלים ארבעה שבילים שמבין העלים הזוהרים בצהוב לימוני אני מזהה את כיפת הזהב, אני נוסע לשם דרך עצים ננסיים ועליהם פרות באדום כחול וצהוב, כמו להקה של תוכים דוממים. אני בעיבורה של ארץ מיוחדת, רבת יופי, שלא ראיתי כמוה ואולי לא אראה עוד. רציתי רק להגיע אל הפסגה, אל כיפת הזהב, לנשום את הבושם המתוק עד אליה, לחבוק במבט את המרחק הגדול האפשרי מעבר לפסגה. הפסגה שנראתה קרובה היתה רחוקה הרבה יותר, מבין עצים תמירים, דקים כאבוקות ולראשם תפרחת בוערת של אש, נגלה אלי מדרון ולמרגלותיו נחל זוהר, ניסיתי להתקרב אך התרחקתי, שבילים מפוצלים קירבו והרחיקו אותי ועוד שבילים ועוד, וכך המשכתי להתפצל בשבילים צרים ואחידים מתוחמים באותן קורות גסות שקבעו כי היער חופשי, בעוד מי שנע על שבילי העפר, כלוא. בסופו של אחד השבילים יש חניון המתוחם בקורות ארוכות יותר שנחרצו באלכסון, אני רוצה לרדת מהמכונית כדי לחלץ עצמות ולחדור אל היער, אל נופים חבויים ואולי לגלות את הכיוון הנכון של כיפת הזהב. ברגע בו אני פותח את הדלת אני מבחין בנצנוץ ואחריו ברובה, אליו היה מחובר אדם, והוא רץ לקראתי, החמוש מרים את הרובה אל שקע הכתף ואז נעלם מאחורי שיח עם פרחים אדומים. אני סוגר את הדלת, לוחץ על הדוושה בכח כדי להסתובב בחריקת צמיגים לכיוון השביל ממנו באתי, אני מספיק לכוון לשביל היציאה לפני שנורית היריה הראשונה. הכדור משמיע קול עמום כפגיעתה של אבן, המכונית נדחפת עוד קדימה. בלב מתפרע אני לוחץ את דוושת הגז כדי לברוח משם. הפחד, חד וקר, רובץ מתחת לטבור, משדר אל כל הגוף אותות של כאב עקשן. אדם חמוש בארץ יפה ודוממת, רק כשאני מגיע לפיצול הבא אני מבין שאיבדתי את הכיוון. מה עכשיו? לאן אפנה? שוב ארבעה שבילים, שוב קורות העץ התוחמות דרך עפר צרה ההופכת כל שביל למלכודת. צבעי העצים כמו דהו, כעת, השיחים הפרחוניים מאיימים עלי. אני נוסע בשביל בו בחרתי במהירות מטורפת, בפיצול הבא נגלית הפסגה ואני בוחר בשביל שיוליך אותי אליה וירחיק אותי מאותו אדם חמוש שירה לעברי. השביל ארוך ומתפתל בין גבעות נמוכות, מכוסות בפרחים צפופים כמו מרבדי דשא כתומים ואדומים, בסוף המרבד חניון שבקצהו קורות בצורת 'חית' כשהקורה העליונה מוטה באלכסון ואליה מוצמדים מפות מתכת עם חצים, כמו איכרים זקנים מעץ בלתי מהוקצע, הצופים אל הנוף בדממה. זיהיתי תנועה חטופה ועצם קטן ההולך וגדל בהתקרבו אלי. מרכז הפחד התעורר במלוא העוצמה. זה רימון. בנסיעה מהירה לאחור נחבטת המכונית בקורת עץ ואני נחבט אל ההגה. הרימון מתפוצץ לפני המכונית, ורסיס קטן נטבע בקדמת החלון כקול מטבע קטן ואחריו שקט. סרבל עבודה צץ מבין השיחים, ואלמלא זרק לעברי את הרימון, הייתי חושב שהוא מנפנף לי בידידות לשלום בידו. הוא מפשפש בסרבלו כדי למצוא רימון נוסף, לסיים את שהתחיל. הוא מתקדם לעברי בהליכה איטית, אם ימצא את הרימון הדרך היחידה להינצל תהיה לדרוס אותו. אני מנסה להסתובב לכיוון היציאה, סיבוב ההגה קשה, רסיסי הרימון קרעו בגלגלי המכונית. במהירות מואטת אני חוזר אל שביל הכניסה, להתרחק מהר, להבלע אל דרך העפר שגם בהיותה מכלאה היא דרך המילוט היחידה. כך חשבתי. אני נוסע על הג'אנטים. המכונית נוטה קדימה, ההגה לא ממוקד, הגומי הנותר על הגלגלים הקדמיים משמיע קולות של התבקעות. אני שוב מתפצל ומתפצל, עד חניון הבנוי על צוק ממנו נשקף הנחל הזוהר. אני עוצר באמצע החניון, משאיר את המנוע עובד ומביט סביב בחשדנות. קולות הירי נשמעים מאחורי מפתח החניון מהשביל היחיד המשמש למפלט. איני מסוגל לחזור וגם לא להתקדם, מאחורי צרורות של מכונת יריה, מלפני קורות עץ עבות, ואחריהן המצוק והנחל. הכדורים קורעים בפח המכונית, כדור חודר ומפצפץ את לוח המחוונים. אני מסיר את הרגל מדוושת הבלם. המכונית נעה קדימה אל קצה הצוק לעבר שולחנות העץ, המכונית צוברת תאוצה ואני לא עוצר מבעדה. המכונית מידרדרת ופורצת מבעד למפות ולחיצים. אני עף אל הנחל הזוהר.

עבור לתוכן העמוד

ביטוח חו"ל  | ביטוח סיעודי בויקיפדיה  | אינדקס גיל הזהב  | סבאלה | עורכי דין רשלנות רפואית    |  אינדקס עורכי דין  | סיעוד  | בית אבות  | לחשבון גוגל + שלי   | אתר ביטוח בריאות שלנו