טלפון
צור קשר
  • ביטוח סיעודי

    ביטוח סיעודי - דאגו לקבל פיצוי חודשי למקרה של פגיעה תפקודית וזאת בכדי לא ליפול לנטל על בני המשפחה

  • ביטוח חיים

    ביטוח חיים - הבטיחו את עתידה הכלכלי של משפחתכם בכל מצב

  • ביטוח בריאות

    ביטוח בריאות - דאגו להבטיח כי כל אחד מבני המשפחה יהיה מבוטח בביטוח הכולל: ניתוחים פרטיים, תרופות שלא בסל והשתלות

  • ביטוח מנהלים

    ביטוח מנהלים -כדאי לדאוג לחיסכון לפרישה בפוליסה המבטיחה קצבה או פנסיה ומשולמת ע"י עובד ומעביד

  • אובדן כושר עבודה

    ביטוח אובדן כושר עבודה - חשוב לגדר את הסיכון שבאיבוד כושר השתכרות ולכן יש להקים פוליסת ביטוח להבטחת הכנסה חודשית במקרה של פגיעה בכושר העבודה כתוצאה ...

אור וצל

אור וצל (הגדל)

 

אור וצל

אהרונסון מת עם הזריחה.

אחר-הצהרים עוד ציירנו. מלא מרץ הוא  עזר לי להעמיס עגלת שוק רעועה בצבעים, מכחולים, ספוגים, צנצנות ומטליות. אני סחבתי את כן הציור המתקפל שאותו קיבל אהרונסון  בירושה מאבני. בפעם הראשונה שציירנו על הכן הזה אהרונסון אמר "יש תורשה של דם ותורשה של ידע וגם של תרבות. אני הייתי התלמיד של אבני ובעניין הזה", הוא פנה אלי, "אתה נכד של אבני".

ג'קסון מהקיוסק צעק  מה זה הרעש. אהרונסון המשיך לסחוב את העגלה המשקשקת, "זה, גם אם ימות..."

אהרונסון עצר לרגע להסדיר נשימתו, "יקום באמצע הקדיש..." אהרונסון מגלגל נייר ספוג ומספיג את הזיעה, "..ויתלונן שמרעישים לו".

רציתי לעזור עם המדרגות.

תלתליו הלבנים, הארוכים, גולשים אל כתפיו, מתנועעים כלהקת דגים מבוהלים.

"מה אתה חושב", התנשף, "שיש לך עסק עם זקן". הוא מכווץ עיניו ופוער פיו לשאוף אויר.

"תעלה" הוא אומר "אל תחכה לי ותבחר לך עץ".

אהרונסון מתנשף בקול שורקני עם כל מדרגה. לצווארו צרור גדול של מפתחות, אובך על משקפיו העבות, קמטיו מעמיקים, מתלחלחים בצהרי אוגוסט.

מחר יש לו יומולדת.

"מזל טוב", אני אומר, "על מה", הוא מרים ראשו לעברי. ערפל עיניו, מצח חרוץ ונוצץ.

"יש לך יומולדת מחר, לא?"

"מי גילה לך את הסקופ הזה“.

"אחותך".

"שתהיה בריאה. מה מעניין יומולדת בגיל הזה, מה זה מסמל. אין מה לעשות אז חוגגים יומולדת".

"אבל בכל זאת זה יום חשוב, תזכורת ליום בו נולדת".

"מה יש כל כך לחגוג".

אני יורד אליו, חש את עייפותו. מתיישב על גדר האבן התוחמת את המדרגות. אהרונסון מתיישב לידי. ביד לאה מסמן לעבר העגלה. אני מוזג לו מים לכוס פלסטיק. אהרונסון שותה להנאתו, ואני מוזג עוד כוס ועוד אחת. הוא מנגב את שפמו.

"אף פעם לא חגגתי יומולדת", הוא אומר.

"גם לא כשהיית קטן, ילד?"

"אני אולי הייתי קטן, אבל ילד אף פעם לא הייתי".

"למה?" אני שואל.

"לא היה לי זמן להיות ילד. להיות ילד זה מותרות שלא לכל אחד יש. ולחגוג, מסיבה, מתנות, מי חשב על זה?"

"הייתם עניים?"

"עניים?" אהרונסון אוחז במשקפיו, בין האגודל למורה, מכוון אל השמש, מסתנוור ונסוג, שוב  אל השמש, כמו טכס סודי. בפעם השלישית אני לא מתאפק. "מה זה הדבר הזה?"

"זה משחקים של אור וצל".

"זה מסנוור הדבר הזה. אפשר להתעוור מזה".

"דבר אחד אני אספר לך על המורה שלך, שאולי אתה עוד לא יודע. אפילו יום אחד בחיים, לא קיבלתי את השמש כדבר מובן מאליו וגם לא שכחתי את השאלה שלך על העוני , אז אני אגיד לך, שיחסית לילד עם מחשב ווידאו, שגר בווילה, היינו עשירים אפילו עשירים מאוד, למרות שכסף אף פעם לא היה לנו".

בשנים האחרונות צייר אהרונסון שמשות. שמשות אדומות וכתומות סגולות וירוקות קטנות ועצומות. שמש אחת בוהקת בכתום חם הוא צייר על דיקט. בתחתית הדיקט במכחול דק הוא שרטט שני בני אדם קטנטנים מתגוששים, למרות שהתמונה הייתה תלויה על הקיר המרכזי בסטודיו שבו למדתי בשלוש השנים האחרונות, לא שאלתי אותו עד עכשיו.

"הציור צריך לדבר בעד עצמו. אם זה לא אומר לך מיד מה זה, אז צריך לשנות או לעבור לציור הבא"

אהרונסון מצית סיגריה הודית דקיקה וקצרה, 'אל תשכחיני', היה מכנה את הסיגריות האלו, שאותן היה מצית שוב ושוב ושוב.

"עכשיו אתה עולה למעלה ובוחר לך עץ. אני כבר בזבזתי מספיק זמן".

"לא בזבזנו", אני מתגונן, "אני לומד".

"אתה לומד כשהמורה שלך מלמד, כשיש לך מכחול ביד ואובייקט בעין ובד על הכן. זה שאתה פלספן ואני משתף אתך פעולה לא אומר שזה שעור ציור, יאללה".

אני עולה, רואה את אהרונסון קם בכבדות, מתמתח, כפוף אל העגלה, כתפיו שחות. , מאז חזר מאנדריאה, כוחו עוזב אותו, אט אט נוטש אותו. אנחות וכאבים הם התחליף לשרירים ורוח קרב. אהרונסון גורר את העגלה מדרגה אחר מדרגה. נשימה שורקנית, מנוחה, נשימה, מדרגה, מנוחה.

מצאתי עץ.

גם את אהרונסון מצאתי ביום חם של אוגוסט, כשהבאתי עמי ערכה של ציורים, שציירתי בחוג ב'בית הלוחם'.

"זבל", אמר על הציור הראשון.

"זבל", אמר על הציור השני.

"זבל", אמר על הציור השלישי.

"מי לימד אותך לצייר", אמר על הציור הרביעי.

"מה אתה עושה בחיים", שאל על הציור החמישי.

"אז תמשיך לעבוד בבנק ותפסיק לבזבז לי את הזמן", ענה.

"ועל זה", הצביע על הציור השישי, "הייתי קוצץ למורה שלך את הידיים", הוא החליף משקפיים כדי להביט מקרוב בפרטים, "וגם את הרגליים", הוסיף.

על הציור השביעי התעכב קצת יותר. בפסטל לבן הוא סימן תיבה, שבה נכלאה כבשה לוחכת סרפד.

"על הקטע הזה, הקטן, אני מוכן לנסות", אמר וליטף את הבד, "אתה יודע, בשביל הכבשה הזאת, תבוא בשבוע הבא ונראה איזה עשב יצמח לנו".

בדרך הביתה, היה ברור לי, שאת הדרך הזו ליפו אני לא עושה יותר.

"איחרת", אמר אהרונסון כשהגעתי אליו מתנשף באמצע יום עבודה. "אם אתה רוצה לעבוד איתי, תגיע בזמן, דווקא היה נראה לי שפקיד כמוך יהיה דייקן".

אהרונסון הגיש לי כוס עם משקה עכור, לבן, אפור.

"מה זה", אני שואל.

"תטעם", אומר אהרונסון, "קצת אוזו צריך לשחרר אותך".

"אוזו", אני נבעת, "אני לא.. בחיים לא שתיתי משקה חריף זה.."

אהרונסון מנופף בבקבוק האוזו כאילו מחק שגיאה מהלוח. "תשתה", הוא מוזג עוד אוזו לכוסי, "תשתה ילד, תשתה כי לא נישאר כאן להרבה זמן".

אהרונסון מוזג לכוסו, מערבב בקצת מים, נצמד אל הכוס כאל מימיה בסיום מסע מפרך.

"אחח", נמלטת אנחה מפיו, "תשתה ילד, תשתה, כולם מתים אבל לא כולם חיים".

אני לוקח לגימה זעירה בקצה השפתיים, טעם של ליקוריץ. אני לוגם לגימה מלאה ומשתעל. טפיחתו של אהרונסון על גבי כמו לחיצת יד.

 "מה דעתך שנתחיל לצייר אשה, הרי שם הכל מתחיל, לא?"

ראיתי אותה אוכלת סנדוויץ' אצל איציק ורותי ברחוב שינקין. אישה צעירה, מלאה, שיער דבש מתולתל אסוף, עיניה חומות, מלוכסנות במקצת,  אצבעותיה ארוכות. היא הייתה לבושה ברישול, ושאלה על מה אני מסתכל. סיפרתי לה שזו הפתעה למורה שלי, שזו פעם ראשונה מאז אני לומד אצלו שאני יוזם משהו ושאולי תבוא ליפו אל הסטודיו. אמרתי לה שהיא בדיוק המודל שהייתי רוצה לצייר. "חמוד", ליטפה את לחיי , העבירה את גב אצבעותיה כנגד הזיפים שלי, משאירה מאחוריה שובל קל של מיונז.

"מעניין להכיר את המורה שלך, תביא אותו אלי".

"לא, לא. אי אפשר כי אנחנו מציירים רק בסטודיו ביפו".

"בוא", ניגבה ידיה בכמה מפיות והחלה ללכת בהחלטיות, "זה לא רחוק", אמרה כמו לעצמה. כשהגענו לדירתה הקטנה בקומת הקרקע היא נכנסה ישר להתקלח ואני נותרתי עומד במבואה מואפלת. כשיצאה מילא ריח לימונים את החדר, וכבר השילה מעליה את החלוק וראיתי פרדס. תפוזים מוארים, לימונים בשיערה. ניחוח פריחת חרובים עטף את החדר, מתוק, סמיך. חושניות הרגע סחררה אותי.  נכנסתי אל הפרדס בהסכמה ובפראות, ובאחת היה שקט.

"מורי ורבי", התקשרתי לאהרונסון בצהלה, "מצאתי מודל".

"מצאתי מודל.. מצאתי מודל.." חיקה אותי אהרונסון, "תגיד לי, אני אמרתי לך לחפש מודל. מה, לצייר עין אתה יודע, שכבר אתה רץ לצייר גוף, ועוד גוף של אישה, שזה מקדש. ועוד אחד שמצייר בקצרנות כמוך. מצאתי מודל, זה העניין, שאתה בא לעשות תמונות ואני מלמד אותך לצייר".

שקשוק העגלה קרוב אלי, אני רואה את תלתליו הלבנים, את הקמטים, אף גדול אדום, משקפיים שחורי מסגרת, שפם אפור, זקנקן, צוואר מחורץ ומדולדל, כתפיים שפעם היו חזקות, חזה עולה ויורד, עטוף בווסט של צלמים, מכנסי כותנה רפויים, כפות ידיים ענקיות, מרובעות, החלק היחיד בגופו שאינו רועד.

כתמים כהים מכסים את אמותיו, לרגליו, כפכפי אחות בלויים.

אני חש אליו, אהרונסון מושיט יד כתמרור עצור.

אני עוצר, שומע אותו מתנשם בחוזקה. אני יודע שיש לו בעיות עם הכדורים לדילול הדם. לפחות למזוג לו מים. יד התמרור עדיין מכוונת אלי.

"עץ מצאת", הוא מצליח ללחוש, מנסה להסדיר נשימתו.

אני מצביע על העץ שלי. אהרונסון אינו רואה את ידי המושטת. אני מתקרב להוביל אותו. אני מניח את הכן, גורר אלי את העגלה ומייצב אותה, אני אוחז בידו החמה של אהרונסון, חש את הדופק המהיר ואת לפיתתו העזה. כלב נחיה מוליך סומא, כך אנו קרבים אל העץ. אני שומע את המאמץ הבוקע מחזהו. אני מציע לנוח.

"באת לצייר או לנוח" אהרונסון רועם בכעס. אני נרגע.

אהרונסון מקיף את העץ, נשען עליו, מרחרח את הגזע ככלבלב סקרן.

"זה כדי לקבל כח", הוא מחבק את העץ ואני מחבק אחריו.

"ככה טוב", הוא נאנח, "ככה טוב". אהרונסון מביט אל צמרת העץ, אל השמים, פורש ידיו כמתפלל.

"גם אנדריאה נתנה כוח, אבל העץ הזה יהיה כאן גם מחר".  

פעם ראשונה שהזכיר אותה מאז חזר. ידעתי שזה נושא כאוב.

"איפה להניח את הכן", אני שואל

אהרונסון נשלף מהרהוריו וכבר הוא משנה את זוויות הבד, בוחן את העץ, מסדר את הצבעים, הפחם בידו והוא משרטט באוויר, זקוף מול הכן, תקיף, בוטח ושקט, אין זכר לקשיש שבקושי עלה במדרגות. יד בפחם, יד במטלית. הפחם מתווה באוויר את תוארו של העץ וכבר הוא מחבר בקליפסים נייר טיוטא, עליו מתהווה העץ על ענפיו, גזעו וצלליו.

"אך, איזה מורה יש לך", נאנח אהרונסון, "בוא תגיד לי מה אתה יודע על עצים".

"עושים מהם רהיטים".

"תשובה של פקיד", מפטיר אהרונסון. "בוא שב", הוא אומר, "קצת אינפורמציה", אהרונסון מדבר בנינוחות, בשלווה. הוא אינו מתכנן מתי או איך, ללא ראשי פרקים, מספר על ליאונרדו דה וינצ'י שצייר את 'ג'ינוורה דה בנצ'י' שלו שלושים שנה לפני שצייר את ה'מונה ליזה' בארבע וחצי שנים, ב'ג'ינוורה' יש מעבר הדרגתי, בלתי נתפש, בין אזורים מנוגדי צבע. לליאונרדו הייתה היכולת לטשטש את הקווים הברורים בציורי דיוקן. ברקע מאחורי ג'ינוורה, עלי ערער, שקוצניותם מנוגדת לפניה השלוות. העצים מאחורי הערער עולים מהמים. אף על פי שצוירו בנגיעות עדינות, הם עצים מוחשיים מאוד, עם משחקי אור וצל והשתקפויות.

העצים של ג'ורג'ונה ב'סערה' שאין בה זכר לסערה. הרשברג, שאצלו אפשר לשמוע את ההתלחשויות בקבוצות העצים שלו. וארבעת הגזעים של מונה שרק בגללם כדאי לבקר במטרופוליטן. אין אצלו חום או ירוק, הגזעים שלו כחולים וכתומים ואדומים ואיזה יופי זה יוצא.

"גם העץ הזה, זה יופי של עץ. הכל יש כאן. גם האור יופי, והצללים יופי והרוח", אהרונסון נאנח.

אהבתי את הפשטות והרוגע במשפטים שלו.

אני מוזג לו מים.

"אך, איזה מורה יש לך", הוא נאנח, "איפה מוצאים מורים כאלה, כמה אינפורמציה אתה מקבל, לא מגיע לך. דייג שדג שלוש שעות בשבוע, לא מבין איך לא בא לך סתם, לקחת נייר, לרשום משהו, אפילו באמצע היום, איך אפשר להישאר אדיש ככה לחיים. לאן זה הולך, כשאתה הולך הביתה, כוסאוחתו, לא חבל על הזמן שלי. שב".

אני מתיישב, הפחם בידי. אני מביט בעץ, העץ מביט בי.

שנינו קפואים, רק שלי אין לאן ללכת.

כמו בשיעור הראשון, שבו גער בי על כל קו. אהרונסון אחז בידי, נשען על כתפי, התהלך בחדר כאחוז תזזית, "תסתכל, תסתכל, תסתכל", זעק, "מה אתה רואה, אל תגיד לי שאתה רואה דלעת עגולה, אין דלעת עגולה, דלעת זה ככה, ככה..", הוא מניח נייר טיוטא ומשרטט דלעת מדויקת. לי שוב יוצא עיגול.

אהרונסון צורח, ריר זב מפיו "למה אני צריך את זה, היה לי טוב עד שבאת, אולי לפסל יתאים לך, יד כבדה יש לך, יד כבדה. לא יודע אם יש לך כפרה".

נותרתי נכלם, אובד דרך. גם העץ מבויש, רוצה, אך אינו מדבר אלי.

"אתה לא רואה שהוא נושם".

לא ראיתי.

"שהוא חי, רועד, שהעלים שלו רוקדים, שהוא אוהב את האדמה אליה הוא מחובר, שהוא חי בשלווה במקום שלו ולא יצא לכבוש שום יער אחר ושכל הבנקים בעולם לא מזיזים לו".

גם את זה לא ראיתי.

"שאם תקלף לו את הקליפה, יישאר עירום ואם יישאר עירום כל הלילה, יבכה כמו תינוק, שרוצה חיבוק של אימא. תרגיש את זה, תעמוד", אהרונסון מושיט לעברי את בקבוק השתייה "תחבק  אותו קרוב ללב, ככה" הוא חוטף ממני את הבקבוק ומערסל אותו בחיקו. "נסה גם אתה, אולי תרגיש סוף סוף",

לא חשתי בדבר.

באחד השיעורים הראשונים, לאחר ששום דבר ממה שעשיתי לא היה נכון, אהרונסון החל את התרוצצות הארי בסוגר שלו, חבט בסרגל על קופסת העץ, מלאת הצבעים. מקצת מצבעי האקוורל הפתוחים, נשפכו ונתערבבו, נוצרו תרכובות מרהיבות. אהרונסון יצא בריקוד אינדיאני, מניף סרגלו באוויר וקד אל הקרקע. הכעס התחלף בפרץ של גיל וגילוי, "צבעים חדשים", נהרו פניו, "קח מהר לפני שיתייבשו".

לא כל-כך ידעתי מה לעשות עם האוצר החדש.

"קח", אמר אהרונסון, "תשים על הבד איפה שבא לך ותעשה את זה מהר, כאילו שמונית מחכה לך בחוץ, נו, תשמור על ההרמוניה, זה יופי זה יופי, נו, נו, לפני שיתייבשו, כי לא יהיה לנו צירוף כזה, תרגיש ותוציא מה שבא לך. יאללה, אל תחלום, מה אתה רוצה, שאני יעשה את העבודה ובסוף גם יחתום".

על שולחן מוגבה היה סידור של טבע דומם. דלעת, לידה בקבוק יין מוארך, ממנו יצא ענף בצורת וי שניקטף מצמח הבוגונוויליה בחצר, מאחוריהם מפה משובצת.

הענף נדמה כקרני שור והמפה כסדין, הדלעת כשור ובקבוק היין הטוריאדור. היו לי צירופי צבעים של אדום וחום, אדום חום וכתום, אדום חום כתום וארגמן.

"אל תחשוב", האיץ בי אהרונסון, "זה לא בנק כאן, קודם שים צבעים על הבד, אחר כך תחשוב, תהיה פולוק, תהיה דה קונינג, תהיה אתה, רק אל תהיה לי פקיד. תכף נקים את הוועדה לבחירת הצבע, למה אנחנו מחכים".

"אתה קצת מלחיץ אותי, אני יודע מה.."

"אתה לא יודע כלום. בוא שיהיה ברור בינינו, אתה בא לכאן, אני המורה שלך, ואתה התלמיד של המורה שלך, אז אם בארבע וחצי שנים תעשה ציור אחד טוב, נדע שהקשבת, ואם לא, אז לפחות היה לך יום בשבוע באווירה של יפו".

אני טובל בהיסוס את המכחול ומניח נקודה של כתום.

"את כל העולם יש לך כאן ואתה מתחיל לצייר לי נקודות, תצייר מהנשמה, בלי לפחד, בלי לפחד כלל, כמו שנאמר, קח, תשים, תביט, תרגיש ותבנה משהו למען השם, תבנה משהו מהתחלה".

אני רואה את השור, בתחילה במטושטש, חום בהיר, חום מימי עם טיפה אדום. השור נעשה מוחשי יותר, ארגמן, כתום-אדום, שחור אולטראמארין. אני מחזק אותו בחום, מלטף רעמתו בכתום, השור מגרגר בהנאה, הראש המורכן, מקבל קרניים. הטוריאדור מניף את החרב, נצנוצי אור בלבן וצהוב בידו.

 הסדין האדום מכסה כרקע את הציור כולו. יש כאן ציור. פעם ראשונה שאהרונסון שואל, אם אני רעב.

"האמת שכן", אני עונה.

אהרונסון פונה אל המטבחון, הכולל מקרר משרדי קטנטן, וממנו הוא שולף ירקות טריים מהשוק ומלפפונים חמוצים. על משטח זעיר מעץ הוא חותך בצל, פורס פטריות, טורף ביצים בקערה. הוא מוזג שמן זית אל המחבת, ומטגן בצל על הכיריים.  הוא מפזר קצ'קבל  בנדיבות על הביצים, מוסיף פרוסות קטנות של אנשובי, אורגנו, פלפל, עלי רוקט, וזעתר. ניחוח רענן, מגרה עולה לאוויר. הוא ממלא כוס ארוכה ביוגורט טורקי.

"צ'יווילי", מרים אלי אהרונסון את היוגורט ומחייך.

"טעים", אני אומר.

"לפחות זה, אולי יצא איזה ציור ממך, אבל שלא תצפה לזה כל פעם".

"אני לא מצפה לכלום".
"אז אין לך מה לבוא לכאן יותר".

"בעניין האוכל אני ה.."

"אתה פקיד", משסה אותי אהרונסון, "פקידים זה קשה, זה כמו לקחת נפח ללמד אותו לסרוג, צריך קודם הרבה לשכוח, טעים לך?"

"בחיים לא אכלתי כזאת חביתה, מה הירוק הזה בפנים, אתה לא אוכל?"

"תאכל מותק, תאכל, לפחות תיאבון יש כאן".

אהרונסון מביט בי משועשע.

"מה אני צריך לעשות, כדי שתיפול על האדון מוזה", מנסה אהרונסון להניא אותי מקיפאוני.

אני מנסה להתוות את קווי המתאר של הגזע ועל כל קו יש לאהרונסון הערה, אני חש בעצבנותו הגוברת, בהקלה אני רואה גבר מהוה קרב אלינו, עם בקבוק בידו, מכנסי התעמלות, כפכפים, חולצה קצרה מטונפת ושיער מדובלל על גבול הקרחת. אני מפסיק לרגע לצייר ומביט בו מופתע, הוא דומה לאפלבאום השליש הגדודי שלנו.

"מישהו רוצה קצת", הוא מושיט לעברנו את הבקבוק.

"לא תודה", אני עונה.

"אתה תשב בשקט", פונה אליו אהרונסון, "ואם תרצה תסתכל".

"אתה מדבר כמו המורה שלי", אומר אפלבאום, "מתגעגע לבית ספר, מה אני אגיד לכם".

"אז תחזור ללמוד", מציע לו אהרונסון.

"מה ללמוד, איזה ללמוד", מתרעם אפלבאום ונמתח מלוא קומתו מול אהרונסון, "אני קם בצהרים שותה, מסתובב שותה מסתובב שותה, בלילה לא הולך לישון בלי לשתות, למי יש זמן ללמוד".

"בוא, ניתן לך נייר, תצייר, יצא לך החשק לשתות כל הזמן".

"אתה בן אדם טוב", אומר אפלבאום ולוגם מהבקבוק.

"טוב", אומר אהרונסון, "או שאתה מצייר או שאתה סותם".

"בסדר", אומר אפלבאום, "אני יושב לי כאן בשקט שותה לי מהבקבוקון. לא מפריע לאף אחד, בחיי שלא מפריע".

"שקט", מהסה אותו אהרונסון, "ואתה תצייר ", הוא פונה אלי, "מה זה, הצגה כאן, כי אם הוא מפריע לך ברכוז, אני מייד אומר לו ללכת".

"זה בסדר, הוא לא מפריע ואני אפילו מתקדם".

ואמנם, הגזע כבר עומד, הענפים מורמים, העלים מכסים את הצמרת ומתחילים לגלוש מטה, הצללים נטמעים בין העלים, בין הגזעים, על הדשא.

"יופי", אומר אהרונסון.

"איזה מורה", נאנח אפלבאום, "ממני לאף אחד לא איכפת".

"תגיד לי, יא חתיכת חרא", פונה אליו אהרונסון, "אם לא היה לי איכפת ממך, הייתי מציע לך לצייר אתנו".

"למה אתם לא מציירים כוכבים?"

"כוכבים?", משנה אהרונסון את תנוחת הכסא כלפיו.

אפלבאום גומע מהאוזו ומתמתח, "כוכבים", הוא אומר.

"למה, מה יש יותר יפה, ממה שיש לנו פה".

"זה יפה גם שם למעלה".

"מה רע בעצים, בעננים, בצללים על הדשא", מקשה אהרונסון.

"לא יודע, כוכבים עושים לי את זה".

"מה בדיוק", מתעניין אהרונסון.

"הגודל, המרחק, הצבעים. תראה, רוב הדברים שקורים, הם דברים שאנחנו לא יודעים, את רוב הדברים שישנם, אנחנו לא רואים ואת רוב הצלילים אנחנו לא שומעים. אתה בטוח שאתה לא רוצה לשתות", הוא מעביר את קצה חולצתו על פימת הבקבוק ופונה אלי, "נראה לי שאתה לא מספיק משוחרר".

"תודה, תגיד אין לך במקרה אח בצבא שקוראים לו אפלבאום".

"תגיד, אתה עושה צחוק ממני? אני נראה לך אפלבאום, תחשוב טוב".

"לא, אתה..", אני אומר במבוכה, "אתם פשוט מה זה דומים, הוא השליש בגדוד".

"האמת שחשבתי פעם לשנות לאפלטון אבל נשארתי אפללו".

חם לי. אני מוזג לעצמי כוס מים ומציע גם לאהרונסון, אני מביט באפללו כאילו אני מכיר אותו זה מכבר. אפללו אומר שהוא מעדיף את המים שלו.

"אתה מכוכב אחר", אומר אהרונסון.

"כל אחד והכוכב שלו. מה אתה חושב שאם אתה מצייר ואני שותה אז בכוכבים שלנו יודעים על זה. כלום, אני אומר לך, כלום. סקנדל כמה שלא איכפת להם".

אני מוסיף צללים בין העלים, נגיעות של לבן על העלים, את הגזע אני מחבר בצבעים כהים אל האדמה.

"מאיפה כל האינפורמציה הזאת", חוקר אותו אהרונסון.

"לפני שהתחלתי לשתות הייתי יושב בספריות".

"אוטודידקט, יעני".

"זה לא אומר ששיכורים לא יודעים כלום".

"אז איזה כוכבים היית מצייר?"

"התפרצויות של כוכבים, עננים של גז באורך מיליוני קילומטרים, יש צילומים של טלסקופ מהחלל, חבל על הזמן, זה הטבע הכי אמיתי שיש. אתה יודע שהשמש גדולה פי מיליון מכדור הארץ ויש כוכבים גדולים פי מיליון מהשמש. אתה יכול לדמיין דבר כזה?"
"תשמע בחור, אתה מתחיל למצוא חן בעיני, בוא אני אעשה ממך צייר".

"אל תעשה ממני צייר ואני לא יעשה אותך שיכור, אני משאיר לכם כאן את הבקבוק. אם תתחרטו", אומר אפללו ומתנדנד לכיוון המדרגות, אבל אז כמו לשון המוחזרת אל החיך, הוא נע אחורנית, כשפניו עדיין אל המדרגות, חזר אל בקבוקו, הרים אותו,לגם את תוכנו והתרחק מאתנו יחד עם בקבוקו בתנועות ריקוד של 'זורבה היווני'.

"אוקיי, נגמרה ההצגה, מה יש לנו כאן, מה זה, הסתיו הגיע, מה אתה בדיכאון, משהוא מפריע לך. תבהיר. תראה איזה אור יש כאן, איפה האור בציור הזה. זה ציור של פקיד. כן, אתה צריך פקיד כמוך. הכי טוב שתלמד בהתכתבות,  תתכתב ותשב בספריה, כזה פקיד. אני הולך להביא משהו מג'קסון, רוצה משהו?"

"קפה", אני אומר.

כשנעלם אחרון תלתליו באופק המדרגות, אני עוצם עיניים. ואז אני רואה את הכהות, חש את הצבעים, את העלטה שהשריתי על העץ, כשהשמש במלואה ביום הקיצי הזה. אני מערבב כתום וצהוב ולבן ואדום וכתום בהיר ורק צהוב, הגזע מתבהר, העלים נוצצים, האדמה זורחת. אני מצייר בריכוז, מכחול, צבע, סמרטוט, טיפת מים והלאה לצבע הבא.

אני מסובב את ראשי.

דמעות מנצנצות בעיניו של אהרונסון.

אני מביט בו, כמו ראיתיו לראשונה.

אדם שלם נשבר. את שרצה לומר אמר. ואת שרצה לעשות עשה. את שרצה לאהוב אהב. את שרצה לשנוא שנא. ואת שלא אהב ולא שנא, לא פגש.

"איפה היו הצבעים האלה?"

"הם היו כאן כל הזמן", אני מסובב כתפי להביט בו.

הייתה לו הבעה שלווה, נינוחה, כמו באותו יום בו הודיע לי, שהוא מאוהב באנדריאה.

"אנדריאה המנקה", אני שואל בפליאה.

"אלא מי".

"אבל היא בת תשע עשרה".

"אז מה", אומר אהרונסון, "אתה חושב שעם זקנה בת שבעים יש לי על מה לדבר".

שבועיים זרח עד ששקע בברטיסלבה.

"אל תיסע אחריה", אני אומר, "אתה רק תתאכזב".

"ממתי אומר התלמיד למורה מה לעשות".

באחת אני חש עד כמה האדם הזה יקר לי, עד כמה אני חרד לו.

"אל תיסע", אני מתחנן, "חבל על שברון הלב. אל תיסע. אני בדרך כלל לא אומר לך מה לעשות, אבל הפעם אני יודע, אני מבין בדברים האלה. היו לי הרבה נסיעות כאלה".

"כמה הזדמנויות עוד נותרו ללב הזה להישבר", עומד מולי אהרונסון וידו על לוח ליבו.

בקדחתנות נואשת מכין אהרונסון את המזוודה, וופלים-שוקולד שאנדריאה אוהבת, מחרוזת עם 'חי', תחתונים, גרביים לבנות עבות. כאחוז תזזית הוא  נע אל המזוודה וממנה, מוציא ומחליף בגדים, פותח את תיק כלי הרחצה, מזליף על גב כף ידו דיאודורנט, מרחרח. לפתע הוא מסובב את פניו אלי ואומר, כמו נתגלתה לו הארה, "פשטידת כרובית!".

וכבר הוא מקלף כרובית, שוטף, בוזק את הפרמזן, מעביר לתנור לייבוש, בוזק גבינת עיזים, שכבה נוספת של כרובית ועוד פרמזן, "הרבה פרמזן, כמו שהיא אוהבת".

אני מביט באהרונסון המאושר לרגע, שלם ולא פגיע, עם מנחת כרובית ושוקולד. בדרך אל געגועיו.

אספתי אותו משדה התעופה.

"איך היה?"

"חרא".

"פגשת אותה?"

"לא".

"אכלת טוב?"

"חרא".

"בילית?"

"לא".

"אז מה עשית?,

אהרונסון שותק.

מאז גברו אנחותיו, הצרימות עם כל נשימה.

המטוס שהיה אמור לנחות בחצות התאחר. הבאתי אותו הביתה לפנות בוקר. תמכתי בו ביציאה מהמכונית. הכנתי לו קפה חזק כמו שאהב והוא עדיין שקוע בהרהוריו. קר היה וסוער, הים זועף קצף לבן.

אהרונסון מצביע על המזוודה, אני פותח אותה, הוא מסמן לקרב אותה אליו, הוא מושיט לעברי שקית דקה ובתוכה מכחולים חדשים.

"תודה", אני אומר.

אור ראשון עולה , צובע את השמיים בכתום חיוור.

"תראה איזה צבע", אהרונסון מתנער.

שלישיית אנקורים נוחתת על אדן המרפסת.

"רעבים, מסכנים שלי", אהרונסון מפורר להם פירורים.

"מה אתה מחכה", הוא פונה אלי, "מה חסר לך בדיוק. שמיים עם צבע משגע, ציפורים, מרפסת על הים, אפילו מכחולים מפראג קניתי לך, קדימה".

ואני מצייר שלושה אנקורים, מלקטים פירורים מול הים בזריחה. אהרונסון מפשיר ואפילו הולך אל ג'קסון ומביא ביצים וירקות לארוחת בוקר. את ה'אוזו' אנחנו לוגמים בצהרים, לאחר שהציור מוכן לצבע.

לפנות ערב, כשאני עייף וכבר פונה ללכת אהרונסון אומר "אף פעם אל תקבל את השמש כמובן מאליו".

השמש מסנוורת, מסמאת, חם לי, אני מזיע. "ועכשיו מה יש לנו כאן", מביט אהרונסון בעץ, כאילו ראה אותו בפעם הראשונה.

"תן לו יותר חיים, תגביה לו את העלים, תגרום לו לשמוח, לא מגיע לו?"

"מגיע".

"בטח מגיע. חורף, קיץ, שרב וגשם הוא תקוע כאן, מחכה שתצייר אותו".

אני מצייר. אהרונסון מתבונן ושותק.

"בוא לאכול", הוא אומר.

פשטידת הכרובית של אנדריאה במהדורה משופרת, עם קוטג', הרבה פרמזן וחמוצים של ויקטור.

"תוציא את הציור", אומר אהרונסון באמצע האוכל, "איך לא ראיתי את זה, אתה לא רואה?", הוא פונה אלי.

"אני רואה עץ מואר, דווקא יצא יופי".

"לא צריך לחבר אותו לאדמה", אהרונסון מתרחק להביט מקצה הסטודיו, "כן, צריך לתת לו יותר אוויר, אתה לא מרגיש".

"לא".

"טוב אז תמחק את האדמה ותשאיר רק שורשים באוויר".

הצבעים מעורבבים, מכסים את האדמה, בין משיחת מכחול לניקיון הבד, אני לוקח 'ביס' מהפשטידה.

אהרונסון מכין קפה שחור, אנחנו מקנחים ב'אוזו' ובסיגריה הודית דקיקה.

"ככה יותר טוב", אומר אהרונסון, "תשאיר את זה כאן לייבוש".

אני משעין את הציור על ארונית המגירות, בה מאוכסנים ניירות הציור ודפי הטיוטא, הארונית עליה התמוטט אהרונסון בשעה האחרונה של הלילה, נאחז בעץ, קורע את עליו, מחרחר אל תוך החושך, עם הציור שלי בחיקו.

אני חש את מאבקו שלא להיפרד מאתנו, לפני שיראה את השמש בפעם האחרונה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עבור לתוכן העמוד

ביטוח חו"ל  | ביטוח סיעודי בויקיפדיה  | אינדקס גיל הזהב  | סבאלה | עורכי דין רשלנות רפואית    |  אינדקס עורכי דין  | סיעוד  | בית אבות  | לחשבון גוגל + שלי   | אתר ביטוח בריאות שלנו