טלפון
צור קשר
  • ביטוח סיעודי

    ביטוח סיעודי - דאגו לקבל פיצוי חודשי למקרה של פגיעה תפקודית וזאת בכדי לא ליפול לנטל על בני המשפחה

  • ביטוח חיים

    ביטוח חיים - הבטיחו את עתידה הכלכלי של משפחתכם בכל מצב

  • ביטוח בריאות

    ביטוח בריאות - דאגו להבטיח כי כל אחד מבני המשפחה יהיה מבוטח בביטוח הכולל: ניתוחים פרטיים, תרופות שלא בסל והשתלות

  • ביטוח מנהלים

    ביטוח מנהלים -כדאי לדאוג לחיסכון לפרישה בפוליסה המבטיחה קצבה או פנסיה ומשולמת ע"י עובד ומעביד

  • אובדן כושר עבודה

    ביטוח אובדן כושר עבודה - חשוב לגדר את הסיכון שבאיבוד כושר השתכרות ולכן יש להקים פוליסת ביטוח להבטחת הכנסה חודשית במקרה של פגיעה בכושר העבודה כתוצאה ...

ג'ואלה

ג'ואלה (הגדל)

עליתי ברחוב קלדוניאן עד לגשר מעל יובל קטן של התמזה כשחשתי בכף יד על זרועי.

"MY SON" קרא הזקן שניצב לצידי,

"COME, COME"  

סיני זקן עם עיניים טובות, חליפה סינית נוסח מאו והלוך איטי. לא היתה לי כל מטרה בשיטוט בלונדון, זמני היה בידי. הלכתי אחריו, הוא הידס ברגליו ומידי פעם העיף מבט לאחור וחייך חיוך חסר שיניים.

"COME, COME", המשיך למלמל. הלכתי אחריו בתחושה שרע לא יאונה לי מההליכה המשונה הזו, אחרי סיני תמהוני, ברחובותיה של לונדון.

חצינו את רחוב פנטונביל, המשכנו דרומה לכוון קינגס קרוס עברנו על פני השוק של יום ו', בגדים תלויים ונעליים, רציתי להתעכב על המחירים שנראו נוחים אך הזקן המשיך בהתקדמותו ואני אחריו, באותו קצב בלתי משתנה של פסיעות קטנות והחלטיות המושכות אותי  הלאה הלאה, כשהמנוחות היחידות הן זמני החיוכים שהזקן משגר אלי לאחור. אנחנו הולכים ברחוב הומה אדם, זהו אותו רחוב שהלך והתרחב ושינה את שמו ל פרינגדון הסיני עצר ליד דוכן למשקאות ודיבר במהירות עם רוכל סיני שדמה לו מאוד "DRINK, DRINK" פנה אלי וחייך ואת ידיו דמויות החרס העלה אל שפתיו שגם בתנועה זו לא פסקו מלחייך, "DRINK, DRINK" חזר שוב, הפנה לעברי כוס עם משקה ירוק, לקח לעצמו כוס והמתין, טעמתי, טעם נפלא. שתיתי הכל בלגימה אחת, גם הסיני שתה אך במתינות רבה, הוא דיבר שוב עם המוזג הסיני מעבר לדלפק שמזג לי כוס נוספת וגם אותה שתיתי בחופזה, כוס שלישית נמזגה, חיוכו של הסיני גדל. גם הכוס הזו לא הרוותה אותי, טעם המשקה היה של פסיפלורה ושוקו יחד, טעם מתוק ומשכר, רק בכוס החמישית נרגעתי.

לאחר שפנינו שוב לדרכנו היה ראשי סחרחר, ראייתי כמו התחדדה, ראיתי דברים באופן ברור יותר, נוצץ יותר, את סנדליו של הסיני שמעתי כתיפופים קיצביים, בוהק שיניו, כשהסתובב לחייך, היה כברק  ביום קיץ ואם זאת הוא עדיין לא הבהיל אותי. המשכתי ללכת אחריו בבטחה, מחכה בסקרנות לעתיד שצופן לי המסע הזה. לונדון מעולם לא שיעממה אותי, בקרתי בה לראשונה מייד לאחר הצבא, שכרתי חדר לידי "PARK  REGENT" לא יצאתי ממנו שבועיים, התנקייתי 

אט אט מחבשוש, משאול, מצדרבאום, לאחר שבועיים כשהתחלתי לטייל  בפארק חשתי לראשונה שיש גם חיים אחרים. 

הסנאים קרבו אלי נתתי להם שקדים, אכלתי גלידה שקניתי מרוכל עם עגלה ישנה מעוטרת בציורי דובים עם בלונים. 

לונדון הוותה עבורי מרכז ריפוי והחלמה וכך, מדי שנה, הייתי מגיע לשם, מהלך לבדי ברחובותיה, נהנה מהפארקים, מהשקט, מהסנאים. גיליתי את הולנד פארק שהוא פארק קטן ושקט הרבה יותר מהייד פארק, גיליתי גם כמה מסעדות עממיות וטובות כמו המסעדה של ג'ולייט בסמטה מ .HAY MARKET מלבד המפגש עם ג'ואלה לא זימנה לי לונדון ריגושים גדולים, אלא תחושה קבועה ומתמשכת של עדנה, רוך ורוגע. המבטא הבריטי הרגיע את אוזניי, האויר הקריר השכיח ממני את החמסינים. הסיני נפנה אלי לפתע ומילמל משפט ארוך ממנו הבנתי רק,

"SO FAR",

כבר הגענו עד לרחוב קלרקנוולק, הלכנו כברת דרך ארוכה, היום היה כל כך יפה, האויר קריר ונעים וחיוכו המאושש של הסיני דאג להשכיח ממני כל חשש. העוברים והשבים מחייכים וטובי לב, בגדיהם נצצו כמו  עלים לאחר גשם. 

תחושת  אושר אפפה אותי, אושר ושלווה, הסיני הזה מוביל אותי להרפתקה    

בטוחה, כך חשבתי מתוך נימנום עירני, בעודי מהלך אחריו  ב- .OLD STREET

הלכנו מערבה עד לככר הגדולה בפינת,CITY ROAD  זהו אותו רחוב בו ממש כאן, בכנסיית ווסלי, פגשתי את ג'ואלה לראשונה. זה היה מיד לאחר מותו של אבי, יום לאחר השבעה טסתי ללונדון ויום לאחר מכן כשהתהלכתי ברחוב לאונרד ראיתי את הכנסיה הקטנה של ווסלי והתיישבתי על ספסל תחת עץ        אטד, ליד מציבה של ג'ורג לוקאס שהיה הכומר הראשון של הכנסיה הזו בשנת 1802 ונפטר בשיבה טובה בשנת 1894. לא ייחסתי אז חשיבות לישיבתי ליד מציבה, הייתי צנום ורזה מאוד, מיעטתי לאכול בשבעה  וגם לונדון לא הצליחה לפתוח לי את התיאבון, ישבתי והבטתי בתנועה הבלתי פוסקת אל הכנסיה וממנה. הכנסיה שימשה כמרכז חברתי  של השכונה, הכומר, שרק מאוחר יותר נועד לי ששמו ג'ורג', קיבל את כולם בלחיצות יד חמות תוך נענוע לגברים וטפיחת שכם לנשים, והשמעת "הלו, הלו, הלו", קולני.

נהגתי לכנות 'ג'ורג'' את אבי והוא כינה כך אותי, 'ג'ורג'' קראנו זה לזה, גם ערב מותו כשאף אחד מאיתנו לא חש דבר באנו לבקר וקראתי לו 'ג'ורג'' הוא היה באמצע קבלת חולים במרפאתו, אבל יצא לרגע החוצה, קרא לי 'ג'ורג'' ונעלם חזרה,

בפעם הבאה שראיתי אותו היה מחובר למכשיר הנשמה שאת יללתו שמעתי בברור בשבתי בכנסית ווסלי ברובע ST. LUKES , שריקה הלוך ופרפור חזור, שריקה חזקה כשהמשאבה מתמלאת אוויר ופרפור כשהיא מנסה לנפח חזה גווע. היה דם על חזהו השעיר ודם על הרצפה. אבא מת באותו לילה, ואני חשבתי שהנה הוא מת ואף אחד לא יקרא לי יותר ג'ורג'. חיכיתי בחירוק שיניים לגמר השבעה, נשארתי  רק מפאת הצורך של אמא, היתה תקופת מבחנים באוניברסיטה לא רציתי מועד ב' אז למדתי בלילות, ניגשתי למבחנים וחזרתי לשבעה מיד לאחריהם, המבחן האחרון היה ביום האחרון של השבעה, יום לאחר מכן טסתי ללונדון. 

ג'ואלה התיישבה על הספסל מולי, הדבר הראשון שראיתי אצלה היו רגליים ארוכות ארוכות בגרבי רשת  שהסתיימו מצד אחד בשמלה קצרצרה ומצידם השני במגפיים אדומים. מאותו רגע בו הופיעו רגליה מול עיני לא הייתי מסוגל להתרכז יותר באבא, בשבעה, בכומר ג'ורג' ואורחיו, בתוצאות המבחנים אותם אדע ברגע שאחזור, באמא ועתידה, בדירה אותה אצטרך להחליף, ברעב שחשתי ועדיין לא בא אל מימושו. משקפי השמש הקלו עלי להתבונן ברגליה עד קצה שמלתה. היתה לה נקודת חן על הברך או שהיה זה לכלוך על גרבי הרשת שהוסיף לרגליה חן רב, מאז נפרדתי מאורלי  לפני כארבעה חודשים לא הייתי עם אישה.  

הרמתי עיניי לכוון המציבה של ג'ורג' כקורא את הכותרות עליה ואז בתזוזה קלה של צדודיתי הגעתי עד גובה החזה שלי, אואהו הייתי המום מאושר זה היה חזה מושלם, גדול, עגול, מוצק, בולט בגאווה ומתרברב מול קדושת הכנסיה, מציבה מפוארת לנשיותה, איזה גוף. רציתי אותה באותו רגע. רציתי את ג'ואלה יותר מכל דבר לפני כן בימי חיי. שנינו קמנו באותו רגע.

הסיני הביט לאחור וחייך את חיוכו הנצחי.

“NO FAR HOUSE, NO FAR HOUSE, COME, COME”

היינו כבר ברחוב MOOR GATE  התקדמנו כברת דרך ארוכה חשבתי על ההעזה של הסיני הזקן הזה לגרור אותי כך ברחובות לונדון ללא שהכיר אותי כלל ולאמר לי לבוא אחריו למקום לא נודע ואם הייתי אומר לא ואם הייתי מסתובב והולך, רק מסקרנות למתגובתו עצרתי. באותו רגע עצר גם הוא, כאילו הייתי קשור בחוט אל גבו, הוא לא מיהר להסתובב, אלא חיכה שאמשיך ללכת. הוא המשיך ללכת, עצרתי כשהוא נעצר ואז הפנה ראשו אלי, חיוכו היה נוצץ מאוד למרות השיניים המועטות ששרדו הוא אמר, “COME, COME, COME “ 

                         “NO FAR, NO FAR, NO FAR”

חשתי שהוא כמו מושך אותי  אליו, הוא הניע את פרק ידו לכוון גופו הלוך ושוב קרא לי אליו, התקרבתי, ואז הפנה אלי  את גבו והמשיך ללכת. בבטחון מוחלט שאני הולך אחריו, הלכתי אחריו. ג'ואלה ואני קמנו באותו הרגע והבטנו זה בזו ליבי עטף אותה ברגע. היא היתה האשה היפה ביותר בעולם, שיערה ארוך ושחור, עיניה חומות שקדיות ופיה מלא היא פנתה אלי בטבעיות ואמרה: 

“I SEE A LOT OF PAIN”

אמרתי,  “YOU SEE RIGHT” היא הביטה ישר בעיניי ולא הסירה מבטה גם כשהיישרתי אליה מבט.

היא אמרה “COME, COME”  וסימנה לי אל ספסלה התיישבנו שנינו על הספסל שלה היא לקחה את ידי בידה ושתקנו, שתקנו שעה ארוכה שבדיעבד מסתבר שהייתה אחת השעות המרגשות של חיי.

חשתי איך הכוחות עוזבים אותי ואם זה נבנה גופי מחדש. הנחתי את ראשי על צוארה. ג'ואלה לטפה אותי, את שיער ראשי, את כתפי בלא לאמר מילה. בכיתי בחיקה, בכיתי על אבא שמת בלי כל הודעה, על ה'ג'ורג'' שיותר לא אשמע, על כך שלא בכיתי בכל מהלך השבעה, ג'ואלה אחזה בי אל גופה ולטפה ברוך גם את פני, מחתה דמעותיי באצבעותיה, האשה היפה בעולם, בכנסיה נידחת של לונדון. ידעתי שהייתי צריך לפגוש אותה. ציפיתי לפגישה הזו ונתתי לה להוביל אותי לאן שתרצה ג'ואלה היתה מקלט ונוחם, רוגע ותשוקה. לאחר שעה ארוכה אחזה את ידי  והובילה אותי אחריה אל דירת גג מוארת בסימטה מרחוב UNION היא הכינה אמבטיה חמה. התפשטתי לידה כאילו הכרנו מילדותנו. נכנסתי לאמבטיה, ג'ואלה המיסה במים כמוסות מלח, הייתי שם בעולם אחר, מתח של שנים נטש אותי, הרגשתי שלם, שליו ונינוח, ופעם ראשונה לאחר זמן ארוך כל כך לא מפחד משום דבר. סיבנתי את עצמי, ג'ואלה סיבנה לי את הגב וחפפה את שיערותי, באצבעות חזקות. היא הכינה חלוק רחצה גדול של גבר ובאותו רגע לא יכולתי לשאול למי הוא שייך. נכנסתי למיטתה ונרדמתי. מיד כשהתעוררתי בשמונה לא הבנתי איפה אני.

זו אחת הפעמים הבודדות בחיי שלא ידעתי איפה אני או מה אני עושה. 

ראיתי את החלוק שהיה תלוי ליבוש על מרפסת הגג הקטנה, נזכרתי.  לא היה זכר לקיומה של ג'ואלה. קמתי באיטיות, לאחר מקלחת הייתי רענן מאוד ורעב מאוד. 

ג'ואלה כתבה פתק בו הודיעה שתחזור בצהריים ושיש לי צלחת מוכנה לארוחת בוקר הוצאתי צלחת עם מעדני פירות וצנימים, טרפתי גם את האשכולית ועוד שתיים שהיו מונחות בסלסלה. 

הסיני עצר. כמעט עליתי עליו. הוא עדיין היה בגבו אלי, עצר וריחרח את האויר ככלב ציד ואז המשיך ללכת. היינו ברחוב WALL חלפנו  על פני ככר FINSBURY שם המו יונים. ג'ואלה ואני היינו מגיעים לשם לעיתים קרובות להאכיל את היונים. 

זו היתה התקופה המאושרת בחיי. רציתי להשאר שם עם ג'ואלה כל חיי, למרות שתמיד ידעתי, גם ברגעי האושר הגדולים שלנו, שזה לא יימשך לנצח אבל להאמין תמיד אפשר. ולרצות להאמין הוא צורך עוד יותר חזק מהאמונה עצמה. כך חיינו וכך היינו באותו רבוע קטן של  כנסיות ומציבות ויונים עבורן קנינו כל בוקר  גרעינים. 

הסיני עצר ממש לפני רחבת היונים "NO FAR, NO FAR"  "HERE, HERE" אמר.

לפני פנית הרחוב היו ארבעה עצי אשוח, עליהם זוהרים בטורקיז, ורוד ותכלת, שמעתי גם את אוושת ענפיהם. הסיני הביט בי והפעם שלא כהרגלו, לא חייך, רק הביט לכוון עיני וראה גם הוא את עצי  האשוח. 

דירתה של ג'ואלה היתה קטנה, חמימה, מלאה בספרים, שרובם עסקו בקלפי הטארוט ובצילום. חדר אחד היה חדר שינה מחובר למטבח קטן וחדר פתוח למרפסת ובו שולחן כתיבה שכיסה כמעט את כולו ושידות מלאות בספרים, במרכז המרפסת ניצב שזלונג עתיק שכוסה ביריעת ניילון, הסרתי את היריעה והשתרעתי עליו זה היה יום נפלא יום שמש סתווית של לונדון, נתתי לשמש ללטף את פניי וחשבתי על המזל המטורף הזה של לפגוש אישה כמו ג'ואלה בכרך הענק הזה, בתקופה כה קשה בחיי.  ניסיתי לשחזר את ליל אמש, לא זכרתי דבר מעבר לאמבטיה. התחושה שתבוא בצהריים ואולי נכנס למיטתה גרמה לי לזיקפה, התפשטתי עירום, הרמתי ידי ושחררתי את גבי הכואב בכמה תרגילים, הזיקפה הקשתה עלי בשכיבות השמיכה, בצעתי כפיפות על יד אחת ומשכיבה לישיבה, כבר מזמן לא התאמנתי. החיים נראו ורודים ומאושרים כמו אז בגיל 16 כשקראנו להם בחבר'ה 'אביב החיים'.

שמתי דיסק של הדלתות.

“HELLO I LAVE YOU TELL ME YOUR NANE”

לא הייתי יכול לחשוב על מילים המתאימות יותר למצב הרוח בו הייתי שרוי,

רקדתי עירום בדירתה ואז שאגתי בקול גדול, שאגה ועוד שאגה חזקה אף מקודמתה, שאגתי משמחה.

“YES, YES” חזר הסיני על דבריו. 

הוא מיקד את מבטו בעצי האשוח, צלילי פעמונים נשמעו מהם.

“COME COME” אמר הסיני הפנה אלי את גבו והמשיך ללכת באותו קצב מונוטוני של גרירת רגל, רגל שניה בעקבותיה ועם הרגל השניה הפניית השכמה לעברי לצעד הבא. הסיני הזה סוחב אותי אחריו משד' קלדוניאן, דווקא עכשיו לפני הפינה הפרטית של ג'ואלה ושלי עולה במוחי התהיה למה אני הולך אחריו, למה אני נסחב אחריו בכזה בטחון על פני כברת דרך כה ארוכה בלונדון ולאן הוא בעצם מוליך אותי, מה מטרת המפגש הזה, מעולם לא ראיתי את הסיני הזה מעולם לא הכיר אותי לפני כן והנה הוא נושא אותי למחוזות הזויים של אהבתי  הגדולה לג'ואלה,  לאותם מקומות בהם ידעתי אושר כה רב בעבר ושתמיד יזכרו על ידי כפכים קטנים של רוגע בעולם מטורף. הסיני ממשיך ללכת ואני אחריו. אנחנו מגיעים עד לעצי האשוח ממש, הסיני עוצר ושולח ידו, אני שולח את ידי, העלים כמו מדברים אלי, הם זוהרים מאוד בטורקיז צלילי הפעמונים הופכים לסימפוניה החודרת בעצמה לאוזני, לראשי, אני חופן את ראשי, הצלילים נרגעים לרגע, העץ ממשיך לזהור, אני שולח שוב את ידי אל העלים. אני חש יובש בפי, אני צמא כפי שהייתי לאחר הכוס הראשונה שרוויתי בדוכן הקטן של הסיני ברחוב פרינגדון. עליו של העץ רכים מאוד, אני מקרב אל העץ את פני, טועם מעליו ומייד יורק, הסיני מביט בי ואינו נראה מופתע. הסיני מחזיק ענף של אשוח בידו וממולל את עליו, הוא מדבר אל העץ בדיבור מהיר על סף היסטריה, הוא מדבר בשפה אותה אני לא מבין, רק לאחר מכן למדתי לדעת שזו טיבטית .

“DRINK DRINK” אני מסמן לו בידי.

 “HO YES DRINK DRINK” אומר הסיני, ואינו זז. הוא נטוע, שליו מול העץ ומדבר אליו. היובש בפי גובר, אני חושב לנטוש אותו, ללכת לכיוון אחר, לשתות משהו,

לשכוח מכל הפרשיה המוזרה הזו, כבר במחשבה ראשונה בכיוון הזה אני  יודע שלא אוכל לעשות  זאת, שאני כאן עם הסיני הזה ואלך אחריו עד לנקודת המפגש שזימן לי הוא, או הגורל, או שניהם יחד. גבו של הסיני התכווץ לנקודה אחת, לנקודת מכוון בהן נפגשו שתי  עיניי, שגררו את מוחי, את גופי ומשם את רגליי הלאה, הלאה, כבר לפני זמן רב הוא אמר ‘NO FAR’ והנה הוא ממשיך ללכת כאילו לא ארע דבר, כאילו לא חצינו כבר חצי לונדון בחיפוש אחר מה? בחיפוש אחר מי? ואולי בכוונה כך הוא עובר בנקודות בהם ג'ואלה ואני ידענו אושר כה רב להזכיר לי. עבר זמן מאז, איפה ג'ואלה עכשיו?

היא הגיעה בשתים, מלאת מרץ ניגשה לחבק אותי, הייתי לבוש ג'ינס ללא חולצה, השתזפתי, חבקה אותי בטבעיות ובשמחה, שאלה באם ארצה לאכול בחוץ הבטתי בה כמו אתמול מול המציבה בכנסיית ווסלי והיא לא הסירה את מבטה, קרבתי אליה וחפנתי את פניה בידיי. היא היתה קלה ג'ואלה קלה כבגדיה, קלה כדפי ספר הצילום שפוזרו ארצה, כשהתגלגלנו אל המרפסת ומשם אל חדר עבודתה, קלה כשקית אשפה שנכרכה אל רגלה כשנאבקתי להוציא את המגף מרגלה השניה. אהבתי אותה אז כשם שאני אוהב אותה עתה,  אז בתשוקה שלא ידעה מרגוע, שנים של כמיהה לאשה וג'ואלה היתה אשה שידעה לכשף את גופי בציפורני ידיה בקרסוליה, בחיכוכים סיבוביים של שדיה על פניי, בשפתיה שלא ידעו מרגוע, בעורה החם שחרך את עורי ממצחי ועד שיערות ירכי. 

ג'ואלה הגבירה את המוזיקה הוולים הגבוה סיפק לנו מרחב צעקה,

ג'ואלה שאגה כמוני לפני שהגיעה שאגה גדולה שפרצה מבטנה ואני החזקתי אחריה. שאגנו כמו אריה ולביאה המביטים ממרומי הצוק על יופיו של העמק, על יופיו של העולם. הוקסמנו וכושפנו מרגעים נדירים של חסד כשהיינו מאוחדים וחדרנו עמוק עמוק לנשמתנו ועם זה לנשמתו של האחר. באותו רגע חשתי את ג'ואלה, את נשימתה, שמעתי את לבה מדבר תוך הלמות, הוא דיבר אלי ומילא אותי אהבה ושמחה על כך שאני חי, על כך שאני כאן ועכשיו, על כך שאני עושה בדיוק מה שאני רוצה, עכשיו ברגע זה, אני אוהב לגרום לה אושר המבוטא בצעקה ממעמקי הגוף בעיניה הבורקות. להחשף עד קצות העצבים הכי הכי רגישים ולא לפחד כלל, אלא לרצות יותר ויותר לצלול עמוק ועוד עמוק יותר, לדעת שאלו החיים האמיתיים, הבאים ועולים ופורצים מתוך הדמעות שליקקנו מעינינו ורק לאחר שעה ארוכה מאוד נרגענו, שכבנו מותשים על גבנו, מביטים בתקרה, שמעתי את בכיה, עטפתי אותה אלי, לא אמרנו זה לזו דברי אהבה. לא היה צורך.

ג'ואלה יצאה מהמקלחת רעננה ויפה, התקלחתי, והתבשמתי בסבון אקזוטי, הלכתי אחריה ברחובות קסומים, נושם את האויר הקריר מלוא ריאותי, הלכנו יד ביד, לעיתים עצרנו להתחבק, אהבתי את ריחה, ריח עמוק משכר, ריח טרי של מנגו. הסיני הצביע על מבנה לבנים עירומת, לבנים קטנטנות שיצרו יחד מבנה מאורך עם חלונות מלבניים שלכל אחר אדן בולטת מלבנים לבנות, מבנה יפהפה, נראה שהוזנח לאחרונה, הסיני נכנס מבעד לשער מתכת עם פיתוחים ופסלי אריות נכנסנו לחצר עגולה עם גינה מטופחת עצי אלון ועצי אדר גבוהים, עליהם נוטים לאדום. הסיני עשה סיבוב בחצר לפני שהמשיך אל מבנה מאורך, שהיה מחובר למבנה הראשי, דלת עץ המחולקת לריבועי עץ קטנטנים נפתחה עבורנו ע"י סיני גבוה ורזה מאוד, הסיני שלי ושומר הסף החליפו משפטים מהירים בשפה בה בירך הסיני את עצי האשוח, הוא הוליך אותי במסדרון ממנו נבטו תמונות ממוסגרות של זקנים סינים שלכולם זקן וחיוך טוב, כמו לסיני הקטן הזה שממשיך להוביל אותי משד' קלדוניאן. קטורת ודממה מסביב. דלת נפתחה מצידי הפרוזדור, סיני נוסף קד קידה עמוקה למדריך שלי ושוב קידה כלפי, הם החליפו את המשפטים המהירים שלהם, “PLEASE, PLEASE” הורה הסיני שלי לפנים, לכיוון דלת גדולה נוספת בסוף המסדרון, שנפתחה מהכיוון השני. נשארתי נטוע במקומי. זה היה אולם ענק שמבחינה ראשונה של המבנה מבחוץ לא הבנתי כיצד יכול להיות אולם כה גדול במבנה כזה. ריח חזק של קטורת עמד באויר. האולם היה מלא. עשרות סינים באותן גלימות אפורות, חלקם בגלימות לבנות, היו  שניים או שלושה מערביים כמו האשה אדומת השיער שישבה מול שולחן לימיננו ונראתה כמו אדמיניסטרטורית. על במה מוגבהת ישב סיני זקן שנראה לי מוכר אולי מאחת התמונות שעל קיר הפרוזדור "קיאסום רינפוציה", הורה לי המדריך הסיני לכיוון המורה שדיבר בנחת בשפה בה דיברו ביניהם הסינים. התישבתי על כסא מבד גמיש שהיווה משענת לגב, מאוד נח, הבטתי במורה המדבר וראיתי את המילים היוצאות מפיו, ראיתי את מלותיו בצבעים שונים, למרות שאת תוכנן לא הבנתי, הוא דיבר לאט מאוד לאט ובנחת. שכחתי את עייפותי ואת העובדה שנחתתי לתוך אולם של מאמינים טיבטיים באמצעותו של שיעור. הייתי מחובר אל המורה הזה מייד, אל עיניו שנראה היה שהן מביטות בי, חולפות על פני האולם כולו אך נעצרות ומביטות בי דווקא כאילו ששימת לבו העליונה היתה נתונה לי, שזה מקרוב בא, וכי למה נשלח הסיני להביא אותי, אולי בהוראתי של המסטר הזה, המחייך אלי, החזרתי לו חיוך. לרגע חשתי כאב ברגליים ומיד אחר כך יובש בפה עדיין לא שבעתי מאותם חמש כוסות ברחוב פרינגדון  אבל רק לרגע, שכן גם הכאב ברגליים וגם הצמא חלפו, קיאסום רינפוצה דיבר עתה רק אלי, מלותיו חרצו מסלול צבעוני בין מאמיניו עד אלי אנשים החלו להסתובב ולהביט לכיווני, כאילו שהייתי אני מרכז העיניינים, אולי דיבר עלי, אולי הסביר להם למה קרא להביא אותי עד למקדשם כשהגיעו אלי המילים הן עטפו אותי, חשתי חום, חום נעים, ראשי נשמט ונרדמתי.

אהבתי ללכת מאחוריה לראות אותה מעכ  היה לה הלוך מהתל, חתולי ואם זאת נשי וזקוף שמתי יד על מתניה. נכנסנו לפאב שעל דלתו מתחת לפנס רחוב ישן נצבע בשחור ARMS OF GARNVS  נראה שג'ואלה מכירה שם את כולם, ברכו אותה בחום, הגישו לנו פיש אנד צ'יפס מבלי שהזמנו, יחד עם בירה גדולה, מרירה מדי לטעמי, הדגים היו מצויינים טריים ופריכים, בקשתי מנה נוספת חשתי, שאני חוזר לעצמי, הנה גם הרעב חזר. חזרתי לחיים. היתה שם חבורה עליזה ששרה שירים אותם לא ידעתי לחלקם הצטרפה ג'ואלה, שנסתה ללמד אותי לשיר. לקראת ערב יצאנו משם, עלינו לדירתה. ג'ואלה הדליקה נר אחד ונר נוסף שבתןך נוזל שומני שהפיץ ריח טוב בחדר. "עכשיו", היא אמרה, "הגיע זמן שתיפטר מהסיפור שלך".

סיפרתי לה. סיפרתי לה הכל, על התקלויות ומארבים ומות חברים שלי בצבא, על מותו של אבא, על מחלתה של סבתא, שאני כל כך אוהב, על כך שלא יצרתי קשר משמעותי עם אף אישה ועל כך שאני מרגיש את עצמי בפעם הראשונה כל כך שלם, בטוח ולא פגיע יחד איתה ואם זה לעיתים חוזרת בי ההכרה ואיתה מתגנבות השאלות במה זכיתי וכמה זמן זה ימשך כי לא יכול להיות כל כך הרבה טוב בבת אחת והפחד הבסיסי שלי שעובר לכל אורך החיים הוא שאם יש רגעים מלאי אושר הם חייבים להפסק ולעבור מין העולם אך לאחר רגעים מופלאים וקסומים כל כך איתה, אני לא רוצה שזה יפסק וזה הדבר היחיד שיכול להעציב אותי.

ג'ואלה קרבה אלי הניחה יד על שיערותי וליטפה. הביטה בעיניי, ראיתי בהם פעם ראשונה עצב, הייתי קרוב אליה, שמעתי את הלמות ליבה, היא הניחה שתי ידיה על ראשי ומילמלה כמו תפילה, לאחר מכן הדליקה עוד נר ששט לו באגם שמנוני ושמה דיסק של מוזיקת טבע, קולות של רוח ומים היא נעמדה במרכז החדר נעה עם הקולות, מטה גופה ימינה ושמאלה, שולחת ידיה אל התקרה, מתכופפת אל הרצפה נעמדתי לי כה וחיקיתי את תנועותיה, כך רקדנו עד שהתערבבו צלליותינו והפכו לצללית אחת, הפעם אהבנו ברכות, שאגות הצהרים הפכו לעדנה שקטה, מלאת ליטופים, מבטים, נשיקות מלאות רכות וליקוקים חטופים באוזניים, בצואר ג'ואלה שיחקה כגור שאינו יודע שובע ואני נעניתי לכל משובותיה. 

אהבתי אותה .  

"ג'ורג'", שמעתי את אבי קורא לי, 'ג'ורג'' הוא היה לכוד מתחת לצוק. 

זרקתי אליו חבל אבל הוא החל להדרדר מטה לעבר שדה המוקשים. 

"תתפוס ענף תחזיק חזק, אל תיפול למטה ממוקש" צעקתי אליו. "ג'ורג'" הוא המשיך לקרוא אלי "ג'ורג'", קולו הלך ונחלש עקבתי אחריו עד למטה, חסר אונים לא היה ביכולתי לעזור לו אבא הידרדר והידרדר ברגע שבו יפול מהצוק יתפוצץ אל שדה המוקשים. הכרתי את שדה המוקשים הזה מעשרות ניווטים שערכנו הוא תמיד גודר כהלכה והפעם אך הפעם טעיתי ונכנסנו אליו. אני הכנסתי את שנינו אליו וזו היתה פעם ראשונה שאבא הצטרף אלי.

"תחזיק חזק אבא", אני צועק, תחזיק אני יורד אליך, ניסיתי לקשור את עצמי לסלע ובסנפלינג לרדת אליו, מלמטה שמעתי את קול דרדור האבנים, השורשים הנקרעים "ג'ורג'" קולו הצועק של אבא, החבטה, הפיצוץ. 

התעוררתי בבהלה מסביבי כולם עצומי עיניים ממלמלים משהו כמו 'הום הואנורי הום הואנרי'. גם עיניו של קיאסום רינפוצה עצומות אם כי נדמה שלמרות זאת הן מביטות בי. האולם נמלא המהומים ככוורת הומיה בדבורים מתורבתות ומעודנות פעמוני האשוח התנגנו בין ההברות החוזרות על עצמן 'הום הואנורי הום הום הואנורי הום'. התחלתי למלמל הברות אלו בעצמי, 'הום הואנורי הום הום הואנורי הום' מראה אבי המחליק אל מותו, גם קול הפיצוץ נמוגו, רק קיאסום רינפוציה לפני  וההברות החדגונית שהציפו אותי עכשו וממני  אל חללו של האולם רחב הידיים המלא נזירים טיבטים הלוחשים כולם תפילה אחת, 'הום הואנורי הום הום הואנורי הום הום הואנורי הום' חלקם החלו נעים קדימה ואחורה עם בהברות ובתנועות מהירות יותר חלקם נותרו במקומם ישובים זקופים וממלמלים, חלקם בתנוחת לוטוס נוקשה ידיהם מכורבלות בחיקם, חשתי קל, העייפות  מרגלי נשרה אל השטיחון הרך  שאותו מלווה סיני דאג לשטוח לפני. המסע הארוך ברחובות לונדון הגיע אל קיצו, הגעתי למקום בו באופן כה מוזר חשתי בבית. ההברות הספורות המשותפות לכולנו איחדו אותנו לכמה רגעים מרוממי רוח, עד שאט אט פחתו הקולות ולאחר רגעים אחדים החלו הנזירים לפקוח את עיניהם בזה אחר זה, אחרון היה קיאסום רינפוצ'ה, כולם חיכו שיפקח את עיניו משפקח אותן הביט ישר אלי ישר לתוך עיניי.

ג'ואלה קמה ומזגה לנו כוסות יין "CHEERS", אמרה ונקשה בקולניות בכוסי. עירומה היתה, עורה שחום וחלק היא פישקה את רגליה והתישבה מעלי עם הכוס בידה שתינו זה מול זו, שתינו והבטנו בעיניים, התנוענענו יחד עם מוזיקה שקטה ברקע. 

"עכשיו תורך" אמרתי לה.

"הייתי בת ארבע כשאמא מתה", סיפור ג'ואלה והביטה לעבר מרפסת דירתה, "אבא היה נוכל את זאת ידעתי שנים אחר כך, אבל אז הוא לא הצליח לנצל אותנו אותי ואת אחי הגדול הוא נסע איתנו לבומביי ומשם לדלהי אני זוכרת שמהיום שאמא מתה הייתי רעבה כל הזמן, רעבה כל הזמן, כשראה שגם בדלהי הוא לא מצליח להסתדר ואז כנראה שכבר החלו לרדוף אחריו הוא ברח לאנגליה והשאיר אותנו אצל אח של אמא. הייתי בת שמונה שטפתי רצפות, ניקיתי, סידרתי, אני לא זוכרת יום שלם של מנוחה. לאחי הוא היה מרביץ מכות קשות עד שיום אחד אחי ברח ולאחר שנה חזר לקחת אותי נדדנו מ      ל                      עד                    ואז לנשמור ל

נזיר טיבטי לקח אותנו אליו ודאג לנו לאוכל שהינו במנזר שלו שנתיים. אחי כבר היה בן ארבע עשרה ונראה כמו גבר. גם אני נראיתי כמו אישה בגיל שתים עשרה, יום אחד כשכל הנזירים היו באיזו חגיגה בכפר אחר הוא גנב סוס העלה אותי על גבו ברחנו משם לאחר יומים הוא מכר את הסוס ומזה אכלנו חודש. חזרנו לדלהי אחי היה גונב, מקבץ נדבות, אני תפרתי כובעם במתפרה תמורת פרוטות ואז הסתבך אחי בקטטת רחוב ונהרג מול עיניי. אלו היו בריונים שנשאו עימם סכינים לכל מקום הם דקרו אותו ודקרו ולא הפסיקו ואז הם קלטו אותי הייתי בטוח שהם יהרגו אותי ידקרו אותי ושוב ידקרו כמו את אחי אבל לא, הם הקיפו אותי, אחד מהם קרע מעלי את הבגדים ויותר אני לא זוכרת רק שמצאתי את עצמי בבית חולים. איש משטרה בא לבקר אותי ואמר שהיה לי מזל גדול, רק אחד מהם הספיק לאנוס אותי אם לא היה מגיע ומבריח אותם היו כולם אונסים אותי בזה אחר זה אבל גם אותו אחד עשה זאת בפראות והותיר סימנים על צוארי ועל בטני  כך איבדתי את בתולי ברחוב מזוהם בדלהי ליד הגופה של הקרוב היחיד שנותר לי. את הבריונים האלו לא תפסו לעולם. לאחר מכן החלטתי שלא אוכל להמשיך לחיות בהודו חשבתי שאם אחזור למתפרה אוכל לקנות כרטיס תוך שלוש שנים אז חיפשתי חבר של אחי וביקשתי ממנו הלוואה שאחזיר לו כשאגיע ללונדון ואסתדר, הוא הביט בי כמו שהביטה בי הכנופיה שהרגה את אחי ואמר שיש לו בשבילי ג'וב הרבה יותר מכניס, מאותו יום התחלתי לעבוד עבורו הוא היה סרסור עם קהל לקוחות קבוע, שכבתי עם שניים או שלושה ביום והוא נתן לי עשרה אחוז מהרווחים זה לפחות מה שאמר בגלל ההוצאות הגבוהות שלו בכל אופן לאחר חודש היה לי כסף לכרטיס ללונדון".

ג'ואלה דיברה חרש קולה המונוטוני  לא היה אופיני לה היא לא בכתה כשתיארה את שקרה לאחיה אך עכשו זלגו דמעותיה חפנתי אותן באצבעותי ליקקתי את לחייה ונישקתי לה. 

"זו פעם ראשונה שאני חושפת את זה" אמרה. 

"אני יודע, זה בסדר".

"הייתי קטינה ולא היה לי דרכון, הסרסור הזה אמר שיסדר לי את הנסיעה והדרכון תמורת הבטחה שאעבוד אצלו עוד חודש. עבדתי.        בסוף בחודש הוא דחה את הנסיעה שלי שוב ושוב בתרוצים שונים, צריך לשחד כדי לקבל דרכון, הכרטיס התייקר, זה סיכון גדול מאוד, וכל אותה תקופה עבדתי בשבילו. בסוף החודש השלישי ידעתי שאני בהריון. וישנפור אמר שזה בסדר אם הרבה גברים באים אלייך זה יוצר הפלה מעצמו אבל זה לא יצר הפלה אצלי והרבה גברים באו אלי והילד נשאר לי בבטן עברו חודשיים, וישנפור לקח אותי לעשות הפלה הוא לא לקח אותי לבית חולים כי אמר שאם יתחילו לשאול שאלות ואולי יכניסו אותי לכלא וגם לא לרופא כי זה עולה הרבה כסף אלא לרופא של סאדוס שנחשבו קדושים כי טיפלו במתים והיה שם סאדו צעיר שטיפל בי".

ג'ואלה הביטה עתה לעברי רכנתי אליה ואספתי את כל גופה אלי ידעתי שכשם שזו פעם ראשונה שאני סיפרתי את הסיפור שלי ועוד לאדם אותו הכרתי רק יום אחד, כך נפתחה ג'ואלה לזר שפגשה באקראי בחצר כנסיית ווסלי.

"אני רק זוכרת שירד לי הרבה דם, דם היה בכל מקום המיטה היתה אדומה והסדינים אדומים העינים של הסאדו היו אדומות, הידיים שלו היו אדומות שקית האוכל היתה אדומה, פתח האוהל היה אדום, בגדיהם של האנשים שבאו והלכו כשאני שכבתי שם פשוקת רגליים היו אדומים. צרחתי וצרחתי וצרחתי עד שלא היה לי כח יותר לצרוח מעולם לפני כן לא חשתי כאבים כאלו ויותר לא הרגשתי כלום.

כשהתעוררתי לא רציתי יותר לחיות. היה לי חום גבוה וכאבים בכל הגוף. הסאדו הזה פצע אותי ובגלל ששום דבר לא היה סטרילי גרם לי לדלקת וישנפור נסע משם והשאיר אותי     שרועה על המיטה באוהל של סאדו הצעיר שכשהבחין במצבי הפנה אותי לסאדו מבוגר יותר שהעביר אותי לאוהלו ונתן לי לשתות משקה נורא שרי אדום כדם אבל אם טעם של שתן, הוא הכריח אותי לשתות, בהתחלה ירקתי והקאתי אך לאחר ימים אחדים לא  היתה בי כל התנגדות והמשכתי לשתות את המשקה הזה רזיתי מאוד לא היה בי כח, כל פעם שהיה מגיע הסאדו עם המשקה רציתי למות. לאחר ימים ירד לי החום והדימום מבין רגלי פסק. הסאדו הזקן בדק אותי בדיקה יסודית כולל לחיצות על כפות רגליים והתבוננות ארוכה לתוך האישונים, שלושה ימים נוספים וארוכים הוא החזיק אותי שם, נותן לי לשתות את המשקה המצחיו הזה ובנוסף מחית פירות. ביום רביעי הוא אמר שאני בריאה ושלח אותי משם עם אשכול קטן של בננות. הייתי חלשה, לא יכולתי ללכת. עשיתי כמה צעדים ונפלתי אבל רציתי לצאת משם. ראיתי את הסאדו הצעיר עוקב אחרי במבטו רציתי להתרחק משם, להתרחק מהמקום הנורא הזה, שגרם לי כל כך הרבה סבל. לא ידעתי לאן ללכת, הייתי לבד, לבד בעולם, חלשה מכדי לעשות צעד נוסף. הלכתי על ארבע עד פאתי הכפר, המשכתי עד חורשה קרובה ושם צנחתי בין העצים. אכלתי בננה, ידעתי שאני חייבת להתחזק כדי לצאת מזה, לברוח משם.

כאב לי בבטן, בשחלות, בירכים, בגרון. המשכתי ללכת  על ארבע עד שהחשיך.

נרדמתי תחת עץ התעוררתי באמצע הלילה, היה לי קר שמעתי קולות קולות אחידים של נזירים חשבתי  שראיתי תהלוכה רציתי להצטרף אליה אך לא יכולתי לקום שמעתי קולות וכלי סיטאר, פעמונים הקולות קרבו, כמעט יכולתי לגעת בהם פתחתי את פי לצעוק שאני כאן שיעזרו לי אבל לא יצא לי קול, שמעתי רחשים סביבי ושבירת ענפים, לא ראיתי דבר אבל ידעתי שאני מוקפת בחיות. אבל אז לא פחדתי ציפיתי שתבוא חיה ותתנפל עלי ותסיים את הסיוט הזה  כמו אז על המיטה מול הסאדו רציתי למות, אבל לא פחדתי מהמוות, חיכיתי לו ייחלתי לו, הייתי חלשה ולא נחשבת לא היה אדם בעולם אליו אוכל לפנות לא אכלתי מזון אמיתי מזה שבועות, נזכרתי אז באבא שלי פתאום לאחר שנים שלא חשבתי עליו איפה הוא נמצא, אולי אצליח להגיע אליו, בכל זאת הוא אבא שלי הוא עזב אותנו, נכון, אבל אולי גם לו היו האילוצים שלו אולי  עכשו כשנותרתי כל כך לבד אצא לחפש אותו. המחשבה על כך נתנה לי כח היתה לי מטרה לחפש את האבא הזה שנטש אותנו בגיל צעיר ואולי לאחר מכן פשוט לא יכול היה למצוא אותנו הוא אמר שיהיה בלונדון החלטתי להגיע ללונדון בכל מחיר בעצם לא בכל מחיר את מה שעשיתי אצל וישנפור לא אעשה יותר. אגיע ללונדון בכל זאת ולמרות שלא היה עלי כסף  והייתי כל כך חלשה ידעתי שזה מה שאני רוצה להגיע ללונדון ולחפש את אבא שלי ואז כששמעתי ענפים נשברים לידי פחדתי ושמחתי על הפחד הזה כי זה סימן שאני חיה ורוצה לחיות".

קולה של ג'ואלה השתנה הוא היה מלא חיים, זו ג'ואלה שלי ששמחת החיים מציבה אותה במצב הזה חשבתי לעצמי כמה אנשים היו מחזיקים מעמד. אהבתי אליה גברה עם סיפור חייה, לפתע הבנתי למה היינו צריכים להפגש ודווקא שם מול המצבה בכנסית ווסלי ג'ואלה ואני, דווקא ג'ואלה ואני. 

"אני רוצה לשתות" אמרה, "להכין גם לך".

"תה".

שתינו תה. שתינו בדממה חשבתי על הסבל העצום שהאשה הזאת עברה ועל שמחת החיים הנובעת ממנה על התחושה שלהיות לידה הוא כמו מעיין נובע של שפע, שמחה ואהבה, ועל כך שבורכתי מכל הגברים החיים עכשו בלונדון, בהודו, בעולם כולו, דווקא אני נשאר כאן איתה, חי עימה את הרגעים המופלאים האלו של קרבה, דווקא לי סיפרה את הסיפור שלה. שיערה זהר, קרבתי את אפי אליו לשאוף את ריחה, ריח חם ומשכר, ריח המנגו הטרי שלה, גרם לי לשקוע בה יותר, "אתה מריח אותי כמו פפי", היא אמרה. 

"יש לך ריח של מנגו ידעת את זה".
ג'ואלה חייכה והסיטה את שיערה הארוך לאחור "הו", היא אמרה, "בוא, אני חושב שאני מדברת יותר מדי ליום אחד".

קיאסום רינפוציה הביט בי במבט חודר, חשתי מבטו בתוך עיניי, בתוך ראשי, המבט הזה גרם לי כאב בטן וצריבה בגרון, הוא קרא לי לבוא אליו, כך חשבתי וקמתי, אבל אז ניגש אלי הסיני שליווה אותו לכאן והניח את כף ידו על כתפי "COME", הוא אמר.

הלכתי אחריו, להפתעתי הוא הוציא אותי אל מחוץ לאולם, הלכנו שוב במסדרון הארוך, חצינו את הדיוקנאות שעל הקירות שבהם זיהיתי כעת בברור את דיוקנו של קיאסום רינפוצ'ה. הוא מוציא אותי החוצה, עלתה מחשבה במוחי ועימה הידיעה הברורה שאני לא רוצה לצאת עכשו וגם הידיעה שאני לא יכול לאמר לו את זה כי כל מה שקרה לי היום היה לא מתוכנן ולא        מובע במילים, כאילו שהמילים רק יפריעו כאן ועלי לצפות למה שצריך לקרות ולא להפריע. לא זכרתי היכן היציאה אך ידעתי שזה הכיוון. הבניין היה גדול מספיק לאובד את הדרך המחשבות הללו פיזרו את תחושת השלמות שהיתה לי בתוך האולם, החששות הבריחו את השקט ואז אמרתי לעצמי שלא יצא מזה משהו  רע  אז למה לדאוג. אמרתי את זה כמה פעמים ואז עצמתי עיניים והלכתי אחריו בצורה עיוורת חש את גבו לפני, אז ידעתי שהוא אינו מוליך אותי החוצה, הלכנו מרחק רב מדי כשנכנסנו לקח פחות זמן עד שהגענו אל האולם. פקחתי עיניים, הסיני סובב אלי את פניו והצביע על חדר קטן במרכזו היה פסלון של בודהה שישב בדממה ברגלים משוכלות, מביט לכל מקום ולשום מקום, מתחתיו היו מסודרים פרחים בודדים בסידור יפהפה. לא היה דבר נוסף בחדר מלבד מחצלת ארוגה ועליה דמויות של נערים במרדף אחר ציפור או אולי פרפר. הסיני קד קידה והלך. נשארתי עומד מול הבודהה הפרחים והמחצלת. 

נערי המחצלת נראו עתה רדופים, זו לא היתה ציפור, זה היה רימון, משהו שעמד להתפוצץ כל רגע, כמו אז בבחמדון, כשנוסבאום צעק אלי רימון הסתובבתי בחטף וראיתי את הרימון מוטל ישר עלי לא היה לי לאן להסתתר ולא לאן לברוח באינסטינקט אחרון של חיים סטרתי לו כמו מכת הוקי הרימון סטה ממסלולו ופנה ב - 90 מעלות לכוון מסלעה שבצד הדרך, נשכבתי בשניה בה התפוצץ הרימון יצאתי ללא פגע נוסבאום נפצע, העפתי את הרימון לכיוון שלו, בתחילה חשבתי שלא יחזיק מעמד פניו היו מוצפות דם גם חזהו. לא היה לי מכשיר קשר, יצאתי אל הכביש לא היו שם רכבים, נופפתי ידיים בהיסטריה, צרחתי, לא ידעתי מה לעשות קודם, לקרוא לעזרה או לטפל בנוסנבאום חזרתי לנוסבאום קרעתי את חולצתי, הדם המשיך לפעפע ממנו, עזבתי אותו רצתי שוב אל הכביש רצתי במורד הכביש עד שזיהיתי רכב שלנו, יריתי באויר הם ירו לכיווני כדור אחד פגע בנעל שלי.  מטורפים. אולי זה לא רכב שלנו ונוסבאום נשאר שם פצוע, רצתי חזרה אליו הוא נשם, ניסיתי לנקות לו את הפצעים שמעתי את הרכב קרב כיסיתי על נוסבאום בגופי אני אשם במה שקרה לו הוא הציל אותי עם קריאת הרימון שלו ואני הפניתי את הרימון לעברו.

הרכב עצר. זה היה מוטי מהמסייעת, "קרא לחובש מהר הוא פצוע קשה", היה לו מכשיר קשר הוא הזעיק חובש ורופא תזעיק גם מסוק שאגתי לעברו, "שלא ימות לנו כאן, תראה אותו, תראה אותו, הוא מלא דם", הרמתי את ידיי המגואלות בדם לעברו, דוחק את הידיים באויר כאילו האויר מתנגד אליהם, "תזעיק כבר מסוק אמרתי לך".

שמעתי את מוטי מדבר בקשר לא הבנתי בדיוק מה הוא אומר או מה הוא מזעיק, רק ידעתי שנוסבאום הולך למות לי בידיים ואני הגורם לזה, כי במקום שהרימון יפגע בי הרימון פגע בו.

שמעתי יריות, לא זיהיתי את מקורן. אותו אחד שזרק לעברי את הרימון עדיין נמצא פה בסביבה אולי גם חבריו לידו.'מוטי' צעקתי אך מוטי לא ענה וגם אף רכב לא הגיע. נוסבאום המשיך לדמם, ניסיתי לחבוש אותו בתחבושת אישית שהיתה לי. היא היתה קטנה מדי היו בה המון חורים. כל החזה היה מחורר וגם הפנים.

"נוסבאום תתעורר, דבר אלי", טילטלתי אותו, טילטלתי אותו עוד יותר חזק ככל שטילטלתי אותו חזק יותר כך גבר זרם הדם שלו. הרכב של מוטי עדיין עמד על הכביש.

פתאום ראיתי אותו, הוא כיוון את רובהו לעברי, השטתחתי ארצה בין נוסבאום לג'יפ של מוטי. שמעתי את הצרור נורה מעלי כיוונתי אליו ויריתי, לא ראיתי אם פגעתי. זחלתי לרכב של מוטי, מוטי היה רכון על המקלע             המעד בידו, טילטלתי אותו, מוטי לא הגיב, לא היה כל דימום ולא ראיתי כל פגיעה. לקחתי את המעד, יצרתי קשר עם הגדוד, ביקשתי שיביאו לכאן תגבורת תיארתי את המקום בדיוק, ביקשתי שינחיתו מסוק על המסולעת. יש לנו כאן שני פצועים קשה ורופא עם מערכת החייאה, אחרת נאבד אותם, ידעתי שנשמעתי  היסטרי, הייתי היסטרי, גם מוטי נפצע ניסיתי שוב לחפש חור כניסה או יציאה או משהו, לא ראיתי דבר. השארתי אותו כך בתוך הג'יפ לפחות היה מוגן יותר ממני. רצתי לנוסבאום הוא עדיין נשם. שמעתי נגמ"ש ורצתי אל הכביש לא ראיתי דבר רק שמעתי את הנגמ"ש במרחק, לא הייתי בטוח שהרעש הוא רעש של נגמ"ש הקרב אלי. זיהיתי  תנועה מאחורי קבוצה של שיחים בקצה המסולעת יריתי לשם לא היתה תגובה, רצתי חזרה לנוסבאום ניסיתי לחבוש אותו עם החולצה שלו, נוסבאום החל לחרחר. 

"נוסבאום, אל תעשה לי את זה נוסבאום, הם באים עוד מעט דיברתי עם הגדוד אל תישבר עכשיו נוסבאום, זה רק רימון נוסבאום תתעורר, תתעורר, בן זונה".

שמעתי עכשו רעש ברור של שרשראות, ראיתי טנק על הדרך ואחריו עוד טנק לא לזה ציפיתי אבל זה יותר טוב מכלום רצתי אליהם בידים מורמות שלא יירו בי הגעתי עד הטנק הראשון ונופפתי לו בידי רציתי לעלות אבל הוא נופף לי בידו,  כנראה חשב שאני מברך אותו לשלום, והמשיך לנסוע לכוון  המסועלעת היו שם תשעה טנקים בזה אחר זה פלוגה שלמה ואף אחד מהם לא עצר, חזרתי אל נוסבאום החרחור שלו גבר, רצתי אל הרכב, מוטי היה עדיין באותה תנוחה.   לקחתי את המעד, דיברתי אתם שוב הסמג"ד תפס את הקשר וביקש ממני להירגע שלא אהיה בהיסטריה כי הם נלחמים עכשו ולא יכולים להקצות כוחות, נוסבאום ומוטי גוססים אמרתי אני צריך רופא אני לבד כאן, עברה פלוגה של טנקים עכשו ואף אחד לא עצר מה קורה איתכם צריך רופא צריך מסוק צריך ערכת החיאה אחרת שניהם לא יחזיקו מעמד לנוסבאום יש דם על הפנים ועל כל הגוף.

"תרגע" אמר הסמג"ד  "ותשמור על בטחון קשר".

ישבתי שם על הג'יפ קרוב למוטי ידי על המקלע וחשבתי שמייד לאחר כל הבלגן הזה אם אצא ממנו חי אני נוסע ללונדון ארבעים יום אני בחרא והנה ביום אחד מתים לי שני חברים בידיים "תתעורר", נתתי למוטי דחיפה, ראשו נשמט קדימה ואז ראיתי את החור הקטן בקסדה מאחור הכדור שרט את הקסדה בחבור שלה עם רצועת הצואר, הכדור חדר מלמטה למעלה אל הצואר וממנו לתוך הראש.

מוטי היה מת.

לקחתי את המעד וצרחתי 'מוטי מת בני זונות' הם הגיעו לאחר תקופה שנראתה אוקיאנוס. הרופא ניגש קודם למוטי, לשניה הוא הורה להוריד אותו על אלונקה ולכסות אותו ואז ניגש לנוסבאום. הוא ניקה לו את הפנים בדק לו דופק ואת הפנים ואמר שאלו רק פצעים שטחיים

"הוא יחיה", שאלתי אותו.

"יחיה", אמר הדוקטור, קפצתי לחבק אותו אבל החובש עצר בעדי  הדוקטור הביט בי במבט מוזר ואמר שהוא לוקח אותי איתו, שמחתי עדיף להיות ליד רופא כשיש מלחמה סביב. 

"MY SOW", זה היה הסיני הראשון שלקח אותי משד' קלדוניאן

"YES", אמרתי

"MASTER SEE YOU NO FAR"

"O.K", אמרתי, "O.K". והסיני נעלם.

התחלתי לחוש עייפות, במיוחד ברגליים כעת הבטתי בילדים ביתר שימת לב זה לא היה רימון ולא ציפור זה היה פרפר קטן והילדים לא רדפו אחריו אלא הרימו ידיים מעלה, התפללו ליופיו, הוא באמת היה יפה הפרפר הקטן הזה כנפיים בטורקיז, מרכז הגוף כחול כהה ומחושים אם נקודות כתומות בסופם. איך יכולתי לטעות בו ולחשוב שהוא רימון או שהילדים רודפים אחריו.

בודהה הביט בי משועשע, הסיפור על נוסבאום ומוטי החזיר אותי למקום בו לא רציתי להיות בטח שלא רציתי להיות בו במקום הזה.

הסיני שהוליך אותי אל האולם נכנס, קד קידה והשאיר את הדלת פתוחה כך שעוד מישהו יוכל להכנס.

ג'ואלה קמה להדליק את נרותיה הצפים בשמן, שיערה הזוהר התלווה אליה כמו היה ישות נפרדת ראיתי אותו נע ממקום למקום, פסים מרצדים בו לכיוונים שונים משדלקו הנרות הם השוו לשיערה גוון צהוב כתום ועיניה בחושך או באור הצללים שיצרו הנרות נראו ירוקים פיה בהק לעומתי כשאמרה משהו אך לא שמעתי את דבריה ראיתי את פיה נפתח, את הבוהק המסנוור היוצא מתוך שיניה את שפתיה הנעות את שפתה התחתונה העבה הבשלה ננשכת ע"י  שיניה, את רגלה היחפה נתקלת בכרית את שרירי הירך החזקים שלה את ערוותה שריצדה בכתום זוהה כמו שיערותיה, את בטנה שרק אז שמתי לב לפס ארוך לרוחבה מאגן אל אגן את שדיה שפרצו מלאים, את פטמותיה שרגעים לפני החזקתי בפי ולא רציתי שהרגעים יחלפו כי זו היתה ג'ואלה כולה לפני, כשהבינה שאני מביט בה רק ולא שומע את דבריה פרשה ידיה לצדדים והסתובבה כהצגת דוגמניות כאומרת הנה אני, ראה אותי כולי, קמתי אליה לחבק אותה ואז היא אמרה שהיתה רוצה שאכיר חברה שלה, שאלתי אם מוכרחים,           אפשר שלא אבל זאת החברה היהודיה היחידה שיש לה והיא גם בקרה בישראל ובטח אמצא איתה שפה משותפת וחוץ מזה היא זאת שלימדה אותה את רזי קלפי הטארוט והיא גם אחת כזאת שיכולה לחזות את העתיד וזו בכלל חוויה שלא צריך לפספס.

היתה שעת ערב מאוחרת, חשתי שלם ובטוח. לא היה בי שום רצון לצאת מהדירה אבל ג'ואלה אמרה שאי אפשר להיות במקום אחר יותר מדי זמן והגיע זמן לצאת.

יצאנו. אוויר קר קידם את פנינו ג'ואלה הכינה אותי לפגישה ואמרה שמדובר באשה יוצאת דופן שאין רבות כמוהה, שאומרת בדיוק מה שהיא חושבת ויודעת המון על טארוט ואסטרולוגיה וקריאת כף יד והילינג והתפתחות ושהיא נמצאת בדרגת התפתחות כזאת שלא יוכל להכנס אליה שום בולשיט כי היא ישר קולטת את זה ומחזירה את זה חזרה, "אתה מבין", פנתה אלי.

"כן".

"אז תזהר איתה כי הוא מרגישה אמיתי אפילו יותר ממני", צחקה ג'ואלה.

הלכתי אחר ג'ואלה כי אהבתי אותה וסמכתי עליה. אך מבחינתי לא היה בזה כל תועלת המכשפה היהודיה שביקרה ישראל יכלה לחכות, רגעי אושר גדולים כפי שידעתי בדירתה הקטנטנה של ג'ואלה היו יקרים מדי מכדי לחלק עם אחרים, כך חשבתי אז.

"בצהריים יש כאן המון יונים", הצביעה ג'ואלה על רחבה קטנה ליד מצבה,

"אני תמיד באה לכאן להאכיל אותן והן זוכרות אותי ומתקבצות מכל רחבי לונדון.

הלכנו ברחוב FORE היה לילה שקט וקר לא היו כמעט הולכי רגל ברחוב. צעדנו בשתיקה יד ביד. חצינו את רחוב LONDON WALL והמשכנו ברחוב WOOD STREET עד LOVE LANE הגענו, לא שאלתי את ג'ואלה לנקודת היעד שלנו, הלכתי אחריה בבטחה. 

ברחוב GRESHAM פנתה לעברי ואמרה, 

"אל תדאג זה לא רחוק מכאן"

"אני לא דואג" אמרתי לה.

"היתה לי תחושה כזאת כאילו אתה מתחיל לדאוג ושואל את עצמך לאן המכשפה הזאת לוקחת אותי בלילה לונדוני חשוך וקר".

"לא שאלתי את עצמי בכלל, אני סומך עלייך והולך אחריך את רואה, ואפילו לא מתלונן".

"GOOD BOY", אמרה ג'ואלה ונשקה על לחיי. 

"זה הבית", הצביעה ג'ואלה על בית דירות ישן, 

"קוראים לה שרה אדלמן אבל היא קוראת לעצמה כפית".

כפית היתה יכולה להיות אמא שלי או כך נדמה היה לי ברגע הראשון בו ראיתי אותה. שיערה היה ארוך ושחור כמו של ג'ואלה רק קצוות שיער לבן צמחו לקראת סופו ומאמצע המצח, קצוות שיער לבן נתלתה על מצחה מראה שהישווה לה אצילות, כמו סוס מירוצים שחור עם כוכב לבן במצחו.

כפית קבלה את ג'ואלה בשמחה ואותי כבן בית, הציעה לנו תה ואמרה שוב ושוב כמה טוב לראות אותנו טוב שבאנו עד שהתחלתי להאמין בזה ולהרגיש נוח בחנתי את הקירות שהיו מכוסים באריגים מוזרים אריגים בגודל של מגבת גדולה שעל כל אחד מכם ציור שונה, לא היה מקום פנוי על הקירות כולם היו מכוסים באריגים אלו שעל אחד מכם אדם תלוי מענף של עץ עם רגלו האוחזת עדיין בענף והאחר גלגל גדול, והאחר מגדל העומר להתמוטט ולידו חרב גדולה ולידו מגדל אור.

"אלה הטארוט", אמרה כפית, "שמעת עליהם".

"לא".

"אז הגיע הזמן שתלמד אותם אתה לא חושב".

"כו", אמרתי, כי לא היה לי משהו אחר לאמר,

"הוא מוצא חן בעיני", אמרה כפית "הוא עצוב כזה".

"הוא היה הרבה יותר עצוב לפני יומיים", צחקה ג'אולה.

"זאת לא חוכמה אחרי שפוגשים אותך אה, כל גבר היה נעשה שמח אבל ההוא יש בו משהו כזה כמו אחד שראה מספיק ומבין שהחיים שווים בכל זאת משהו, קל ללמד אחד כזה, הוא פתוח למרות שבהתחלה הוא יכול לשחק את המאצ'ו וגם בגלל שהוא מארץ של מאצ'ואיםשעוד לא למדו שחבל על הזמן אבל הוא אולי כבר למד, מה את אומרת", שאלה את ג'ואלה.

"אני אומרת שכדאי לנסות", אמרה ג'ואלה.

"למרות שיכול להיות שהוא יעזוב הכל באמצע ויסע, כי למרות פוציניו מוציניו של ההתחלה זה לא הבן אדם שישאר במקום אחר הרבה זמן, את יודעת בימים הראשונים לא רואים דבר כזה כי אחרי שהרבה זמן לא נכנס לך גבר בין הרגליים ופתאום מגיע מישהו כזה נחמד ועצוב אז הרגליים רועדות והלב רועד והשכל נעשה קמח. אבל אחרי כמה ימים כשמתחילם לדבר על החיים או אז הסיפור אחר לגמרי, את זה כפית רואה אבל זה בסדר כפית יכולה לסדר גם גברים כאלו, אה"

הן דיברו עלי כאילו לא הייתי נוכח אבל הייתי שם, הייתי שם כולי והייתי קשוב מאוד לכל מילה, לא תיארתי לעצמי שלמעשה כפית מציירת את עתידנו. 

ג'ואלה קיבלה את דבריה בשלווה גם כפית דיברה בשקט כאילו היא מדווחת על צמח שגדל אצלה בעציץ, איך היא משנה אותו וכמה פעמים בחודש היא שוטפת לו את העלים. 

היו לה קמטים עמוקים בצידי פיה שהתחברו לאפה גם עור ידיה היה מדולדל, רק עיניה ברקו בברק צעיר וחי כשהביטה לכיווני, היא נדה בראשה באומרת 'זה בסדר אני מבינה' וכשדיברה עם ג'ואלה חזרה לאותה נימה עיניינית יבשה שלה.

"קשה להוציא את זה מהם", אמרה כפית,

"קשה מאוד, ותאמיני לי שניסיתי לא פעם ולא פעמיים הייתי בארץ המשוגעת הזאת שלו, פגשתי שם בכמה מאצ'ואים כמוהו, זה קשה. קשה מאוד אבל איתו אולי נצליח, מי יודע יש בו את העצבות שהיא פתח שממנו אפשר להכניס להם קצת שכל. רקדתם כבר ביחד".

"כן", אמרה ג'ואלה.

"נו", שאלה כפית.

"הוא ילמד, זו רק ההתחלה".

"איפה הוא ישב"

"על הספסל בכנסיה בדיוק כמו שאמרת".

"אה, נו היה לנו איש תלוי ואחריו הגלגל ואחריו מלאך המוות זה היה יכול להיות משהו אחר אבל זה לא יום מתאים היום את יודעת למה".

"לא".

"כי היום אין ירח בכלל, והמאצ'ו שלנו שהוא מזל סרטן צריך ירח שישפיע עליו קצת, גם עם ירח זה לא יהיה פשוט אבל אם רוצים להצליח צריך את כל הכוחות ואם הירח המלא נותן לנו עוד קצת כח למה לא לנצל אותו לטובתנו, אה, זה עוד שבועיים תחזיקו מעמד עד אז אה, תרקדו הרבה ביחד, גם את צריכה את זה כבר הרבה זמן לא רקדת אבל בזהירות ואל תשעממי אותו כי משעמום הוא בורח, קחי אותי ככה", ערסלה כפית את ידה ונדנדה הלוך ושוב.

זכרתי את ראשה אדומת השיער שנכנסה לחדר כאותה אישה שהיתה האדמיניסטרטורת ליד השולחן בכניסה לאולם.

"ברוך בואך" דברה אלי באנגלית.

"תודה".

"אתה בטח תוהה מה קורה כאן ומי אנחנו. אז אני רוצה לאמר לך קודם כל שאתה במקום בטוח אתה יכול להיות מופתע אבל אין לך על ממה לחשוש קוראים לי סוזן ואני אענה לך על כל השאלות שיש לך אבל קודם כל אני רוצה לאמר לך שאתה נמצא כאן לבקשתו של             כינצוזיה שהוא המסטר שלנו הוא אותו מורה שככוונה בכנסנו אותן פנימה אל האולם הגדול לראות אותו היא הורה לנו להביא אותן לכאן היא היה רוצה לפגוש אותך לדבר איתך ולהעביר באמצעותך מסר".

"אבל איר"

"רגע, אני חושבת שרוב השאלות שלך יענו היום או בימים הקרובים אבל תהיה סבלני בבקשה אני  כאן כדי  לעזור לך כדי להצריך אותך קיאסום כינפוציה הוא נצר למשפחה עתיקה מאוד של מורם שמוצאם משביט גם הדלאי למה שאולי שמעת עליו הוא אחד מהם יש להם מטרה בעלום הזה ויש מעט מאוד אנשים בעולם הזה ויש מעט מאוד אנשים בעולם בזה שמבינם את המטרה הזאת קיאבום כינפוזיה הוא אחד מחר אנחנו מנסים להיות חלק ואותם מעטים להצטרף אליהם במאבק  הארוך הזה של התעוררות והבנה קיאסום כנפוזיה בגביע עליך כאחד המועמדים.

ואני יורדת שאתה תשאל מאיפה הוא מריר אותך או שמע עליך אבל זה מאוחר יותר יצא מתוך תקופת הנחה שקיאסום כינפוזיה מריר אותן ומריר אותן הוטב והוא ראה בן              בן את האפשרות ללמוד ולהתפתה ולהתעורר בכיוון שלו בכיון שלנו ושאתה תוכל להעביר את המסר הזה הלאה כמו שאני עושה עכשו והיא שקיאסום כינפוזיה יעשה מאוחר יותר פשיפגוש בך. עד עתה                   את הבחורה בך לא הרבה אנשים היו הולכים אחרי מטנה פורטי שהוא המורה הטיבטי שפגש אותן ליד הגשר בשד' קלדוניאן לא הרבה אנשים היו הולכים באופן עיוור אחריו עד לבנין שלנו ונכנסים אל האולם וצצטרפים לתפילה בעינים עצומות ונותנים את עצמם לעבור במסדרונות ארוכים ללא ידיעה איפה הם נמצאים. משהו כן זכהר את הטוב של המקום הזה ה SEARUTER שבך זכרה את ה ESSENCE הטוב של המקום הזה. נעשת כאן עבודה רבה עליה מנצח קיאסום כינפוזיה וכשהוא איננו ועסוק בטקסים או בהרצאות ברחבי העולם מחולפים אותו כאן מורים נעלים אחרים. לא רבים הם הזוכים לשיחה אישית עם קיאסום כינפוזיה אני זכיתי לזאת פעם אחת וחיי השתנו מאז השתנו לחלוטין עליך להיות עבלני ופתוח זה הכל לא צריך שום דבר נוסף בכדי לקבל את דבריו. זה המסר שלי אליך. אני יודעת שאתה מאוד עייף מהיום הזה עייף וסקרן אבל אני חושבת שכעת עדיף שתלך ותחשוב על כל מה שש            וחווית ואם תאבה עדין לפגוש את קיאסום כינפוציה הוא יחכה לך בימים הקרובים מחר בבוקר באותה שעה בה פגש אותך מטנה פורטי הוא יחכה לך ליד אותו גשר בשד' קלדוניאן. ברוך הבא תהיה והיא קצר             קלה ונעלמה.

מטנה פורטי הופיע בחדר וסימן לי בידו אל הדלת שוב חצינו מסדרונות ארוכים עד דלת הכניסה מטנה פורטי ליווה אותי אל החצר ומשם לדלת   מהבנין הוא קד קידה הותיר אתי בחוץ ונעלם.    

עבור לתוכן העמוד

ביטוח חו"ל  | ביטוח סיעודי בויקיפדיה  | אינדקס גיל הזהב  | סבאלה | עורכי דין רשלנות רפואית    |  אינדקס עורכי דין  | סיעוד  | בית אבות  | לחשבון גוגל + שלי   | אתר ביטוח בריאות שלנו