טלפון
צור קשר
  • ביטוח סיעודי

    ביטוח סיעודי - דאגו לקבל פיצוי חודשי למקרה של פגיעה תפקודית וזאת בכדי לא ליפול לנטל על בני המשפחה

  • ביטוח חיים

    ביטוח חיים - הבטיחו את עתידה הכלכלי של משפחתכם בכל מצב

  • ביטוח בריאות

    ביטוח בריאות - דאגו להבטיח כי כל אחד מבני המשפחה יהיה מבוטח בביטוח הכולל: ניתוחים פרטיים, תרופות שלא בסל והשתלות

  • ביטוח מנהלים

    ביטוח מנהלים -כדאי לדאוג לחיסכון לפרישה בפוליסה המבטיחה קצבה או פנסיה ומשולמת ע"י עובד ומעביד

  • אובדן כושר עבודה

    ביטוח אובדן כושר עבודה - חשוב לגדר את הסיכון שבאיבוד כושר השתכרות ולכן יש להקים פוליסת ביטוח להבטחת הכנסה חודשית במקרה של פגיעה בכושר העבודה כתוצאה ...

האור

האור (הגדל)

האור

 

"ככה היו החיים שלו", אמר טננבאום, "התחילו בפיצוץ  ונגמרו בפיצוץ ואנחנו תקועים באמצע כמו רובוטים".

"כך נראה איש שהיה מאוהב", אני אומר ופונה ללכת . אני יודע שתעצור אותי. תמיד היא עוצרת אותי, מתחככת בדרכי. אני שוקל לנשוך באוזן הקינמון שלה, ללעוס וללעוס וללעוס מול פניה. הידיים מושטות, מאיימות לכרוך את צוארי כפיתון בורמזי והעיניים  בוהקות  כצפע , הלשון נשלחת, מגששת לצדדים, עוד רגע ותכיש כאפעה.

ביום בו ראיתי את מותי אהבתי אותה יותר מחיי, ידעתי את טעם דם לשונה. אם לא היתה,

הייתי נותר דומם על אבני הבזלת.     

 נשארתי בהכרה, מתעקש שיעמיסו על האלונקה גם את ידי המרוסקת. לא על אוסף העצמות המרוסקות, הגידים המפוצצים, והעור המרוטש, חשבתי באותו רגע, אלא על שלמות החיבוק. 

אני בהכרה כשתוקעים מחט בירכי.

הדוקטור אומר שהלחץ הציסטאלי יורד. שידבר ברור, אני רוצה לדעת אם אצליח לראות אותה פעם נוספת. שלא יסתיר  את האמת, שיגלה הכל.

אבל הדברים האלו לא משאירים רושם על אף אחד.

סלמנקה החובש מסביר בהתרגשות איך החליט המג"ד לשלוח חלוץ, ואיזה מזל שהחליט לשלוח חלוץ, שאם לא, היתה כל המחלקה עולה על מטען הצד, וככה , לא נעים להגיד, אבל יש רק שלושה הרוגים.

"רק  שניים", מצביע הדוקטור על שתי  אלונקות מכוסות. "הוא עוד חי, לפחות נושם". הם בוחשים בי, הדוקטור ועוזרו. רחש להבי הרוטור מלווה בזמזום בלתי פוסק של טיסה. אני רוצה לרדת, אני מדלג בזריזות מעל המחליקיים, במהירות רץ אל תחנת ההסעה לתפוס טרמפ עד אליה הביתה. אני פותח את הדלת . ניחוחה שם, אך היא איננה. אני נרדם במדים ומתעורר כשאנחנו נוחתים. הם מריצים את האלונקה מהמנחת היישר לחדר הניתוחים. הם מחליפים את המחט בירכי. עוד אראה אותה דוקטור, אני אומר, כי אם לא, חבל על הזמן. אל תתעסקו איתי. תקראו לה לכאן, אפילו לחדר ניתוח. הם תוחבים לי מחט גדולה יותר , מחט לבנה עבה, הלובן מכסה את ירכי, את הקרעים בידי, את שפתיי' .

כולי לבן ובא לי לצרוח, 'חג שמח'.

האור העצום של המנורה מעלי, בולע אותי. אני נשאב בתעלה צרה, אט אט פוחתת התנועה, הצינור מתרחב, האור מתרחב, האור מתעצם, מסינוור חד כיווני, הופך לאור ממוקד ועם זאת עדין ושברירי, העוטף את הכל ונע לעומתי כמו היה יישות נפרדת, אני והאור, האור זה אני. המנהרה נהפכת לנחל, הנחל לנהר, הנהר לאגם, האגם לים, הים לשמיים, השמיים לכוכבים, הכוכבים לשמשות, השמשות לגלקסיות הנמוגות באורה של המנורה. אני נישא על גלי שקט, בנוגה שברירי, עדין, לבן, עמוק וזוהר ללא מחסום.

אני רואה אותה זועקת אלי מהצינור שזה עתה בקעתי ממנו . זעקתה, אינה נשמעת שפתיה נעות, ידיה מושטות לעברי ושפתיה , אני מנסה לקרוא את שפתיה, רק את הבעת הבהלה וחוסר האונים אני רואה, כגור חתולים שזה עתה נולד. ידיה קוראות, בוא אלי, שפתיה זועקות, קח אותי, ואני לא יודע איך לנווט במרחב העצום בו אני משייט. השקט שהייתי נתון בו הופר. איך אוכל לרדת אליה, יאושה גדל, שפתיה מכווצות, כמו מבעד מסך אטום שמעברו בריכה, אני שומע את ה -'לאאא', הארוך הנפלט מפיה, כאדם הנופל אל תהום חשוכה. אני באור וגם היא יכולה, אם רק תשכיל לשחרר את עצמה ממנהרתה הצרה.

חצי גופה עדיין תקוע, שיערה חום בהיר, חלק, ארוך, אותו הייתי מלטף שעות, עליו הייתי נלחם לסורקו . אני מושיט ידי וחופן כוכב תמים המשייט לידי, אני חש בחומו, צייר לי כבשה, אני מבקש. הכוכב מחייך. מנומסים כאן, מה הפלא כשכל כך שקט, הם לא מתרגשים ממני. עוד כוכבים חולפים על פני, מהירותם מתגברת ואני תוהה האם אני הוא הנע במהירות גדולה יותר ואם זה אני מתי אעצר, האם אעצר אי פעם.

סבא מסביר לי, כשאנחנו הולכים יד ביד לבית הכנסת, שמה שיש בפנים לא ימות לעולם.

"איפה", אני שואל.

"כאן", מצביע סבא באיזור הלב.

"ומה עם מה שיש בחוץ".

"זה גוף, לא נחשב. כשמתים נרקב".

"גם אצל דודה מתי".

"כן".

"דודה מתי כבר נרקבה".

"אין לך שאלות יותר משמחות", מוחה סבא.

"לא", אני עונה.לאחר המתנה קצרה, ממש ליד בית הכנסת, אני שואל אותו. "דודה מתי כבר נרקבה".

"רק לפני שבוע קברו אותה", אומר סבא, "היא נרקבת עכשיו, אבל הבפנים שלה משוטט בין הכוכבים".

למרות האור הגדול, הרוך והשקט, יש בי עצבות. אני לא יודע אם מה שבפנים יכול לבכות. ובאם יש דמעות היכולות לשוטט בין הכוכבים, להביא את הדברים הכואבים של הגוף גם למחוזות כה מפוייסים. כשאני נזכר בסבא, אני חושב שזה רק הבפנים שלי וכל מה שנשאר, כל מה שרוטש,

נשאר למטה להרקב ויותר לא אזכה לאחוז בידיה, ללטף את שיערה, לסרק אותה ולו פעם אחת בודדה.

אז שוב נשמעת זעקת יאוש ממושכת, 'לאאאא'. גופה לא מצליח להחלץ מן המנהרה.

אין  טעם לכל זה מבלעדיה מבלעדי ניחוח שיערה, לא לכוכבים, לא לרוגע, לא לציפה חסרת הדאגה. אני מנסה להניע שפתיים לאמר לה. מישהו זועק, 'הרדמה' ואני שוקע. כוכב אדום בוער קרב אלי, רגע  היקום מואר וחייכני, ומשנהו, אדום, בוער באש שחורה המטפסת, על פני, על חזי, אש הבוקעת מעשרות חרירים, מתוך הגוף. אין צעקות ולא קול פיצוץ, רק אש לוחכת. העולם נעשה גמלוני, עולם של ענקים. נעל נראית בית, רובה-תותח, יד הנשלחת לעברי- מגדל שקרס.

עיניי רואות הכל. אט אט חוזרים גם הקולות, לחישות,  דיבורים, לבסוף צעקות.

מכשירי הקשר אינם נחים לרגע. לידי שוכב קלפוש מרוסק כולו. פניו מואדמים, עינו השלמה מביטה בי מופתעת. אני מנסה להניע את גופי, ללא תגובה, רק את עיני אני מסוגל להניע. ידי מוטלת לידי, יש לאחות אותה בכל מחיר שאם לא כן, לא אוכל לסרקה עוד.

יד גדולה מכסה את האור מעלי, האור הולך ונעלם, הולך ונמוג, עוד רגע ויהיה חושך, אז עולה ניחוח שיערה באפי.

אני מנסה לזוז. סלמנקה מכסה את קלפוש בשמיכה. קור, מדוע אינו מכסה קודם אותי.

"קלפוש חטף את הרסיסים שלו", אני שומע את סלמנקה.

יד גדולה מעלי ובידה רשת פרפרים.

"גם פרפרים נרקבים", אני שואל את סבא.

"הכל נרקב".

"כמו עגבניה?"

"כן".

"גם אני?"

"אין לך דברים יותר משמחים לשאול", מוחה סבא. אנחנו ממשיכים לנוע בזהירות משיח לשיח. אולי נצרף בסוף היום עוד פרפר לאוסף, הצמוד בסיכות לאלבום העץ, של סבא שלי.

"גם אני ארקב בסוף", אני שואל, כשאנחנו ממש לפני הבית.

סבא מביט בי, הרשת בידו, הוא מנענע בה מעלה מטה, ימינה ושמאלה, כמנסה ללכוד פרפר חמקני.

"אתה", הוא אומר, "תפגוש אותי בין הכוכבים ושם תזכיר לי את השאלה הזאת".

הרשת מונחת על ירכי, ידיים בוחשות בבגדיי, קורעות בחולצתי, מסירות את נעליי.

"הוא אבוד", אני שומע את סלמנקה וחש את החושך, לא חושך ממש, חושך רך יותר של ערב, המתעבה מרגע לרגע, עוד מעט ויהפך ללילה.

אני נמשך לכוכבים, תמיד נמשכתי לנגוהות הכוכבים. סבא היה מסביר לי שלכל אדם כוכב משלו, וכשנולד אדם, נולד גם הכוכב שלו.

רגע לפני החשיכה, עולה בי זכר אוזן הקינמון שלה, אני רוצה שהיד תאוחה ותבריא, כדי שאוכל לאחוז במברשת, לחזות בנחשול השיער הפראי נע מולי , מסתדר, מתיישר.

אני מקרב את אפי אליה, לנשום את כולה אלי.

"הוא זז", צועק סלמנקה.

חביות ענקיות קרבות, נעצרות ממש על גופי, עוד רגע ידרסו אותי. האצבעות נשלחות לצווארי.

"יש דופק", אמר הדוקטור. "נעשה עירוי כאן, עכשיו, מוריד לוריד".

החביות עולות ויורדות, קריבות ומתרחקות, האלונקה המכוסה של קלפוש מסתירה

חלק מההתרחשות.

"הדופק נחלש", צועק הדוקטור, זו פעם ראשונה שאני שומע אותו צועק, "הוא הולך ונחלש".

החשיכה סביבי גוברת. ראשוני כוכבי הערב מנצנצים מולי, מאחריהם משחק סבא  תופסת, בידו רשת הפרפרים הנצחית שלו, הוא מחייך בגאווה, כמו דוגמנית מסלול, מסובב אלי את גבו, בו תקועה מחט ארוכה, לצידה מוצמדת תווית ועליה כתוב- 'מה שנשאר'. סבא שב ומסתובב אלי במיומנות של דוגמן. חיוכו הטוב קורא לי ואני מושיט ידי אליו, רוצה ללכת אחריו שוב לבית הכנסת, אל השדה ליד ביתנו, אל השוק, לשאול אותו את כל השאלות מחדש. סבא מפזם לעצמו ואני כבר כל כך קרוב אליו. החושך סביבי מתעצם ואיתו הכאב. החביות נוגעות בפניי.

בליל קולות. דיבורים מהירים, קטועים, נשיפות. אני שומע טרטור של מסוק.

"חייבים לייצב אותו", אומר הדוקטור.

הכאב בא מהרגל, מהירך. כאב חד. אני רואה חיפושית נעה לעומתי במהירות , גדולה, מפלצתית, מתגלגלת על גבה.

"תן לי עוד מנה", צועק הדוקטור, "תכין עוד אחת לפני המסוק. חייבים לייצב אותו,      

הדופק  חלש מאוד".

המסוק חג מעלינו, אני שומע את הלהבים וגם את מכשירי הקשר. מקיפות  אותי עוד חביות, כולן יחד עושות מאמץ משותף ואני מוצא את עצמי מביט בשמיים. המסוק חג ממש מעלי.

אני מזהה את הפתח הרחב לצידו ואת המגלשים.

"צריך למצוא עוד וריד".

עוד חיפושית מתגוללת לידי ומתהפכת על גבה.

"קלפוש חטף את הרסיסים שלו", כך סלמנקה.

" לי עוד וריד , תן עוד מנה".

"הוא לא יחזיק מעמד עד אז", עונה הדוקטור והחושך סביבי מתעבה.

"נו כבר", מחייך סבא.

"כבר נרקבת", אני שואל אותו.

"אין לך שאלות יותר משמחות".

"לא".

"אני נראה לך רקוב", שואל סבא.

"לא, אבל אולי זה רק הבפנים של הגוף שלך מדבר".

"כן", אומר סבא, "כן, הכל נרקב וזה כל כך קרוב".

"גם אתה?"

"תבוא לכאן. אמרתי לך תבוא לכאן ותשאל אותי. אתה בא או לא".

"אני לא יכול. יש לי אהבה".

"אהבה", צוחק סבא, "אף פעם לא יודעים על מה מוותרים באמת".

הערב כבר לקראת סופו, רעש הלהבים נעשה עמום למרות שאני חש את משב הרוח הגדול, בעומדו לפני נחיתה. ואז אני רואה את אוזנה, אוזן קטנה, מתוקה, אוזן הקינמון שלה.

טעם האוזן נותר בפי. אני מלעלע בשפתיים, מזכיר ללשוני את הטעם.

"הוא זז", צועק סלמנקה, "בשפתיים. תן לו לשתות".

"אסור לו לשתות", אני שומע את הדוקטור, "אתם רוצים להרוג אותו, הוא לא רחוק

משם".

אני שואל, משם, איפה זה משם דוקטור, דבר בלשון בני אדם, אבל אף אחד לא עונה  ואף אחד לא מתרגש ממני כאן.

"לשם", עונה לי סבא ומצביע אל הכוכבים, כשאני שואל אותו לאן הולך הבפנים של

הגוף.

"ובבוקר", אני שואל.

"הם שם גם בבקרים", עונה סבא,  "בחורף, בקיץ, בכל עונות השנה. גם אם אנחנו לא

רואים, הם שם, מחכים שנגיע אליהם".

"איך?"

"ככה", אוחז סבא בידי, "מובילים אותנו ביד עד לכוכב שלנו, גם אם זו דרך ארוכה

מאוד, אבל בשמיים המרחקים מתקצרים".

שנינו מביטים מעלה, 'לשם', מחכים לשריקת הפתיחה, לתחילת המשחק, לאיזה כוכב

שיפליא בנו את תעלוליו.

יד ביד אנחנו אוחזים. אני מביט בידו המגויידת, עם הוורידים הבולטים.

"גם היד הזאת תרקיב סבא".

סבא מביט בי, עיניו מכווצות, אני חש ברעד בידו, אולי גם סבא מפחד.

המסוק נוחת. החביות נעמדות בשורה בצורה מולי. חרגולים מקפצים מכיוון המסוק,

עדר שלם רץ מהר, נעמד לפני. אני שומע את הוויכוח.

"צריך לייצב.. לייצב.. דופק .. אובדן  דם.. קריטי" .

יציבות זה שם המשחק כאן. אני נזכר בכל אותן הודעות על פצועים,

'מצבו קשה אך יציב', ואני, מצבי אינו יציב.

"תראה לי איך נראה איש מאוהב", היא אומרת, אבל לי כבר אין כח, אין כח כלל,

כאילו היתה סוללה שחוברה לחשמל, נטענה כל הלילה ובבוקר חזר החשמל ממנה אל

הקיר והיא נותרת חלולה.

איך אראה לה איש מאוהב, כשאני לא יודע איפה אני. 

היא מנסה לכיווני את הטריק שתמיד עובד, וכבר מפרפרת אוזן הקינמון על שפתי.

האינסטינקט אומר לחפון את האוזן במעבה החיך, אך השרירים קפוצים.

"פעם, טרפת לי את האוזן פעמיים ביום".

"פעם היה לי כח לזוז, היום אני מת".

"ככה זה, כשמדברים כל הזמן על ריקבון, נרקבים. אלו כל השאלות שלך וכל הסיפורים על סבא שלך, אתה נרקב מותק, ואפילו לא מרגיש".

"אין לי כח להרגיש".

"פעם ככה, פעם ככה. רק אתמול אמרת שאתה אוהב אותי, כשסירקת אותי ככה כמו

שאתה אוהב, רק אתמול, אני לא מדברת על שנים, אתמול אוהב, היום אין לו כח אפילו

לאוזן שלי, בחיי שאתה לא יציב".

"בעיה של וורידים. אני לא יכול לשים את העירוי ישר בגרון. היד השניה מלאה אני לא מעלה אותו ככה".

"הוא לא יחזיק מעמד".

טעם הקינמון נלחם בלילה, הרקולס נלחם בסלע הגדול, צומח מסלעים מפוייחים,

שחורים הנהפכים שחורים יותר, שחורים ופצועים. אוזנה הקטנה, המלוטשת, הבוהקת,

הופכת לפיה, הנלחמת בכוחות האופל.

טעם הקינמון, ריח הקינמון, תחושת הרכות של תנוך אוזנה, אותו הייתי ממולל בין

שפתיי, משאיר את טיפות היום האחרונות בחיים.

המלמולים גוברים והולכים, קול חדש רועם מצטרף לחבורה. הם נלחמים זה בזה, הם

לופתים זה את זה, אולי יכוונו נשק זה כנגד זה, המנצח יזכה בי ובידי המרוסקת

וגם באלונקה ובשמיכה הצבאית.

הקול הרועם, רועם ביתר תוקף, הדוקטור נשמע כנסוג או מתרץ משהו, סלמנקה מדבר

ומושתק. אני חש נשימה קרוב אלי, נשימה רכה מאוד, קול רועם אומר:

"יש פגיעה בריאות. הימנית מחוררת ושרופה מהגב".

באחת אני נישא באוויר ורואה את ידי המרוסקת נותרת על האדמה.

"היד", אני זועק והם מביטים בי בתדהמה.

הם לא זזים.

"שיכבה את הרוטור", רועם הקול.

הם מדברים על דם כמו אז כשנפלתי על השפיץ של הממטרה וסבא אמר:

"יורד לך דם".

"אני אחיה?"

"בטח. רק קצת דם".

"ישאר לי עוד דם בגוף?"

"כן. יש לנו המון דם בגוף, זה לא נגמר כל כך מהר".

"וכשזה נגמר אז נרקבים".

"נו באמת" , מוחה סבא, "עוד פעם השאלות הלא שמחות האלו".

בכל זאת אני חש ברוח של הלהבים.

זהירות, מכל עבר, זהירות.

הם מכניסים אותי, יש מישהו בפנים, בתוך המסוק, שמושך אותי אליו ואז מתחילה

מהומה, בבת אחת, כאילו נפרצים כל הסכרים. קללות, "הצינור.. שטף דם.. אובדן.." 

הצינור שהיה מחובר לירכי יצא או פקע. דם רב זורם, דם אדום. ככל שגוברת הזרימה הופך צבעו כהה יותר ויותר, ארגמן, אפור, דם שחור, דם שחור כהה, הממלא את חלל המסוק בצבע עגמומי, הטייס מביט בי מבעד לקסדתו. 

ההתרוצצות סביבי מואטת, אני שומע עוד קללה ואת סלמנקה שואל מה עם שתי האלונקות הנוספות.

"אין זמן".

האויר נע סביבי כשמעלים את קלפוש המכוסה בשמיכה ועוד אלונקה של לוחם נוסף. האפשרויות מצטמצמות לבן מיור או טננבאום. המסוק הופך שחור, הרעש  גובר, הלהבים מזמזמים ביבבה מתמשכת. הלילה יורד כמעט בחטף.

בתנועה אצילית, מוחה את שיערותיה מאוזנה, כאילו קוראת לי בוא אלי. אוזן קינמון מושלמת, על פנים מטוהרים, מלאכיים, חפים מאנושיות מרושעת. אני לוקק בלשוני את פנים האוזן, טעמה מתוק. עוצם את עיני לשקוע רק כך עד סוף החיים.

רעש הלהבים והמולת הקולות הקול הרועם . כאב חד בקצה הבטן, או האגן, או הרגל. פנס נדלק ישר לתוך עיני, יד גדולה פוקחת את עיני לרווחה. האור מיישיר אל אישוני.

"הוא עוד כאן", אומר הקול הרועם ואינו מכבה את הפנס, הפנס מתחבר ישירות אל מצחי כקרן, סכין נעלמת חותכת במצחי, הפנס הקטן נבלע ורק קרן האור נותרת, מבליחה, מבקיעה מן המצח, דרך היצולים בפתחת המסוק, מעבר ללהבים, אל השמיים, מסמנים שביל של אור,

דרכו אני אל הכוכבים.

עדיין ערב. אני שומע צליל התנשפויות,  נשימות, כלים נזרקים לאגני כרום. אני עדיין מנסה להתנתק ממנהרת האור הקלוש, האור מתרחב בהדרגה אך אינו מאפשר מעבר.

"עוד כמה זמן", שואל הקול הרועם.

סלמנקה מספר בפעם המי יודע כמה שמזל שהמג"ד שלח את החלוץ, כי לא בטוח שגם הוא לא היה בין המתים.

"כמה זמן", שואל הדוקטור.

"זה לא שווה את זה", אומר סלמנקה.

"תראה", היא אומרת, "אתה לא יכול ככה סתם להעלם, אתה ואני נועדנו להיות יחד, מה, זה לא ברור, אתה מאוהב באוזן שלי ומסרק את השיער שלי כמו מטורף. אז למה לנסות לברוח, למה לברוח".

"אני לא בורח", אני לוחש, "אין לי כח לברוח, אני נשאר כאן כל הזמן,  כמעט לא יוצא מהבית. לאן אני אברח".

"אז למה אתה כל הזמן מדבר ככה", היא שואלת.

"ככה איך".

"לא יודעת, אתה מנסה, עוד פעם אתה אומר מילים כאילו שאתה רוצה לברוח ממני, ללכת מכאן, להתחיל חיים אחרים".

"זה לא שווה את זה", אני אומר.

כאב ברור וחד עולה מכל נשימה שלי, אני תוהה איך לא חשתי בו קודם, כל נשימה מהולה באש המפלחת את החזה. אני מנסה לא לנשום.

"הוא לא נושם". ידיים רבות מטפסות עלי בנשימות קדחתניות, כלים נזרקים, להבי הרוטור ממשיכים לטרטר, כהד ממכונת יריה מרוחקת.

"סיקס", פוקד הקול הרועם, "תן לו חשמל". תקרת המסוק מתבהרת באחת.

הקולות מתרחקים ונמוגים. גוף מעוך מוטל על אלונקה ולידה בשרוול אלומיניום יד מרוטשת.

בשר חשוף בתערובת דם ועצמות , העור מקולף כמעט כולו, מלא דם קרוש.

הגוף המעוך מיושר כלפי מעלה, הכפתורים והמכנסיים פתוחים, וכן החגורה.

שני שרוולי המכנסיים חתוכים לכל אורכם, הרגל הימנית מרוסקת ובשניה תקועים מחטים, צינורות המחוברים לדם ואינפוזיה. החזה חשוף, החולצה קרועה, למעט השרוול של יד שמאל שנראה שלם מלבד הצינורות המבצבים ממנו. על החזה כתמים שחורים, נקודות זעירות כדקירות. חלקו העליון של בית החזה חרוך, מהצוואר מבצבץ צינור נוסף. שניים אוחזים בגוף המעוות מימין, אני מזהה את סלמנקה והדוקטור, השלישי מתקרב ומדבר בקול הרועם. ללא הגה עוברות ביניהם תשדורות, כלים, קפסולות, מזרקים, עטיפות קטנות של אלומיניום. הקול הרועם מקרב אל חזי שתי כפות מתכת, אור עצום.

"הוא חוזר", אומר הדוקטור.

"עקשן", אומר סלמנקה.

"כמה זמן", מתעקש הקול הרועם.

"חבל על הזמן", אומר סבא.

"למה".

"כי אין לזמן חלקי חילוף".

"ולנו יש".

"יש", תראה, לב אפשר להחליף, גם רגל, אבל זמן, זהו. רגע שהלך לא חוזר".

"והזמן שהולך, גם הוא נרקב".

"מה פתאום נרקב", מתרגז סבא.

"אז איפה הוא", אני שואל.

אני עוזב אותם במנוחה, ויוצא אל מחוץ למסוק, ערב בהיר, השמש חוככת בדעתה ומחליטה לא למהר לשקוע, אני רואה אותה במרחק, כתומה ומחייכת, אני מחייך חזרה ורוצה לעוף הלאה משם, הרחק. רק כוכב אחד אני רואה, בדיוק כמו שסבא אמר, שיש כוכב אחד באמת וכל השאר לא שייכים.

"רק כוכב אחד שייך לך והשאר לקישוט", אמר סבא.

הכוכב שלי מעלי , שומר עלי, צליל חלילים ועדר, הקול הרועם הוא הרועה, הדוקטור  עוזר לסלמנקה, עז שחורה הנשרכת מאחור.

"כמה זמן", שואל הקול הרועם, הרכון מעלי, עם פנסו הזעיר, המאיר היישר אל אישוני.

"אנחנו מאבדים אותו".

אני מדלג מעליהם בקלילות , כאילו אומנתי לכך שנים, להיות כה קל, גמיש, שלם, ובלתי מנוצח. הם רכונים מעל גוף מדמם, שטף הדם ניגר מהבטן, צלוחיות כרום נוספות מובאות,  עטיפות אלומיניום, צינורות פלסטיק שסיומן בפקק כחול, נפרמות בבהילות. הקול הרועם מניע ראשו, מרים ידיו, סלמנקה קפוא על מקומו, הדוקטור מביט בקול הרועם, אינני שומע את קולו, רק את בהילותו. שוב מוצמדות כפות המתכת, מכה חזקה, אור גדול. אני רואה אותה בברור, זועקת מתוך המנהרה הצרה, באותה תנוחה בה עזבתי אותה, כמו סירונית ים, שרגליה סנפירים וראשה דוגמנית צמרת. כך רגליה תחובות עמוק במנהרתה הצרה הלוחצת עליה ולא מאפשרת לה   להשתחרר, ואילו ראשה הנהדר מופנה אלי בתחינה.

אוזן הקינמון גלויה, שיערה זוהר, כעדר של גחליליות, קורא אלי, סרק אותי. אני אוחז במסרק וקרב אליה אט אט, האור גדל והולך סביבי, האהבה גדלה ומתעצמת בתוכי. אור זוהר ונקי כאילו

כובס אורו של היקום פעמיים, פעם לנקיון, פעם לטהרה. אני נושם ברכות ומכין את לשוני לטעום מאוזן הקינמון הקריבה אלי, מחשב למשוך אותה מתוך המלכודת, שלא יתקעו רגליה לנצח במנהרת הזמן, שתצטרף אלי. אולי יתמזל מזלנו ויהיו כוכבינו קרובים זה לזה. אולי יהיה גורלנו לשכון באותו כוכב.

אני שולף את המסרק, אנחנו בטווח נגיעה, עדר הגחליליות לוחש לעומתי, שיערה נוגה בנוגה מוזר. אני שולף את הראי הקטן בו אני מחזיק תמיד, שתראה את עצמה לאחר הסירוק שלי מכל הצדדים. אני תופס שיערה אחת ומסרק אותה לאורכה ועוד אחת ועוד אחת , ואז אני נוכח ששיערותיה אינן מחוברות לראשה, שיערות בפני עצמן , שיערה שיערה עומדת לבדה מתנחשלת לעומתי. מחכה לסירוק, חלקן דוחקות, החזקות דוחקות את החלשות, החלשות מתכנסות בעצמן, גם היום ישארו רעבות. הנוגה המוזר גובר. אדום, אדום כהה, אדום זוהר, אדום חיוור ולבן, אדום המסתובב כל הזמן, מגדלור של אדום, המודיע לסירות על חוף מבטחים והסירה שלי נטרפת, חורים ניבעים בה, תורנה שבור, מפרשיה קרועים. כה קרובה אל החוף ורחוקה אוקיינוסים משם. המגדלור קורא אליה ביאוש, היא רוצה להתקרב. תש כוחה, נשלחת סירת הצלה, נשלח מסוק, נשלח אמבולנס המהבהב באדום ולבן, אדום חיוור, אדום כהה.

"זהירות", רועם הקול . מתכת במתכת כמו ננעלים שערי האלונקה ודלתות האמבולנס, רחש  המגלשים על משטח הנחיתה, דלתות המסוק נטרקות באחת ואני מתגלגל במהירות כמו עם אותה עגלת עץ שבנינו מקרשים מהחצר של רפפורט וחיברנו גלגלים של עגלת תינוקות. כמעצורים חיברנו גומי של צמיג בחוט. כשבא תורי להידרדר ממרומי הגבעה נקרעו המושכות, ניסיתי לעצור את הגלגלים בידי אך הם הותירו בי פס של כוויה. הדרדרתי במהירות, מתגלגל מטה בתאוצה הולכת וגוברת, גם לא היה לי מה לעשות,  גם לא יכולתי לקפוץ.

הייתי משותק ואז עצמתי עיניים ואמרתי. מה שיהיה יהיה.   

העגלה משכה חזק שמאלה. הגלגל הימני ניתק. עצרתי בתוך שיח, דרכתי על קן נמלים, התמתחתי באושר, יצאתי ללא פגע. הנמלים הקיפו אותי, עלו על הסנדלים עלו על העגלה הפצועה. בדרך כלל הייתי דורך עליהן אבל היום לאחר שניצלתי הייתי סלחן, אפילו כרעתי, נותן להן לטפס עלי מביט בעמלנותן האינסופית, אין נמלים נחות, אין נמלה המתלבטת מה עליה לעשות ברגע הבא. נמלה קטנה עולה על כף ידי, נעצרת לרגע.

משורש כף היד, עולה על קו החיים עד האצבע המורה. היתה בי סקרנות לראות את התקדמותה, מה מניע אותה, מה תרצה לעשות בשלב הבא, האם יש לה רצון משלה. הנמלה פונה לכיוונו של קו הגורל, נעצרת באמצעיתו, אני מקרב את כף ידי אל פני, בלשוני אוסף אותה ובולע באחת.

דלתות של ספינה טרופה קולטות אותי אליהן. נקישה בהפתחן ומשב רוח הולך ונחלש בהסגרן. אני נבלע בחדר ירוק. האור ירוק, החלוקים ירוקים, המסיכות ירוקות, מעלי זורחת מנורה עגולה גדולה ולא מסנוורת.

"סיקס", זועם הקול הרועם.

ואני עוד מספיק לשמוע לחישה, "הוא היה יחד עם הבן של טננבאום ז"ל".

ז"ל, טננבאום היה איתי בחוד יחד עם קלפוש ובן מיור, אז מה קרה לבן מיור גם הוא נהרג, אבל אמרו שלושה הרוגים והחשיבו גם אותי. טננבאום נהרג, גם טננבאום, את קלפוש ראיתי את טננבאום לא, אבל עכשו הוא אמר טננבאום ז"ל, ככה שמעתי בפירוש, הבן של טננבאום ז"ל, אולי הז"ל זה האבא של טננבאום ואני סתם הייתי עם הבן של טננבאום שאבא שלו נפטר, זה קורה וכשאבא נפטר לפני הבן זה אפילו טבעי יותר. הבן של טננבאום ז"ל, ואם טננבאום בחיים אז בן מיור נהרג, ככה הוא אמר, מי אמר, סלמנקה אמר שלושה הרוגים ותיקנו אותו כי אני עדיין לא הייתי הרוג, עדיין הייתי חי והוא, סלמנקה, כבר ספר אותי בין המתים. מכל החוד נשאר רק בן מיור ומה איתו האם הוא שרד, האם נפצע. לא הייתי צריך להיות בחוד לא הייתי צריך לצאת למארב הזה ולא הייתי צריך להיות בגדוד באותו יום ואם נמשיך הלאה אז הייתי צריך להיות בעתודה.

שבעה נחשבת רק לקרובים מדרגה ראשונה כך נאמר לי, אב או אם, אח או אחות, אשה וילד, סב לא נחשב. אז נתנו לי לצאת להלוויה וזהו, כשחזרתי כבר היו התארגנויות וקבוצת פקודות לקרב. "אין לי תחושה טובה", אמר טננבאום.

"ממה", שאלתי.

"מהמארב הזה. חודש שלם לא היו לנו נפגעים, זה בניגוד לסטטיסטיקה".

לא היה שום דבר יוצא דופן במארב הזה, מארב אחד מיני רבים, בו שכבנו לילות ארוכים נלחמים בשינה ובפחד. מדמים כל סלע כרוח רפאים, כל ציוץ כמפץ כצעדי אויב.

"אני שונא את זה", אמר טננבאום.

"קוטר", אמר בן מיור.

מרחנו בצבע את פנינו, את הקסדה. התחלנו לנוע שעה לאחר רדת החשיכה ורק אז ראינו שהמג"ד מצטרף אלינו, זו הפעם הראשונה. הייתי בסוף, המג"ד היה באמצע, בן מיור נווט.

בן מיור יצא לכל מארב, בן מיור היה חייל על, עם חושים של נמר וכח של גורילה ואז לפתע, ללא כל אזהרה, ללא כל הכנה ולא לפי הפקודות, עצר המג"ד את הכח וביצע חלוקה חדשה, הוא שלח את קלפוש, טננבאום ואותי שיחברו לבן מיור וייצרו חוד של ארבעה, מעולם לא נענו כך. המחלקה נעה אחרינו במרחק של כ - 40 מ'.

בן מיור הוביל, קלפוש היה לשמאלי וטננבאום מאחור, כשעצרנו אמר טננבאום, זה כבר לא בשבילי".

"מה זה כבר, בן כמה אתה".

"זה לא הגיל יא חביבי זה הותק, אתה יודע כמה מארבים כבר עברתי וכמה שאתה עובר יותר ולא קורה לך כלום, אתה מתקרב לסטטיסטיקה שבמארב הבא תאכל אותה".

קלפוש ביקש מימיה, יש חור במימיה שלו, הושטתי לו את המימה שלי .

"מים חיים", אומר קלפוש.

כבר חודשים אנחנו מדברים על כך שאכיר לו את אחותי. מכל הפלוגה אני סומך על קלפוש, מושבניק פשוט ובסיסי, שלעולם לא ישקר ותמיד יביט בעיניים, אהבתי אותו מאוד.

"קח עוד אחי", אני אומר לו, "עוד ארוכה הדרך".

"זה יספיק", אומר קלפוש ומחייך אלי מפניו המפויחות.

 

 

עבור לתוכן העמוד

ביטוח חו"ל  | ביטוח סיעודי בויקיפדיה  | אינדקס גיל הזהב  | סבאלה | עורכי דין רשלנות רפואית    |  אינדקס עורכי דין  | סיעוד  | בית אבות  | לחשבון גוגל + שלי   | אתר ביטוח בריאות שלנו