טלפון
צור קשר
  • ביטוח סיעודי

    ביטוח סיעודי - דאגו לקבל פיצוי חודשי למקרה של פגיעה תפקודית וזאת בכדי לא ליפול לנטל על בני המשפחה

  • ביטוח חיים

    ביטוח חיים - הבטיחו את עתידה הכלכלי של משפחתכם בכל מצב

  • ביטוח בריאות

    ביטוח בריאות - דאגו להבטיח כי כל אחד מבני המשפחה יהיה מבוטח בביטוח הכולל: ניתוחים פרטיים, תרופות שלא בסל והשתלות

  • ביטוח מנהלים

    ביטוח מנהלים -כדאי לדאוג לחיסכון לפרישה בפוליסה המבטיחה קצבה או פנסיה ומשולמת ע"י עובד ומעביד

  • אובדן כושר עבודה

    ביטוח אובדן כושר עבודה - חשוב לגדר את הסיכון שבאיבוד כושר השתכרות ולכן יש להקים פוליסת ביטוח להבטחת הכנסה חודשית במקרה של פגיעה בכושר העבודה כתוצאה ...

תאומרש

תאומרש (הגדל)

מפעל הנעצים נקבר במפולת. הוועד המרכזי מצווה לתלות על לוח המודעות הרשמי: 'מודעות יתלו מעתה בנעץ אחד בלבד'. 

הנעצים המיותרים מוסרים, המודעות מתנפנפות ברוח. הלוח שוקק חיים, לבד ממודעת הוועד המרכזי המעוגנת בארבעה נעצים צבעוניים. 

מערבל מגנט ענק נגרר לדלות את הנעצים הקבורים. לשווא. נדלים כמה פועלים 

החובשים משקפי פלדה, אך נעצים אין. בישיבת הוועד המרכזי מוחלט להקים לאלתר מפעל חדש על חורבות הישן. שלושת אלפים אסירים מובלים מחולות שפן. 

גם האופטימיים שבין המתכננים לא מוכנים להתחייב למועד סיום של פחות משנה. מודעה נוספת המחוזקת בארבעה נעצים צבעוניים נתלית:  

'שימוש בנעצים אסור'. 

הימים ימי פסטיבל האביב. להקות מחול ממלאות את הארץ. היינות הנשלפים 

ממרתפי הוועד המרכזי, מחולקים חינם ומשכיחים את גזירת הנעצים. שמחה פושטת 

בארץ תאומרש. כה איתנה שמחת ההמונים עד כי אין המודעה החדשה, האומרת, 

'לא תשמח', חודרת להכרת האזרחים החוגגים ואינה משביתה שמחתם. 

כמה מהשמחים יתר על המידה נורים בעורפם, אחרים מוגלים לחולות שפן. 

לשכניה המתלוננים מסבירה חפנדת כי יש להביט בחצי הכוס המלאה. 

"אין נעצים, מה קרה? אי אפשר להשתמש במהדקים? בדבק? כתוב לא לשמוח, אי אפשר 

לחיות ללא שמחה? למי שממש לא יכול להתאפק אפשר לשמוח לבד, בחדר הקטן ביותר בבית. במרתף. להכנס אל המים ולבעבע בועות עליזות. אף אחד לא צריך לדעת מה קרה רגע לפני שיוצאים אל הרחוב". כך אומרת חפנדת. 

 

 

 

 

 


לחגיגת העשור לתאומרש מוזמנים חברי הוועד המרכזי להצגת בכורה של 

'גונג ומגונג', בבצוע הלהקה הדרמטית של האסירים המשוחררים ובו מסופר על כפר קטן המתוזמן לצלילי גונג. 

הקשה אחת בחמש ורבע-השכמה.  

שתיים בחמש וחצי-התעמלות. 

שלוש הקשות בשש-ארוחת בוקר. 

למחרת מתעוררים תושבי תאומרש לצלצול הגונג. צפיפות ליד לוחות המודעות, 

השמועה פושטת במהירות וכשנשמעות שתי הקשות נעות קבוצות אחדות בקצב 

שלוש הקשות, כולם אוכלים ארוחת בוקר. 

המולה נעימה פושטת בשש בבוקר ברחבי ארץ תאומרש, המולת הכפות הנטבלות בו זמנית באלפי קערות של דייסה, נישאות באחת אל פיות שוקקים ולאחר מספר טבילות הקרקוש הקולקטיבי בדפנות הקערות, בוקר בא בוקר טוב, בוקר, מנגינה ערבה לאיתור כל פירור של דייסה. 

בסוף הארוחה אומרת דנה'לה: "זה נורא נחמד הגונג הזה". אמא שרי מלטפת תלתליה הזהובים, ואומרת: "החלטנו להביא לך מורה פרטי לגונג, קוראים לו יצחק". אבא אברם מנענע ראשו לאישור. דנה'לה בעננים. אברם ושרי מביטים מעלה בדאגה, דנה'לה נוחתת בשלום וחיוך על שפתיה. 

"תזהרי עם החיוך", אומרת שרי, "אל תצאי איתו לרחוב". 

    

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


יצחק מופיע ביום בו נתלית המודעה 'הבוקר מתחיל באחת בלילה'. 

מתפתח ויכוח על משמעותה של ההודעה החדשה. יצחק הידוע לא רק בבקיאותו 

בגונג, אלא גם בידע קוסמי, מסביר, שתלונות רבות, בגנות שעת ההשכמה 

האכזרית, מגיעות לוועד המרכזי. התושבים מבקשים לאחר את ההשכמה מחמש ורבע 

לשמונה. הוועד מחליט להקדים את הבוקר לשעה אחת בלילה. לאחר שנורים 

בעורפם עצלנים אחדים, מסכין העם עם קביעת הוועד המרכזי, שחמש ורבע זו שעת 

צהריים. דנה'לה הינה תלמידה שקדנית. צלילי הגונג בוקעים מבית המשפחה 

המאושרת מידי אחר-צהריים וערב. יום אחד יוצא יצחק מביתה של המשפחה 

המאושרת, לאחר שעור מוצלח, נתפס ברחוב כשחיוך רחב על פניו ונורה בעורפו. 

מאותו יום פוסקת דנה'לה לנגן בגונג ומורשית לצאת אל הרחוב. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


ביום שבת מחליטים אברם ושרי לנסוע ללותח נטש, שם מגדלים חתולים 

גזעיים, לקנות לדנה'לה חתול שיפיג את דכאונה. 

אמא שרי מכינה סנדוויצ'ים ואבא אברם בודק שמן-מים. 

יללת החתולים נשמעת למרחקים, מסתבר כי היללות מתחילות יממה לפני 

יום המכירה ונמשכות שבוע תמים עד שבבת אחת נפסקות. אמא שרי משחקת עם 

דנה'לה משחקי אותיות ומגלה כי בחתול יש לחות ויש חת ויש חול ולוח. 

דנה'לה מוקסמת כי עבורה האותיות הן גלגלי העולם. 

פעם, כשדנה'לה היתה ממש קטנה, שרט אותה חתול במצח. אברם לא שעה 

לתחינותיהן של שרי ודנה'לה וזרק את החתול בחולות חמר. מקום נדודיהם של 

בני שבט השופח. 

אבא אברם איבד דרכו ואבד בחולות. למזלו מצא אותו מית, איש שופח צעיר 

שהשקה אותו מים והשאיר אותו להתאושש באוהלו. אחיותיו של מית חוללו 

סביב מיטתו של אברם, מעוררות בו הרהורי חרטה והיעלמות. למחרת מצא את עצמו 

מצוחצח ורגוע בפתח האוהל וכשהגיע לביתו חיכה לו שם החתול לאחר שאכל 

מנה גדושה של קוטג'. בחמת זעם חטף אברם את החתול הלך והלך עד ליערות רגף, שם מלק לחתול את הראש. כשחזר אברם הביתה מצא את החתול, 

תפרים דקים לצווארו, אוכל ראש של דג. דנה'לה סיפרה שהחתול הופיע בריצה 

נושא את ראשו המיילל מתוך שקית ניילון. אברם חשב שזה עונש מאלוהים (את 

השטן עוד לא הביא בחשבון) ונכנע לגורלו. אברם החל להביא לחתול גרונות 

מהשוק. 

אם היה אברם עובר לידו היה החתול שורט אותו ושרי היתה גוערת על שהוא 

מתגרה בחתול. יום אחד נעלם החתול. שרי ודנה'לה האשימו אותו ואברם שידע 

שהוא חף מפשע החל להאמין (לאחר שדנה'לה בוכה בלילות), שאולי בכל  

זאת.. יכול להיות שהדחיק כה עמוק. 

 

 

 

 


יללת החתולים בלותח נטש כה עזה עד כי בכניסה מחולק מגאפון לכל אורח. 

הרמקול משדר מוסיקה קלאסית (זה מה שכתוב בתוכניה). אברם מזהה 

שברירי סונטה של פרנץ ליסט, עליו סופר, כי היה יושב על שפת נהר עם 

חלילית, ממנה זרמו צלילים, שגרמו לסירות על האולבדט לסוב לאחור, הסכרים 

על הוורמייר היו נסגרים, הדוברות על יובלי הווארניצה היו נקשרות למזחים, 

גלי האולבדט היו מסתדרים לפני פרנץ הצעיר בחצי גורן, קדים לו בקצה הקצפי 

של ראשיהם. 

במבואות הכפר, דוכנים למכירת נקניקיות וסוכר על מקל. מדבקות עליהן נכתב: 

"נשארתי בלותח נטש" ו"לותח אותך לא אנטוש". 

ספרים שכותרותיהם: 'יחסי עם מיצי', 'האתגר- חתולים' ועוד. חברות מזון 

מציעות לחתולים אוכל, מקופסאות לוף ועד בובות אדם בטעם דגים. שורות 

שורות ניצבים הדוכנים וברקע יללתם הגוברת של החתולים, אותם עדיין לא 

רואים האורחים. אז עולה אל במת הכבוד שרנבט, זקן לותח נטש, שיערו לבן 

וארוך, עיניו זורות ברקים, בהינף יד משתיק את הקולות וכה הוא אומר: 

"כרובים תהיו, היום אנו נפרדים מילדינו, נפרדים לגדל דור חדש. 

טפלו בילדינו באותה מסירות. חתולי לותח נטש הם גזע עתיק ההולך ונכחד, 

זרע טהור. שמרו עליהם וישמרו עליכם, האכילו אותם ויאכילו אתכם, אהבו 

אותם וישנאו אתכם, ואם תרצו זו אגדה". כך מסיים שרנבט את דרשתו המפתיעה. 

מהרמקול נפלטת צעקה 'אברם שרי ודנה'לה 1080 '. אברם נבהל מאוד 

ורוצה לנטוש, אבל דנה'לה הנרגשת מקבלת באופן טבעי את ידיעתם של אנשי 

לותח נטש על בואם. הם נדחפים עם ההמון אל החתלול, שהוא מבנה ארוך עם 

מכלאות קטנות ובם המוני חתולים שורטים ומייללים. בתא 1080 מחכה להם חתול שחור 

שיער ויפה עיניים, אבל רק לאחר התשלום והחשבונית, מסתבר כי זו חתולה ומייד ניתן לה השם נטשה 38. 

 

 

 

 


נטשה 38 מתגלית כחתולה ממושמעת, שכניי המשפחה, המאושרת כל-כך מתאומרש, 

מתכננים לנסוע שנה הבאה למכירה בלותח נטש, לברור להם חתול שיהיו בו כל 

התכונות המצופות מחתול: יפה, צנוע, מתחשב, רגיש ובעל תעודת יוחסין. 

זה קרה ביום שדנה'לה חוזרת מבית הספר בוכיה, שומטת את תיקה תחת עץ 

הגויאבה ונשענת על הגזע. 

"מה קרה דנה'לה?" שואלת נטשה 38. 

"נוסח הרביץ לי", עונה דנה'לה בטבעיות ואפילו לא שמה לב שנטשה 38 מדברת. 

"נוסח יסבול", אומרת נטשה 38. 

למחרת נמצא נוסח, מוטל חסר צוואר, ליד מגדל היין. הכל סבורים שנפל מהמגדל. 

דנה'לה נשארת בבית בשעת ההלוויה ועמה נטשה 38. כשנפנית שיירת המלווים 

אל הבור הטרי פונה נטשה 38 לדנה'לה ואומרת: "עבודה נאה, הלא כן?" 

מה אמר אותו שרנבט? צריך מקום לילדים, ילדים זה לא רק אהבה ופינוקים, 

ילדים זה גם מקום. 

דנה'לה לא חושבת על מקום לילדים חדשים.  ביום המחרת מתחילה נטשה 38 

לאכול גויאבות.  

גם תופעה זו מקבלת דנה'לה ולא מספרת לאף אחד, גם לא את העובדה שבאותו 

ערב מתנחלת נטשה 38 בחדרה. 

 

 

 

     

 


אברם מפוטר. מחליף אותו בושב, צעיר אתלטי, עם עין ירוקה ועין תכלת. 

חרב עולמו של אברם, בחושבו על בושב. הוא מתכנן נקמות משונות שלעולם לא  

יגשים.  

"מה מטריד אותך אברום?" שואלת נטשה 38. 

"בושב". זה כל מה שמצליח אברם לפלוט מפיו הקפוץ וגם הוא כדנה'לה לא שם 

לב שנטשה 38 פוצחת את פיה וקוראת לו אברום, שם שקראו לו חבריו בצעירותו, כי 

אדם בעצבונו רק את עצמו שומע. באותו לילה נשמעת זעקתה של חפנדת, זעקתה 

ממריאה אל שמיים שחורים עטויי כוכבים, פולחת עננים. בגובה בו מאבדות 

חלליות את שלבן הראשון, משנה הזעקה מסלול ופונה צפונה, מפלסת דרכה 

בבטחה, מעל לותח נטש מבצעת שלוש הקפות ועטה על החתלול כמפציץ חמקן, אז 

פורצת יללתם הנוראה של חתולי לותח נטש הנמשכת כל הלילה. "הושב בושב", 

לוחשת נטשה 38 לאזנו של אברם. אברם מתעורר לשמע זעקתה של חפנדת 

ויללותיהם של חתולי לותח נטש. הוא מעיר את שרי, במעומעם הוא זוכר לחישה 

באזנו, "הושב בושב?" וכך דולקים האורות בבית המשפחה המאושרת כל אותו 

לילה, עובדה שתהיה לרועץ בחקירה, אבל בל נקדים את המאוחר. כותרות ענק 

מבשרות על הרוצח שתבע קורבן נוסף, גם צווארו של בושב נאכל. הרצח בוצע 

במיטה. הרוצח ניתק את הזרם. חפנדת שמעה קולות גריסה. בתחילה חשבה שזהו 

אצין, כלבה המסור, היא הושיטה יד של חמש אצבעות לעבר בעלה וכנשוכת נחש 

החזירה ארבע. בתדהמתה ומעוצם כאבה החרישה, אט אט סובבה את גופה להדליק אור. לשווא. לאור הנר שהדליקה באצבעות רוטטות ראתה את נטשה 38 גורסת את צווארו של בושב ודם בכל פינה. דם זב מידה השסועה. חפנדת זועקת וזועקת וזועקת. 

מאז מלהגת חפנדת בשפה לא מובנת עד שהיא מועברת לחולות שפן, שם נשלחים רבים 

כמוה, שפתם לא ברורה. חפנדת לא מבינה לאן נשלחה ולא מוצאת מרגוע עד שהחלו החפנאים קרבים אליה. בני מינה, חפנאים כמוה, מסתובבים סחור סחור כאילו שכחו אוצר, צוהלים לעיתים כאילו מצאו אותו, מגלגלים עיניהם בתימהון על כל שינוי בצורת העננים, אינם מובנים אלא לעצמם, לא חשוב מה חושבים עליהם שם. כי בשבילם 'שם' לא היה קיים, הם חיו 'כאן'. 

חפנדת מגדירה את מצב החפנאים, "אנחנו חיים 'כאן' והם בהסגר 'שם'". 

 

 

 

אברם חוזר לעבוד, לא לפני שהוא מזומן למשטרה ונשאל לפשר האורות הדולקים 

בביתו בליל הרצח של בושב. 

"איך אפשר היה לישון עם הזעקה הזאת ועם היללות מלותח נטש?" 

באחת נמשכות זרועותיו לאחור, אזיקים, קשירה אל הכסא, לקול צעקותיו צועקים גם החוקרים, "אף אחד לא שמע זעקות או יללות, רוצח". 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


באותו היום מתחילה נטשה 38 לקרוע אלבומים, דנה'לה מביטה בה בשלווה. 

רוצה נטשה 38 לקרוע אלבומים, זכותה. 

בלילה ממשיכות החקירות, הוא באמת שמע את זעקתה של חפנדת, אפילו העיר את 

שרי, אך מי העיר אותו? את זאת לא זכר. כי מי אם לא הוא ירצה במותו של 

בושב, ואולי, למרות שהוא כל-כך בטוח, הצליח להדחיק מעצמו את אשמתו, כי 

האשמים רק את מחשבתם שומעים והוא שומע מה שאיש מלבדו אינו שומע. 

אברם נשלח לביתו מחוסר הוכחות ומנופח ביצים. לא ניתן לכלוא אדם בגין כך 

שדלקו אורות בביתו כל הלילה, אולי כן, יש תקופות בתאומרש שיורים בבני 

אדם על פחות. נטשה 38 נכנסת בטבעיות למיטתה של דנה'לה מרימה השמיכה עד 

קצה הגרון ומגרגרת בפינוק. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


באמצע ישיבת מזכירות תאומרש נכנס ספולונל ומודיע שצבאו מוכן, אף אחד לא 

שואל שאלות מיותרות. השאלה היחידה היא "לאן". "לנהר הכשהס" עונה 

ספולונל. הכשהס זורם לו בנחת ואינו מבין על מה ההמולה. 

הצהרתו של ספולונל מעבירה צמרמורת של ריגוש בקרב צעירי תאומרש, צעירים 

חסרי מנוח, מפתחים תופעה הידועה בספרות כ'אורוות הכשהס', פיסות עור 

צומחות מתוך רקתם בין אוזנם לארובת עיניהם, פיסות עור ההולכות ותופחות 

עד כי מגיע אורכן שתי אצבעות לכיוון העין, עובדה המגבילה את שדה הראייה.  

 


נטשה 38 מצביעה אל הדלת ומגרגרת: "חלב חם עם ביסקוויט ודבש" דנה'לה פונה 

בריצה למטבח למלא את מבוקשה של נטשה 38, החשה ממש בבית. 

לאחר חלב חם וליקוק שפם, פוסעת נטשה 38 לסלון ודורשת את נעלי הבית של 

שרי, אותם נעלי צמר עם פומפון ורוד, שרי, תמימה כביתה, מתייחסת בהבנה ואף  

בסלחנות לחתולה מפונקת הדורשת נעלי בית עם פומפון ורוד. 

"שובבה" אומרת שרי ומחייכת בהגישה לנטשה 38 את נעליה. 

נעלי בית היא רוצה חה- חה – חה, חתול מתחיל בחה. בלילה ישנה דנה'לה על 

הרצפה, על מזרון שנטשה 38 מקצה לה. נטשה 38 ישנה על שני כרים במיטתה של 

דנה'לה ועל כל רגל נעלי בית מצמר עם פומפון ורוד. 

כשנשאלו מדוע כבר בשלב הזה לא הושם לזה קץ, איך לא ראו, לא היה ברור 

שתהיה הידרדרות? אם רק היתה דנה'לה מספרת להוריה שהיא ישנה על הרצפה. לו 

רק היה אברם נזכר שהיתה זו נטשה 38 שלחשה באוזנו באותו ליל אופל, בו שמע 

את זעקתה של חפנדת, לו רק היתה שרי תמהה על בקשתה המוזרה לנעלי בית, לו 

רק היו מחברים את הפסיפס הזה יחד. 

עולם ה'לו' אורב מעבר לכל מחשבה, מאחורי כל אמת וכל כזב. ה'לו' קיים, שאם לא היה קיים לא היתה המשפחה המאושרת נוסעת ללותח נטש, לא היה סיפורה של המשפחה המאושרת מארץ תאומרש מסופר ולא היתה נודעת הסבה למאורעות הרי הגורל בהם נטלה נטשה 38 חלק. אם עולם ה'לו' לא היה קיים היו המילים בארץ תאומרש נעצרות ופונות לארץ אחרת והכפות של הדייסות היו מקרקשות עד עצם היום הזה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


חפנדת מכנסת את חכמי הממציאות במטרה לחבר המנון לחולות שפן. על השיר לבטא את כמיהתם למילים, סגידתם לאגדות. 

"נתחיל ב'לו'" אומרת חפנדת. 

"לו, לו, לו". צריך לגלגל בלשון הרבה, לטעום את המילים לפני שמשתמשים בהן. צריך למצוץ מהן את הצוף, לשיר אותן בעדנה, כאילו הן המילים היחידות הקיימות בעולם המציאות שלנו. אבל צריך להיזהר, כי בעולם הדמיון 'שם' חיים גם חכמי ה'לו', היכולים לעשות תמיד טוב יותר, רחוק יותר, חזק יותר. אבל חכמי ה'לו' הללו חיים שם בעולמם. 'לו' הוא מושג אלוהי, שבלעדיו יהפכו חיינו מחיי 'כאן' לחיי 'שם'. 

"לו, לו, לו", מגלגלים חכמי-הממציאות בלשונם. 

"לו, לו, לו". 

ובתום יום של דיונים סוערים, נוצק המשפט הראשון בהמנונם של החפנאים. 

"לו, לו, לו, עכשיו רק המילים נותרו". 

 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


'אורוות הכשהס' מתגלית כמחלה מדבקת הסוחפת עד מהרה את כל קציני, חיילי ומזכירי תאומרש. בעידודו של ספולונל מגויסים כל חולי 'צמרמורת הכשהס'. רובם בעלי פלומות עור המזדקרות מרקתם. הצבא האדיר, המשולהב, המביט רק קדימה, עולה על גבעות הכשהס ומשתלט בקרב מהיר על המים. 

הרחק בחולות שפן, מרימה חפנדת קול זעקה שמפאת המרחק לא נשמעת, קולה של 

חפנדת נישא ברוח ונוחת בכל בית ותחת כל עץ, עליו פרי המקשיב. ישנם קולות במזכירות האומרים, שכעת עם כיבושם של השטחים החדשים, ניתן לשלוח את המהנהנים לזעקה שמבחוץ, אל מחנות חדשים ליד המים. 

תנועות חדשות צצות כפטריות אחוזות צמרמורת, 'התנועה לשחרור הכשהס', 'כשהס עכשיו' 'ארבע כשהסיות' 'נאמני הכשהס', 'יש כשהס'.  

כל אותן תנועות קמות היות וישנם פירות מהנהנים. מתוך אותם זרעים נובטים צמחים המפיצים תחושת אי נחת. אותן תנועות נאמנים קמות להגן על אדמה שכבר נכבשה.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כשמבינות אומות העולם את גודל האסון בכשהס, הן שולחות שליחים אל ספולונל 

ובפיהם השאלה 'למה?' 

התשובה האחידה שמספק הספולונל היא, "עוצמה וטוהר". 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


נטשה 38 מתיישבת בכורסת העור של אברם. 

אברם חוזר הביתה עייף ומריר ומוצא את נטשה 38 נטועה בכורסתו, הוא חושב שזהו משחק חד פעמי של חתולה נחמודת, הוא מושיט ידו לסלק את המטרד, אבל אז , בהבזק תנועה, נשמעת יללתם של חתולי לותח נטש, זעקתו של אברם, הדם מטפטף על כורסת-הטלוויזיה, אצבעו של אברם, מפרפרת לרגע בפיה של נטשה 38, עד שנבלעת כליל, רק לקוק השפם הלבן נותר. 

אברם מתיישב על המיטה המום ודואב, שרי באה בריצה וחובשת את הגדם המדמם. 

"למה הפרעת לחתול?" שואלת שרי ואברם מבין שטעה טעות מרה. 

מאותו יום, לא מעז אף אחד, במשפחה המאושרת למחצה, להזיז את נטשה 38 ממיטתה, שהיתה פעם המיטה של דנה'לה, או מהכריות  שחייבות להיות מסודרות בקפידה מדי לילה, באותו סדר שנטשה 38 קבעה. שתי הוורודות בראש המיטה, הסגולה באמצע, הכחולה-לבנה למרגלותיה. לידן מונחות נעלי הבית הוורודות עם הפונפון. מכורסתה מסמנת נטשה 38 לכוון השלט. ברגע בו עובר גם השלט לשליטתה הופכת נטשה 38 לאדון על תרבות הבית. כשמעבירה נטשה 38 לערוץ הילדים באמצע הדרבי, קם אברם ספונטני. (הוא לא מפרש נכון את חלוקת העוצמה החדשה בבית). אברם מושיט את ידו (נו באמת), אצבע מפרפרת בין הלסתות. לקוק שפם, חבישה ומבט מאשים בעיניה של שרי. 

"מה עשה לך החתול? מה? אז לא תראה את הדרבי מה קרה?" 

וינחם אברם. שתי אצבעות הן תשלום סביר עבור ההבנה שהוא לא כל יכול. 

האלטרנטיבה הינה להישלח לחולות שפן ולהבין זאת מייד. 

שרי האופטימית מלמדת אותו משחר נישואיהם להביט בחצי הכוס המלאה. 

"איזה מזל היה לך, קודם כל אבדת אצבע בכל יד וזה עדיף מלאבד שתי אצבעות 

ביד אחת וחוץ מזה האגודלים במקום, אצבע אמצעית זה לא כל כך נורא". 

מה היה עושה בלעדיה? בלעדי הגיונה המוצק.   

 

 

 

 

 

לאחר כיבוש הכשהס מורגשת תחושת אי נוחות במערכת החינוך, מורים מדווחים על תלמידים מנומנמים, חסרי מוטיבציה, אוצר המילים מצטמצם. האגדות שבעבר סופרו מפה לאוזן לא נשמעות יותר. המשנה למזכיר הראשי בוועד המרכזי טוען שאנשי תאומרש כה איתנים ובעלי עוצמה , שאינם זקוקים למילים רבות לביטוי עצמי. 

ובאמת, אם ישנו שליט כל-יכול בשביל מה לדבר? 

אף אחד לא יודע מאין החלו נשמעות האגדות על נהר צשא. 

צשא, ארץ זבת חלב ונפט. מיום ליום מתארכים המשפטים בפיהם של תושבי תאומרש, 'צמרמורת הכשהס' מפנה מקומה ל'צמרמורת צשא'. 

שוב יש מטרה לדור הצעיר. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


'אורוות צשא' הינה תופעה חדשה-ישנה של צמיחת גלידי בשר מתוך הרקה 

לכיוון ארובות העין. הנגועים בתסמונת 'אורוות צשא' הופכים לרוב מבין 

זכרי תאומרש וכאן נוצר היפוך היסטורי, כל מי שלא מגדל פיסת עור מהרקה 

לכיוון העין נחשב לחולה ונשלח לחולות שפן. 

תושבי חולות שפן משתווים במספרם לתושבי תאומרש. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


נטשה 38 נוטלת גם את המזרן לעצמה. דנה'לה ישנה על הרצפה עם שמיכה. 

בלילה נכנס אברם לבדוק אם בתו ישנה. למזלו, רק נשרט בפניו מהעין לסנטר. 

"מזל יש לך, בחיי, יכולת לאבד עין", אומרת שרי. 

בטרם הוא נועל את הדלת, מבחין אברם בבתו המתגוללת על הרצפה, אך לא אוזר 

עוז לחדור שנית למבצרה המוגן של נטשה 38. 

מדוכדך ועייף נסרח אברם בכורסתו."(עכשיו מותר לו). וחושב שעדיף להציל 

נערה יפה מתוך מבצר, מאשר לדלות אותה מתוך שוחה. למחרת חובשת שרי את 

הפצע. בעבודה מתרגלים שאברם מאבד אצבעות או נשרט, מאחורי גבו הכפוף מכנים אותו 'אברם אצבעותיים'. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


בבתי הספר מלמדים שהפיצוי היחיד לחיי האדם הינו התקדמות וכבוש, הקשבה וציות. 

וכה דיקלמו המורים בעינים מצועפות ומבטם נישא אל תמונת הספולונל ואל הדגל האדום שחור: 

"אשריכם שנולדתם וגדלתם לחסות בצילו של מנהיג כל יכול, שלא כל דור זוכה ומנהיג שכזה בראשו". 

"גם אם חולים אתם וחשים חולשה זמנית, אל הכיתה הגיעו, אל תמונת מנהיגנו הביטו, אל הדגל כוונו מחשבותיכם והנה כח חדש ממלא אתכם, לנו הכח והחולשה לעמי הצשא". 

"רק במטרה משותפת יש עצמה, מטרת היחיד היא כמו שן אחת בפה, את שינינו אנחנו צריכים יחד ללעוס את אויבינו". 

"יבורך מנהיגנו, יבורך ספולונל מנהיגנו, יבורך, יבורך, יבורך". 

"טוהר הוא זהות מטרה ומראה. לנו פיסות עור מלכותיות הבוקעות מראשנו ככתר קדום, כמו גל המכוון אל המטרה אותה היתווה מנהיגנו. זהו טוהר". 

 "בתקופה הירואית דרושים מעשים הירואים. בתקופה שכזו אין אפשרות בחירה של היחיד אלא של המנהיג והדגל. אין לכם זמן לבזבז על חלומות סרק, עליכם להכין עצמכם אל המטרה הבאה והמטרה הבאה היא צשא. להגיע לצשא, לכבוש את צשא, להרחיב את גבולה של אומתנו". 

בככרות נשמעות הקריאות, 'רוצים פצוי', 'רוצים את צשא'. ואף קריאות בודדות, 'רוצים את טכהרם'. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אברם יושב על הספה, מקלף פרי, באצבעות חסרות, לפני הטלוויזיה הסגורה. נטשה 38 יורדת באיטיות מהכורסא קריבה לאברם ומביטה בסכין שבידו בסקרנות. אברם לא שומע 

אותה ולא שם לב למבטה, כי אם היה מבחין אולי היה מספיק לברוח. כשהוא מגביה את ראשו נעלם המבט, רק כף ידה של נטשה 38 נותרת באוויר, מסמנת לו להוריד את הסכין אל השולחן, בתנועה אצילית מלמעלה למטה מחווה תנועה ארוכה כמו קדה לפניו, משלא נענה אומרת לו במפורש: "ידיים" והוא פורש את ידיו המתומנות. נטשה 38 בוחנת בקפידה כל אצבע ואצבע, אברם מבין שמשהו חריג עומד להתרחש, הוא לא מסוגל לעשות דבר, למרות שברור לו, ברור עד כאב. נטשה 38 בוחרת בזרת ימין. (אצבע עם מעט שימוש). נטשה 38 קוטפת את השליש העליון של האצבע. אברם מכסה על אצבעו שותתת הדם ועוטף אותה במטפחת. נטשה 38 חובטת בידו השניה בעדינות ואומרת בקול שליו: "ידיים". 

ואברם, הו אברם, שהביא אותה כגורה מלותח נטש, פורש את ידיו מעל ראשו ומביט לשמיים בתחינה. הפעם בוחרת נטשה 38 בדרך מקורית יותר להפיק ממנו את השליש השני של זרתו, היא חופנת את הסכין וקוצצת אותה. ברגע זה נכנסת שרי לסלון ולא מבינה מה מנסה אברם להסתיר בכפו, לא מבינה את הליקוק על שפמה של נטשה 38, רק כשמנצנץ להב הסכין פעם שניה פורצת זעקה מפיה, זעקה המעוררת מיד את יללותיהם של חתולי לותח נטש. נטשה 38 פוסעת בכבדות אל הכורסא ושוקעת בתרדמה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

הידיעה שספולונל יבקר בבית הספר גורמת להתרגשות נכרת בבית המשפחה המאושרת. ביום המיועד מחכים הילדים, המורים, ההורים וסתם סקרנים באולם ההתעמלות להופעתו של הספולונל הנערץ. בתחילה מופיע שלישו ולאחר מכן עוזרו, לאחריו סגנו ולבסוף לאחר שהזרקאור מאיר את הבמה ועשרות הספוגים השומרים מכל עבר נדרכים בקשיחות, מופיע אדם קטן, על קבקבי עץ עבי סוליות, על כתפיו מגדלים של טבעות בשלל צבעים, המתנשאים לצידי קובעו. מדיו מכוסים פוחלצי פרפרים ונרכסים בכפתורי זהב עבים, לראשו קובע פלדה בצורת קונכיה המסתלסלת מעלה מעל לראשו, מהקובע בולטות קרני פר ויקינגיות. 

עיניו של הספולונל מזרות ברקים וממאנות לנוח. 

הקהל חרישי, המום, מוקסם. הספולונל פוצה את פיו ואומר: "אי רצון לכבוש הוא מחלה. רצון הכבוש הוא החיסון הטבעי של כל לוחם ומי שבארץ הזאת לא רוצה להלחם מקומו בחולות שפן". מחיאות כפיים משולהבות קוטעות את נאומו. 

הקהל קורא תוך קימה ונפנוף ידיים אל על, "צשא, צשא, צשא". ההתלהבות האדירה בה מתקבלים דבריו גורמת לו לזעוק: "הלאה לטכהרם" והקהל המשולהב נענה, "הלאה לטכהרם. צשא וטכהרם, טכהרם, טכהרם". עוד ספולונל מדבר ומעטה דקיק של עור נובט ברקותיהם של התלמידים, בתחושה מדהימה בעוצמתה חווים התלמידים, המורים וההורים, חוויה מצמררת, בשיתופיות נדירה של גורל, אחוזים בקסמו של הספולונל האגדי, מגדלים יחד את גידולי-העור המפרידים אותם מאומות חלשות, נשלטות ולא לוחמות. אם היו גידולי-העור של 'אורוות הכשהס' ניתנים לשליטה הרי גידולי-העור של 'אורוות צשא' חוסמות אף את שדה הראיה כלפי מטה. הראיה מצומצמת עתה לגובה הסנטר.   

 

 

 

                   


כשמגיעה דנה'לה הביתה ומספרת לנטשה 38 את החוויות המסעירות שסוף סוף 

עברו עליה בבית הספר, מקשיבה נטשה 38 רב קשב עד שלפתע תוקף אותה רעב 

עמוק, בהינף מתלעות אחד היא בולעת לדנה'לה רגל, בזריזות מפתיעה חוסמת את 

הדימום ומתקינה קב קטן. כה מהירה היתה בפעילותה עד שדנה'לה אינה זועקת, 

אלא נופלת אל הכורסא שהיתה פעם כורסת אביה. כשרואים אותה אברם ושרי הם מעירים אותה, וממהרים לבית הספר, להתלונן על אלימות. בדרך תהלוכה גדולה ובאמצעיתה הספולונל בעצמו. 

דנה'לה שוכחת את כאבה, נעמדת לצד הוריה ולצדם של אלפי תושבי תאומרש 

הזועקים: "ספולונל לשלטון", "קדימה לטכהרם". הזעקה כה גדולה עד שלפתע 

(והפעם שמעו זאת כולם) נשמעת יללתם של חתולי לותח נטש. ספולונל עוצר 

פונה לשלישו ולוחש דבר מה אל אוזנו. 

למחרת פושטים גדודי ספוגים אחוזים ב'צמרמורת צשא' על לותח נטש ומוחקים 

אותה על חתלוליה וחתוליה מעל פני האדמה ורק כמה סטיקרים עליהם נכתב 

'נשארתי בלותח נטש', מעידים שפעם היה כאן ישוב. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  


נטשה 38 רואה את החדשות ולא מזיזה שיערה משערות שפמה, יש בה משהו שונה, כי מבין האדישות ניתן להבחין בשמץ של כעס, רק שמץ לא יותר. 

גם העובדה שאכלה לשרי אצבע לא מעידה על זעם עצור. לא, לא היו כל תופעות יוצאות דופן כתגובה על ליל הטבח בלותח נטש. מלבד העובדה שנטשה 38 לא ישנה בבית ולמחרת נמצא סגן השליש ללא צוואר. צצ"ת (צבא צמרמורת תאומרש) ינקום דמו. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


כל צעירי תאומרש מגויסים, מהים עד הכשהס. כוחות קטנים חונים בארץ הכשהס 

לשמור על פרופיל נמוך של תושביה. 

פני הלוחמים מופנות צפון מזרחה, זווית הפניית הפנים חשובה מאוד. 

מסע מפואר נערך לספוגים הלוחמים, תזמורות וחיות קרקס מלוות אותם תחנות התרעננות לאורך הדרך, נערות המובאות מארץ הכשהס, חלקן ניצלות רק מפאת חוסר יכולתם של גיבורי תאומרש לראות מתחת לסנטרם. 

את כולם מדרבנת השליחות אל צשא, אל טכהרם אל הכיבוש. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                                                                                           


נטשה 38 מבקשת שיפנו לה את חדר השינה. גם אברם וגם שרי רואים את השינוי 

הזה לטובה, נטשה 38 מתירה להם את השימוש בסלון ואפילו את השלט משאירה, 

איזו חגיגה.לאחר שפורשת נטשה 38 לחדר השינה מענגים עצמם אברם ושרי 

בצפיה בטלוויזיה. בימים הראשונים היו מעבירים תחנות בלבד. החופש המופלא 

להעביר תחנות, הינו פיצוי מלא לאובדן חדר השינה העלוב שלהם. באותו לילה, 

שיכורים מאושר, נרדמו לחוצים זה לזו. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


חכמי הממציאות מתכנסים בשנית, "לו, לו, לו, עכשיו רק המילים נותרו". 

זה כל מה שיש בינתיים. חפנדת לא מרוצה. 

"צריך ביטוי", היא אומרת, "צריך יצירה, צריך שייכות, צריך רגש, צריך 

אחדות וחמלה. צריך לדאוג לקצב, למשקל, לחריזה, שכולם ירגישו שזה השיר 

שלהם, שישירו מהלב. "נו, נו". 

"לו, לו, לו, עכשיו רק המילים נותרו 

נו, נו, נו, עכשיו רק השירים נותרו". 

חפנדת עדיין אינה מרוצה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


מותו של סגן השליש נוצל ע"י הוועד לשלהוב רוחות וצמרור הנוער. רבים 

מהצעירים מקנאים בסגן השליש על מותו ההרואי, מוות המכניס אותו אל דפי 

ההיסטוריה. כמה אישים כבר נכנסו להיסטוריה, יחסית לכל אותם שחיו? סגן 

השליש נכנס להיסטוריה כמי שבמותו הביא את המלחמה על צשא וטכהרם. למה יכול 

גבר לשאוף מעבר למה שקיבל סגן השליש במותו? מה יכול גבר-אחוז צמרמורת 

טכהרם עם מגבלת הראיה של 'אורוות טכהרם'- לדרוש מחייו, אם לא להיות 

המניע, הסיבה להופיע בספרי ההיסטוריה כגורם הכבוש של צבא תאומרש. 

וזה בדיוק מה שקרה במחיר עשרים אלף ושניים עשר ספוגים. 

הנצחון נחגג שלושים יום ושלושים לילה, ימים ולילות בהם קיפחו חייהם אלפי 

צעירים נוספים שקפצו שיכורים ממגדלי היין, שלא ראו את הנעשה מטה מסנטרם. 

חלקם התרסקו על אבני השפה, חלקם פונו לבתי חולים ואם נפסק שישארו נכים 

נורו בעורפם. המעטים שדיברו בגנות המלחמה, פונו בדחיפות לחולות שפן. 

הכל מסכימים שהניצחון היקר וההתבססות על גדות הצשא והטכהרם מהווים את 

פסגת השלטון התאומרשי. ספולונל מעלה את עצמו בדרגה ונקרא מעתה מרטולונל. 

זו הדרגה הגבוהה ביותר אליה מגיע בן אנוש בעולם הדמיון. 

את ראשי הצבאות מתחתיו הוא מעלה לדרגת טולונלים. 

כעת שולטים תושבי תאומרש בשטח עצום במימדיו, תושביה המקוריים של תאומרש 

מהווים כעשרה אחוז מתושבי הארץ המשוחררת. גרעין שלטוני זה שולט ביד רמה 

בנתינים המקומיים, ע"י סוכנים מאומנים המתוגמלים בענבי צשא, באבני טכהרם 

ובבנות הכשהס. 

 

 

 

 


באחד הלילות בהם משאירה נטשה 38 את השלט למשפחה המאושרת ויוצאת לטייל בסביבה , מרחיקה בנדודיה עד לחולות שפן, שבשלב הזה מהווים תושביה את הרוב בתאומרש. נטשה 38 מביטה בחומה האפלה ובצריחי עמדות השמירה המאוישות כל אחת ע"י חמישה שומרים (ארבעה לכל כיוון, החמישי מטה). דווקא שם, מתחת למגדל השמירה, צריכה נטשה 38 להפריש ולכן היא חופרת גומה, לגומה 

יש כח משיכה, היא קוראת לדברים לקרות, דברים קורים גם ככה סתם, אבל  אם תהיה גומה יתרחשו מהר יותר. 

השומרים לא לעולם ישארו במגדלים, הם ירדו לעיתים מטה ויכוונו עצמם אל הגומה מבלי לדעת למה, יקמרו גבם, יבליטו גאוותם וברגעי השחרור והנענוע כבר תחל פעולת הרחבתה של הגומה.  

הפרשותיהם הצורבות של השומרים מעכלות את הגדר, אט אט נוצר חור בחומה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


חפנדת חשה משב רוח שונה ממזרח, רוח דחוסה ומסריחה כמו הריח מבגדיהם 

של המגורשים לחולות שפן, שהיו מתפשטים בחדר הקבלה הגדול ומייד היו  

שורפים את בגדיהם ומנפיקים להם כותונת חפנאית. חפנדת, החשה בסכנה, קוראת 

לשנים-עשר מבחירי החפנאים לעלות אל מגדל המציאות במרכז חולות שפן. 

שם משלבים זרועות ושולחים אותות אל הסדק הקטן. 

לאחר מאמץ שנמשך לילה שלם הם מצליחים להטות את הזרימה מהסדק לכיוון 

תאומרש, סחוטים נופלים שנים עשר החפנאים ונרדמים עם אור ראשון. 

חפנדת אוספת את חכמי הממציאות לישיבה דחופה "לא ההמנון הוא הנושא 

להיום", היא אומרת בלהט, "אלא הסדק בחומה. יש לעצור את הזרימה ממנו אבל 

להשאיר אותו בתור סדק כי יש גם פן חיובי לסדקים. הסדקים הם המפתח לקדמה, 

בלי סדק צר שנוצר בעבר לא יוכל העתיד לפלס דרכו, לא יוכלו הממציאים לגרד 

את עולם הדמיון ולהבחין בעולם המציאות. הסדק מוביל לשבר והשבר לקריסה, 

הקריסה מובילה להתחלה חדשה או לסוף". 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                                                   

                                                                                                                 

 

 

כשחוזרת נטשה 38 לפנות בוקר, מוצאת את אברם ושרי ישנים חבוקים על רצפת 

הסלון, בלא היסוס גוררת נטשה 38 את אברם לגינה ותולה אותו, רגליו מעלה, 

על עץ הגויאבה. כמו קלף עתיק. אברם מנסה בתחילה לנוע, להשתחרר, אך לבסוף 

נכנע לגורלו. נטשה 38 לא נותנת לאף אחד להתקרב עד שלבסוף נמאס עליה 

המשחק הזה, היא קריבה בצעד איטי לרגלו של אברם הקשורה לענף, כוססת 

בשיניה את החוט המקשר את אברם אל העץ, אברם נופל מטה ושובר כמה משיניו, 

אך כל המשפחה העדיין מאושרת נושמת לרווחה, ברור לכולם שיכול היה להיות 

הרבה יותר גרוע. 


לאחר כיבוש הטכהרם אחוזה הארץ צמרמורת, האקסטזה דוחקת כל צער.  

בכבישים עוצרים כולם טרמפים, חתולים עוזרים למלא שקי חול (הטראומה של 

לותח נטש נשכחת), סופרים, פניהם מכוסות דפי שיריהם, משוררים על התקומה, 

הגאולה, המוות. לאור מדורות על גדות הכשהס, והצשא משוחחים ספוגי 

הצבא אל תוך הלילה. ארבעה עשר יום נמשכת האופוריה ואז שוב מגיעים 

הדיווחים מבתי הספר על עילגות לשון, התקצרות משפטים, הברות מקוטעות. 

מדורי הספרות בעיתונים מקוצצים בחצי ואף מועלית הדרישה מצד הקוראים 

לבטלם. הציבור שוקע בדלות הבעה קולקטיבית, אותם אלו שעדיין שומרים על 

יכולתם לבטא מילים ארוכות או משפטים סבוכים נשלחים לחולות שפן. 

המזכירות מחליטה כי דרוש ריגוש חדש ומהיר, אחרת יפסיקו התושבים לדבר. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


נטשה 38 משועממת מתמיד. בני המשפחה, המאושרת בדרך כלל, מנסים עבורה 

שעשועים משעשועים שונים, דנה'לה אפילו מציעה להביא אליה חתול, 

הצעה  שנתמכת בהתלהבות ע"י אברם ושרי ואמנם מובא חתול מגודל מהשכנים,  אך 

הוא נטרף חיש קל ולא נותר להם אלא להביט בחתולה המתייסרת בבדידותה. 

באותו ערב פוקדת נטשה 38 על שרי "רגליים", שרי מפשילה שמלתה. 

נטשה 38 אומרת: "נעליים". שרי חולצת נעליה. 

נטשה 38 אומרת: "גרביים". שרי מורידה את גרביה וחושבת שהחתולה המשועממת 

הזו משעשעת בקולה הצורמני. 

הסכין מונחת על סלסילת הפירות, טוש שחור מתגלגל על הרצפה. 

נטשה 38 חופנת את הטוש בכפותיה מסמנת את הבוהן ברגלה הימנית של שרי. 

אז מושיטה את הסכין אל שרי שעדיין חושבת על הקול המצחיק שלה ואומרת בקול 

מקפיא: "לקצוץ". שרי לא מבינה למה הכוונה ואז מתרחש הכל, במהירות שגם  

זמן רב אחר-כך, רב הערפל על הוודאות, למרות שהתוצאה ברורה. הבוהן הימנית 

ברגלה של שרי נשארת מוטלת על הרצפה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


רוח מציאות מערבית טופחת בפניהם של תושבי תאומרש מידי בוקר. אף אחד לא 

משער כי מקור הרוח הינו אותו סדק קטן שנפער בחומת חולות שפן, מאותה גומה 

שנטשה 38 חפרה. עבודת הצוות של החפנאים גורמת לשידוריהם להתחזק, 

מחשבות ממגדל הממציאות מפלסות דרכן אל ארץ הדמיון. 

מאותה פינה נדחת, הממשיכה לשמש כבור ספיגה לשומרי המגדל, מתחילות לנשב רוחות חדשות, הגורמות ליותר ויותר מתושבי תאומרש לשאול: 'למה' או בשביל מה'. חלקם אף מתחילים לשאול 'עד מתי', לכמה מתושבי תאומרש התשדורת כל-כך חזקה עד שהם ממלמלים, בתחילה לעצמם ולאחר מכן לבני משפחתם. ואם איתרע מזלם והילדים גוייסו ע"י סוכני הוועד המרכזי והיו מספרים את תוכן מלמוליהם בבית הספר, היה נשלח ספוג מגודל לירות בעורפם.   

 אלו מתושבי תאומרש שקיבלו את המסר ישירות אל קרביהם, יוצאים אל הרחובות בעיניים בוהקות, מביטים מעלה ושואגים "למה?". לאלו נתחבת סחבה אל פיהם, הם נגררים לכיכר העיר, שם הם נתלים ברגליהם, מאדימים אל מותם ועל גופם הכרזה, 'זה סופם של בעלי הדמיונות'. בערב אחד של יוני נערך טיהור מקיף, אלו שאינם מובנים 

נשלחים לחולות שפן, המובנים יתר על המידה נורים בעורפם. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

 

"מה קורה עם ההמנון כמה זמן נחכה", פונה חפנדת אל חכמי הממציאות. 

"מה עם הדמיון, אני לא בטוחה שצריך כאן דמיון, כי המציאות עולה על כל 

דמיון. צריך פתרונות. רוצים לדבר על זה בבקשה. מתי נדע שהמציאות היא 

מציאות והדמיון דמיון? בהמנון הזה תתייחסו רק לדמיון. הכל הוא דמיון. כל 

אותן אותיות המצטרפות למילים, הנשזרות למשפטים הנטווים לסיפורים, הנרקמים 

לאגדות, הזורמות ומחוללות בחלל ראשים ועולמות, הנוצרים בזה הרגע ונעלמים 

כדי לשוב, הכל דמיון. ואני מקווה שנתתי לכם הרבה חומר למחשבה. לעבודה". 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


מרטולונל, שהוא כעת השליט היחיד, הכל יכול והנורא הוד של ממלכת תאומרש המורחבת, מבין בחושיו החדים, כי רק צמרמורת חדשה שתטלטל את העם תוכל להחזיר לארץ את כושר הדיבור שאבד לה ואם לא ימצא ריגוש צמרמורתי מסעיר יקומו כל אותם ירויים בעורפם מקברם בצורת עצרות מחאה המוניות בכיכר המרכזית או שלטי שטנה על כל בנין ברחבי הממלכה. רוח הבוקר ממשיכה לטפוח על פניו הספוגיות. 

המטרה הנבחרת נמצאת צפונית, הרבה צפונית אליהם, ומצריכה מעבר דרך ארצות 

חזקות ורבות עוצמה. נהר הזזמדו. 

הוראות בהולות נשלחות אל המשוררים ואל המורים. אלה ישוררו שירים שיושרו 

בפיהם של התלמידים. מתחילה תקופת הגעגועים אל הזזמדו. 

הזזמדו מהווה סמל לנצחון הטבע. אורכו, רוחבו, עוצמתו של הנהר, זרימתו השוצפת, 

כל אלו מסמלים את חוסנם של אנשי הזזמדו, הנודעים כלוחמים עזי נפש. 

השמועה על התפנית לכיוון הזזמדו פושטת ברחבי תאומרש ושטחי הארץ המשוחררים המסופחים אליה. ילדי הגן שרים שירי געגועים לזזמדו, מפות זזמדו נתלות בבתי הספר החילוניים ובבתי הספר הדתיים נשלפים ספרי התנ"ך ונהפכים קרביהם למצוא קשר היסטורי כלשהו אל הזזמדו. בעצרת הכמיהה לזזמדו הנערכת בכיכר מלכי הכשהס מושר המנון הזזמדו: 

"זזמדוע  זזמדוע, אני לא רגוע 

נתאחד כולם 

נוכיח לעולם  

שלנו הזזמדו זזמדו 

עד שכולם יודו". 

מרטולונל ממנה טולונלים חדשים, אותם הוא מכנה 'טולוני-ההטיה', 

תפקידם להטות את אפיקי הלב והמחשבות מהטכהרם אל הזזמדו. טולונל צפון, שהועמד בראש המבצע מתייחס אליו כמפעל כרייה ענק. הוא מפקד על מאות לונלים המפקדים על אלפי נלים ומתחתם עשרות אלפי ספוגים פשוטים הממלאים פקודות ואת פיהם מים. 

 

 


במצוותו של מרטולונל, מפתחים צוותי מחקר את המוחניטור, עליו משתקפות מחשבות 

                        בדיוק רב. לכשמתגלות מחשבות על טכהרם או צשא, לשים אותם הספוגים הנאמנים 

                        עד שהמחשבה לובשת צורה אחרת לכיוון הזזמדו, ברגע שהיתה מחשבה נכונה 

                        בוקעת מהנחקר, מצפצף המוחניטור ומופיעה כתובית לרוחב המסך: 'זזמדו'. אם 

מתגלות על המוחניטור מחשבות יאוש או חוסר תקווה, נשלחים הנחקרים לחולות 

                        שפן. אם מתגלים געגועים, נורים הנחקרים בעורפם. 

                        המהומות הראשונות פורצות בתלן, העיר הגדולה בצפון הכשהס, ומשם דרומה אל 

                        טגשזס וגכא-מטן בכשכטז שעל גדות הכשהס מצליחים המורדים להרוס מחנה עורפי 

של צבא תאומרש והורגים עשרים ואחד ספוגים. בתגובה יוצאים הכוחות הספוגיים מהעיר 

המופצצת שתי יממות ברציפות מהאוויר. 

העיר נהרסת ע"י דחפורים ונחרשת ע"י מאות מחרשות רתומות לאסירים מקרב הערים המורדות, אסירים אלו גם בונים את החומה סביב המחנה העורפי החדש והם אלו החופרים 

את הבורות, נכנסים אליהם וצופים מלמטה בדחפורים המכסים אותם בשכבה דקה של סיד ומעליו שכבה עבה של אדמה. מרטולונל ממנה את טולונל דרום לטפל במהומות. עד מהרה מסתבר כי למרות הפעולות התקיפות הננקטות ממשיכות ההתארגנויות המחתרתיות באזורים המשוחררים במיוחד בצפון הכשהס. לכל האזורים בין תאומרש לטכהרם מקדיש מרטולונל 800,000  ספוגים. הגיוס המאסיבי של צעירים ולא כל-כך צעירים שמביא את צבא תאומרש לכדי 2,300,000 ספוגים, מאפשר שליחת 1,300,000 ספוגים לכיוון הזזמדו. 

בשלב הקריטי הזה שוקל מרטולונל לגייס גם את בני חולות שפן. 

חפנדת עונה לו בזו הלשון: "לכבוד גדול לשרת בצבא המפואר שלך יא סטולונל 

(שגיאות כאלו נסלחות רק לתושבי חולות שפן), נבוא כולנו על נשותינו וטפינו 

ופרותינו ודגי האקווריום שלנו וגם האוגרים והקנריות, נתייצב לימינך לשמאלך מעליך מתחתיך וכו'". כך מסיימת חפנדת את מכתבה. 

מרטולונל, בהחלטה לא אפיינית, מוותר. 

 

 

 

 


הסדק בחומה מתפשט כסרטן והופך לסדק משמעותי שלא ניתן להתעלם ממנו, 

משמרות השידורים ממגדל הממציאות משדרות 20 שעות רצופות ביממה, תריסרי- 

ידיים שלובות נוספות לחפנדת וחבריה. רוח הבוקר הנושאת את שידורי הפורענות מחולות שפן מייללת בעוז ומזכירה במנגינתה המצמררת את יללתם של חתולי לותח נטש. האוירה הזו מאפשרת לנטשה 38 להתקדם צעד נוסף בתוכניתה. 

חפנדת מבינה כי הדרך היחידה לעצור במרטולונל הינה, להעלות אל מגדל הממציאות לא 24 או 36 שדרנים חבוקי ידיים, אלא להקיף את חומת חולות שפן בשרשרת חיה ולרכז מול הסדק 360000 שדרנים. 

המסר הנשלח ממגדל הממציאות נקלט בידי מעטים מתושבי תאומרש ואם איתרע מזלם של בודדים אלו ליפול במדגם המוחניטרון, נורו מייד בעורפם. קשה הרבה יותר לחדור לעולם הדמיון, אם יגש מישהו למרטולונל ויאמר: "מה קורה כאן? 

מה זו רוח התזזית הזו לכיוון הזזמדו?" אז יביט מרטולונל אל שלישו החדש ואחת מהשתיים, או שיצווה לירות בעורפו של החצוף התמים, או שיגלה אותו לחולות שפן. הסבירות הגבוהה בימים אלו היא ירי בעורף, שכן גם גורם הזמן מהווה שיקול.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


נטשה 38 תולה את אברם שרי ודנה'לה, רגליים למעלה מענף של עץ הגויאבה. 

תולה, והולכת לסידורים. 

כבר שעה הם תלויים כך והדם יורד להם לראש. 

אברם: "לאן הלכה?" 

שרי: "יש לה סידורים. בזמן האחרון היא נורא עסוקה". 

דנה'לה: "היא בטח רואה את תוכניות הילדים של אחר הצהריים. היא אוהבת 

במיוחד את מיקי כאוס". 

שרי: "הבאת ביצים כמו שביקשתי?" 

אברם: "הבאתי רק שש, זה מה שנשאר. מה את רוצה לעשות? עוגה?" 

שרי: "לא. שקשוקה. תעזרי לי דנה'לה כשנשתחרר?" 

שמעון השכן מגיע וחותך את החבלים המקשרים אותם לענפי העץ. דנה'לה 

ושרי עסוקות בתרגילי חילוץ עצמות כשמופיעה נטשה 38 בדיוק ברגע בו משחרר 

שמעון את אברם. נטשה 38 קושרת שוב את שלושתם פונה אל שמעון: 

"ידיים". משנתמהמה, מסביר לו אברם לשטוח את ידיו בפני החתולה. שמעון עדיין 

מבושש לבצע את הבקשה הפשוטה הזאת, נטשה 38 עייפה מלחכות, חופנת את האצבע 

והבוהן שהחזיקו בסכין רגע לפני כן, בולעת, מלקקת שפמה ותולה את שמעון 

לצד המשפחה המאושרת. שמעון מבועת, אבל המשפחה המאושרת מרגיעה אותו. 

שמעון: "מה זה? ככה היא עושה לכם כל יום?" 

אברם ושרי (יחד): "מה פתאום". 

דנה'לה: "רק כשנורא משעמם לה, היא חתולה נורא מתוקה ומסורה ודואגת שלא 

יהיה לנו אף עכבר בבית. יש לך עכברים אצלך?" 

שמעון: "כן. כמה וכמה". 

אברם שרי ודנה'לה (יחד): "אז נלווה לך אותה לקצת". 

שמעון: (בצעקה): "לא תודה". 

לשמע הצעקות יוצאת נטשה 38 מהבית ושואלת בקולה הצרוד: "מה הרעש?"  


שמעון: "מה זה גם מדבר?" 

אברם (מהסה אותו): "היא דברה אליך כבר קודם טמבל. ואל תרגיז אותה, מספיק 

התרגזה היום. חוץ מזה שהיא רואה את מיקי כאוס בטלוויזיה, אחר-כך תבוא 

לשחרר אותנו. מה הלחץ?" 

ואמנם מייד בתום תוכניות הילדים מופיעה נטשה 38 ומכרסמת את החבלים 

הקושרים אותם לענף, המשפחה המאומנת שולחת ידיים לפני הפנים אך שמעון 

הטירון, נופל על פניו ושובר כמה שיניים. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


מוספי הספרות בעיתונים מלאים שירי הלל למרטולונל, טולונלים, נלים ולספוגים האמיצים. תמרונים אוגדתיים, גייסים ועל גייסים נערכים בשטחי-האש רחבי הידיים של צשא, תמרונים בהם נלחמים ספוגים רבים מספור, באוייבים בלתי נראים. 

מנהיגי הזזמדו נשמעים נבוכים מול הכוונה הברורה כל-כך לתקוף אותם. הם מציעים הצעת פשרה אחר הצעת פשרה, כל הצעה מבישה מקודמתה, עובדה התורמת להגברת נחישותו של מרטולונל. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


חפנדת וחבריה מנסים למנוע את המסע לזזמדו ומשדרים ללא הרף ממגדל 

המציאות, לאחר כמה ימי שידור אינטנסיביים הופך הסדק לשבר וכעת מבחינים 

בו גם השומרים, למרות 'אורוות הזזמדו', המגבילה מאוד את שדה ראייתם. 

הממונה על שומרי חולות שפן, מחליט לסתום את הפרצה בבטון מזוין. ארץ  

הדמיון חייבת להגן על עצמה בפני ארץ הממציאות ומה ייטיב לבטא הגנה זו אם 

לא יציקה הגונה של בטון מזוין. 

הפרצה נסתמת בבטון מזוין עד בסיס הגדר בלבד, אך הגדר אוכלה ע"י הפרשות 

השומרים, כך שנוצר רווח קטן בין הגדר לאדמה, רווח אותו גם הבטון המזוין 

אינו מצליח לסתום. את הרווח הזה קולטת חפנדת, החשה בקושי הנוסף להעביר את 

תשדורותיה אל מחוזות תאומרש, אך מאידך חשה שהדרך לא נחסמה כליל. 

אז עולה בראשה רעיון המנהרה, וכשם שאוחזת בארץ הדמיון תזזית הזזמדו, כך 

אוחזת תזזית המנהרה בקרב החפנאים. 

שרנבט אומר שבאמצע מנהרה ישנו נהר. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


עם אור ראשון של הראשון לספטמבר נותן מרטולונל את האות. צבא הספוגים שוטף את ארץ הזזמדו, משמיד את כל הנקרה בדרכו ומביס את צבא הזזמדו עד מעבר לנהר. הצלחותיו המדהימות של צבא הספוגים של מרטולונל מוסברות ע"י מומחים ב'צמרמורת הזזמדו' מחד וב'אורוות הזזמדו' מאידך. 

תופעות אלו מתעלות את כל הכוחות לכיוון אחד. 

600,036 הקורבנות מצבא הספוגים הם כאין וכאפס לעומת אבידותיו של צבא 

הזזמדו. כעת יש לתאומרש גישה לשדות הנפט העשירים שעל גדות הזזמדו. 

מרטולונל למוד הנסיון מבין, שאין להרפות את המתח. הוא מורה להוציא את תוכניות המגירה לכיבוש הדסדע. 

מרטולונל מורה לגייס גם את בני השבע-עשרה, וכמו כן מורה לבנות אנדרטת 

ענק באזור העיר בסרשו. כבר בתקופת בנייתה של האנדרטה מגובשת המסורת, 

שאחת לשבוע מגיעות לבסרשו קבוצות ילדים, להם מושמע נאומו של מרטולונל. 

"יש הנולדים כדי לחיות 

יש הנולדים כדי למות 

ויש המתים כדי לחיות 

ברי מזל אתם שנולדתם לגזע טהור בו המוות הוא שאיפת חיים. אל הכיבוש, אל הטוהר, אל ההגשמה לשלטון אחיד תחת מנהיג ודגל אחד. הסתכלו היטב סביב, בחנו את חבריכם שעשויים בקרוב להקריב את חייהם, היו גאים בהם כי מוות עם משמעות משמעותו חיים עם מטרה. היו גאים בעצמכם שאולי יתמזל מזלכם ולא תוכלו להושיב כאן את ילדיכם על כי הקרבתם את עצמכם למטרה גדולה הרבה מכם, למטרה גדולה ונעלה כל כך, עבורי".  

לחלקם של המאזינים הצעירים מתחילה לצמוח פלומת עור זעירה מרקתם. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


לאחר הלם הכיבוש הראשוני, מתאוששים עמי הזזמדו ומתארגנים למחתרות 

הצולפות בספוגים המוצבים על אדמתם ללא הרף. אליהם מחוברים עמי הכשהס, 

הצשא והטכהרם. מספר הספוגים במשימות אבטחה במחוזות המשוחררים, עולה ל- 

1,590,000  ואז הוגה מרטולונל את רעיון ההגירה. 

בפיתוח מואץ של רשת הרכבות, הוא מעביר עמים שלמים ממקום למקום. לאחר שנה 

של שליטה באדמות הזזמדו, לא נשאר עם אחד במקומו ועם שאינו יושב על אדמתו 

יכול לכתוב שירים ולדמוע, אך להלחם אינו מסוגל. אם היה מעיז להציק לספוג זה או אחר, היו יורים בו בעורפו ואם היה עם  המנסה למרוד ממקום גלותו, היו מפנים אותו אל חתלולים מיוחדים, אותם הורה מרטולונל לבנות בפאתי האזורים המשוחררים. עמים שלמים היו מאופסנים בחתלולים אלו. לעיתים היו נערכות סריקות אקראיות ע"י משתפי פעולה מכוחות הכיבוש, וגם אם לא היו מוצאים דבר היו מוציאים מהם בודדים והיו יורים בעורפם.  

"הפחד, הפחד", פכר מרטולונל את אצבעותיו בהנאה, "הפחד". 

לעיתים נשרפו חתלולים על כל תכולתם. עם אחד היה מוצא מחתלול אחר כדי לבנות חתלול חדש על זה שנשרף. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


גם למרטולונל ברור, כי המערכה על הדסדע לא תהיה קלה כקודמותיה. הסיבה היתה כי כבר דיווחו מרגלי הוועד המרכזי למרטולונל כי בידי עמי הדסדע פצצה זוהרת, זהה בעוצמתה לפצצת החלקיקים ואם יחושו עמי הדסדע מאויימים עלולים הם לשלוח פצצה אחת ולהשמיד את ארץ תאומרש ואת העולם כולו. 

עמי הארץ מבינים עתה , כי לפניהם אומה שאינה מבינה מילות כיבושין, אלא כח וכיבוש 

בלבד. בריתות מבריתות שונות נחתמות, מסע רכש אדיר מחזק את צבאות עמי הדסדע. הכל מתכוננים לצעדו הבא של מרטולונל, ובחולות שפן נשלמות ההכנות לכריית המנהרה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


נטשה 38 שוב נעלמת ללא הודעה, לאברם נדמה כי הוא מזהה אותה, משוחחת 

ליד מגדל המים, עם זקן, ארוך שיער, שלבסוף עופף מעבר למגדל המים והלאה 

אל השמיים. רק לדנה'לה מעיז אברם לספר את שראה. 

מה רבה הפתעתו של אברם כשמתפרץ שמעון השכן אל ביתם ובפיו בשורה, 

אדם זקן מעופף באויר ליד מגדל המים. "גם אני ראיתי אותו", אומר אברם 

בפליאה של שותפות לגורל, רצים שניהם אל המגדל. 

השמועה על האדם הזקן ממגדל המים עושה לה כנפיים, מישהו אף מצייר כנפיים 

משני צדי המגדל וחורט עליו שיר: 

זקן עם כנפיים 

יורד מהשמיים 

או עולה 

תלוי מאיפה מביטים 

אנחנו רק שניים 

בינתיים. 

אף אחד לא יודע מתי בדיוק כוסה מגדל הכנפיים בנוצות, המגדל כולו עוטה 

לבן, רק השיר וציורי הכנפיים נשארים גלויים. 

באותו יום חוזרת נטשה 38 הביתה ואומרת: "אל תתעסקו עם שרנבט". 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


חפנדת מחשבת שאת המנהרה יש להתחיל מתחת למגדל הממציאות, אחרת לא תוכל 

המנהרה לשמש כלי למסר החפנאי. מסתור הינה המטרה השניה. 

ככל שתוכפות החדשות הרעות מתאומרש, ככל שגוברת התסיסה בקרב עמי הכשהס, 

הצשא הטכהרם והזזמדו, משנה המנהרה את יעודה המקורי והופכת להיות קודם כל אמצעי 

מסתור, למספר גדול ככל האפשר של חפנאים, החרדים לגורל חולות שפן. 

המנהרה שבמקורה תוכננה להיות צרה וארוכה, מתרחבת, במקומות מסוימים 

נחפרים לצדיה אולמות הנאטמים לכל סוג של השפעה או קרינה חיצוניים. 

החפנאים נלחמים על זכותם להתנדב לעבודות הכרייה. המנהרה הופכת לפרוייקט 

הלאומי של חולות שפן ולמקור תקוותם של תושביה. 

העבודות מתנהלות בקדחתנות, בארבע משמרות, 24 שעות ביממה, לאור פנסים עם 

מאווררים המפיצים את ריח הזיעה בין האולמות האטומים. 

חומר הנפץ נגנב ממחסני צבא תאומרש או מוברח תוך סיכון עצום ע"י כמה 

מספוגי תאומרש, שקלטו את שידורי מגדל הממציאות. 

באחד הפיצוצים התת-קרקעיים, לבנייתו של אולם אחסון המזון, מתמוטטת 

התקרה וקוברת תחתיה פועלים רבים. כוחות החילוץ חסרי אונים, רק מנופי ענק 

יוכלו לפנות כמות אדירה שכזאת של גושי עפר, אך מנופים ימשכו את תשומת 

ליבם של שומרי תאומרש ותהיה סכנה להיחשפותה של המנהרה. 

חפנדת פוסקת שיגויסו 10000  חפנאים שיחולקו לקבוצות ויהיו אחראים בפני 

קטעים שונים של המנהרה המתמוטטת. רבבת החופרים מפנה את ההריסות תוך 

יומיים. רק שלושה ניצולים נמצאים, אך המנהרה ניצלת. 

 

 

 

 

 

 

 

 


מפעל הנעצים החדש מושלם לאחר שהופנו לבנייתו עובדי כפיה רבים מאזורי 

הכיבוש . בטקס הפתיחה מחליט מרטולונל לשנות את יעודו למפעל לפגזים,  

כי גם פגזים צריכים להנעץ באיזשהו מקום. 

עובדי הכפיה שכבר נאמר להם שישוחררו לבתיהם עם תום הבניה, נאספים מחדש 

למכלאותיהם, אלו המגלים התמרמרות- נורים העורפם, האחרים מחולקים 

לקבוצות עבודה חדשות. ארבעה שלבים לפרוייקט. 

שלב א'- הריסת קו הייצור לנעצים. 

שלב ב'- הריסת רצפת העץ ובניית רצפת בטון. 

שלב ג'- הריסת המבנים הדקיקים, שאינם עומדים בפני תקני הבטיחות 

            למפעל המייצר חומרי נפץ. 

שלב ד'- לאחר הריסת המפעל עד היסוד, העברתו למרכז הארץ, שיהיה קרוב  

            יותר למקבלי ההחלטות. 

 



 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


זקן לבן שיער נוחת על מגדל הכנפיים ומשם מדלג אל הרחוב והולך בין עוברי 

האורח, כאילו טבעי הוא לעופף מהשמיים. הזקן מביט קדימה, ידו הימנית 

טמונה בכיסו ומידי פעם הוא עוצר, שולף דבר מה מהכיס, זורק לאדמה ובוטש 

ברגלו, קור גדול נובע ממנו ועיניו, לדברי חפנאים שפגשו בו היו עיניו של 

המרטולונל, זורות ברקים וממאנות לנוח. 

הזקן הולך לאורך שדרת הדשא אל ביתם של אברם, שרי ודנה'לה. אף אחד לא 

רואה אותו נכנס, אף אחד לא רואה אותו יוצא, אף אחד לא רואה אותו יותר 

באותו יום. בשדרת הדשא, שהובילה ממגדל הכנפיים אל בית המשפחה המאושרת 

בחלקה, נובטים צמחים מוזרים, שגבעוליהם שקופים, נוקשים, מפיצים ריח של 

שריפה. ממרחק ניתן לחוש בקור הנובע מהם. ביום בו פורצת התפרחת מתוך 

השריגים השקופים, פורצת בהלה המתפשטת לכל רחבי תאומרש. 

מתוך פתחים קטנים במרומי הגבעולים, בוקעים לשונות כתומות המשתרגות  

כמחפשות טרף, באמצעיתן של הלשונות, שתי עיניים זורות ברקים וממאנות 

לנוח. ריח של פגר דבק בכל הקרב לצמחים המפלצתיים.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


למרות המנהרה לא מזניחה חפנדת את ההמנון. 

"חפירת מנהרה זה זמן טוב מאוד לכתוב המנון". 

מזרזת חפנדת את חכמי-הממציאות. "זה הזמן שכל החפנאים מגויסים למטרה נעלה 

אחת, נו". ובאמת באותו יום נוצרות שתי השורות הבאות, המנון החפנאים  

לובש צורה 

"לו, לו, לו, עכשיו רק המילים נותרו. 

רק השירים נותרו. 

לו,לו,לו, עכשיו רק המנהרה נותרה. 

ארוכה הדרך ואין חזרה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


החורף מכה ללא הודעה, קר, אכזר, מצליף ללא רחם. העננים מגיחים בגובה 

נמוך מהים להקות, להקות, מטילים ברד ובוץ. בכוחות אדירים מרימה הרוח בתים 

על יושביהם ומטיחה אותם אלו באלו. דיונות של חול פורחות באויר ומתפזרות 

על כרי דשא, שדות ואגמים.הרוח נושאת את העננים אל המדבריות,שם מכוסים  

ראשי ההרים בבוץ שחור. 

השמש, שעוד מגיחה מידי פעם בימים ראשונים של חורף מלא שטנה, מרימה קרניה 

אל פלנטות אחרות. הזרם מנותק. עצי ההסקה הרטובים מפיצים עשן מחניק. חושך 

וקור אופפים את תושבי תאומרש. תופעת ה'חומלס' ממנה סובלים מקצת מתושבי 

תאומרש, הופכת נחלת הכלל. אלפי ה'חומלס' המתגוללים ברחובות ומתפללים אל 

השמש, מופיעים על בול המונפק ע"י הוועד המרכזי של מועצת תאומרש. על הבול הם מתגודדים בקבוצות, קמטיהם יושרו, בגדיהם הוטבו והם נראים כקבוצת אוהדים של קבוצה מנצחת. 


מפעלים רבים מושבתים בארץ תאומרש. חלקם נסחפים בגשם. לחלקם אין 

כל דרך גישה. 

גם הגישה למפעל המייצר את פצצת-החלקיקים, נחסמת. בהוראת מרטולונל 

נבנה גשר מרהיב מפלדה סגולה מקורה בזכוכית צבעונית בוהקת, עליה נמרחת הקשת עם כל הפוגה קלה בגשם. 

הגשר מאפשר מעבר נוח אל מפעל פצצת-החלקיקים. 

מפאת יופיו והדרו, מזהיר מרטולונל, כי מי שישבור את הזכוכית, ולא משנה דרגתו, יירה בעורפו. 

אף אחד לא מעז לעבור על הגשר אבל העבודה נמשכת. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בוץ קשה ושחור ניתך על הארץ ביום בו מופיע הזקן.  הוא פוסע בין חורבות 

הבתים לאורך השדרה לכיוון ביתה של המשפחה שהיתה מאושרת. שרי, אברם ודנה'לה 

מופתעים הפתעה גדולה, מי זה ינקוש בדלת ביתם ביום שכזה. אבל אז מתעוררת 

נטשה 38 מתרדמתה שעל כורסת הטלוויזיה, "אל תפתחו", היא מנסה לדחות את 

גורלה. הנקישה מתגברת. דנה'לה צולעת אל הדלת. "לא", זועקת נטשה 38 אבל 

הדלת כבר נפתחת והזקן בפתח. אברם מזהה אותו מייד כזקן ,שהפיץ את הזרעים 

לאורך השדרה. אברם לא יכול לצפות למשהו טוב מהביקור הזה, הוא מאמין 

שמצבו אינו יכול להיות יותר גרוע, לכן יושב בשקט על הספה ומחכה. שרי 

מציעה לזקן כוס תה אך הוא אינו עונה. דנה'לה חושבת שהוא איש רטוב, נחמד 

ומסכן, שנקלע לאמצע הסופה ומחפש מחסה. שרי רואה בעיניו הפראיות של הזקן 

ברק חייתי הגורם לגעגועיה להציץ לרגע. 

נטשה 38 מצטנפת בפינתה ונראית כמו פיה טובה וצמרירית. הזקן מסמן לה 

בידו ואומר משפט בשפה אותה הם אינם מבינים. הזקן נכנס אל המטבח, נטשה 38 

אחריו. הדלת נסגרת. כך מסתודדים להם הזקן ונטשה 38 שעה ארוכה, לבסוף 

נפתחת הדלת, רק נטשה 38 יוצאת ופוסעת בחוסר מנוחה. הזקן נעלם. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


העבודה המאומצת בכריית המנהרה, מזג האויר הנורא, השמועות מתאומרש 

האומרות, כי המלחמה בדסדע קרובה, כל אלו גורמים לחפנדת להיאלם, קול לא 

יוצא מפיה. ההוראה האחרונה אותה כותבת חפנדת, הינה להדגיש את הרוחב, 

כלומר לבנות מנהרה רחבה ככל האפשר, להרחיב את האולמות שכבר הורחבו 

ולבנות אולמות נוספים. גולת הכותרת תהיה בניית אולם התכנסות ענק מתחת 

למגדל הממציאות, ממנו יוכלו לשדר ארבע מאות אלף חפנאים באין מפריע. 

חפנדת ממשיכה לכתוב הוראות מפתיעות, כמו למשל העתקתן של חממות לגידול 

צנוניות ומלפפונים למעבה האדמה, אולמות חקלאיים נבנים, מראות נוצקות 

ומוצבות בפתחם של אולמות אלו לתרגם את השמש לירקות מוגנים. כמויות 

גדולות של מזון נשמרות באולמות מיוחדים, ברכות-דגים תת-קרקעיות נבנות. 

עולם חדש נברא. עולם שיוותר גם לאחר שיאבד עולם הדמיון שמעבר לגדר. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בימים שלאחר ביקורו הבלתי צפוי של הזקן, נותרת נטשה 38 שקטה להפליא, היא 

נעלמת שעתיים שלוש בשעות הערב, אך תמיד חוזרת לשנת הלילה במיטתה לשעבר של 

דנה'לה. השידורים מצומצמים לערוץ ההטיה בלבד, בו משודרים נאומיו של 

מרטולונל שוב ושוב. באחד הלילות שואל אברם את שרי "למי הוא מדבר, בעצם?" 

"מי?" שואלת שרי. 

"מרטולונל. כל הצעירים בדרך לדסדע, החכמים מתים או בחולות שפן. רק 

טמבלים כמוך וכמוני נשארו כאן, ואותנו זה לא מעניין". 

"שקט". נשמע קולה של נטשה 38 מהחדר הסמוך. 

אברם משתתק, רועד מפחד, מספיק אצבעות איבד על שטויות. 

"פחדן", קוראת לו שרי. 

"את לא מתביישת אישה", גוער בה אברם, "את רצית את החתול הזה בשביל הילדה 

ותראי לאן הבאת אותנו, תראי", מושיט לעברה את גדמי אצבעותיו. 

"בחורים צעירים מבוססים עכשיו בבוץ, בחוץ בחורף, עם כל הציוד הכבד 

שחיילים סוחבים על הגב, יוצאים למלחמה. ואתה, מה אתה? יושב בבית ובוכה 

שקר לך". אברם מושיט יד מגששת לפייס אותה, שרי מסיטה את ידו וחולמת על 

פראות בעיניים.
מרטולונל מחליט לזרז את המסע אל ארצות הדסדע, שכן רק שם עדיין זורחת  

השמש. מרטולונל משנה את הפזמון, 'כולנו כאחד מזרחה אל ארצות הדסדע', 

ל'כולנו כאחד מזרחה אל השמש החמה'. תושבי תאומרש אינם זוכרים שהשמש פעם 

זרחה. החינוך החדש נוטע בהם את האמונה שהשמש שוכנת במזרח ורק שם. כיבוש 

הדסדע והעברת ה'חומלסים' לארצות הדסדע, תזכה את מרטולונל בהילת המושיע 

לה הוא כה מייחל. חששו העיקרי של מרטולונל, שהחורף יסתיים לפני שיספיק 

להעביר את כל אותם מיליוני חומלסים מזרחה, אך לא מנהיג כמרטולונל יוותר. 

"אל הדסדע ומייד", הוא פוקד. 

שיירות עצומות נקבצות במזרח ארץ הטכהרם. שיירות מארץ הזזמדו, כוחות  

מילואים מתאומרש, גייסות מארץ הכשהס, כולם באים ונקבצים ממרחקים ואחת 

מטרתם, הדסדע.  

הגשם והבוץ גורמים להאטת תנועת נחיל הספוגים הארוך ביותר שנראה בדברי 

ימי העמים. שיירה שתחילתה בטכהרם וסופה בתאומרש. את השריון האישי של כל 

לוחם וחלק מציוד הלחימה, סוחבים גדודי הספקה המאוישים מבני העמים 

הכבושים. מי מבין חיילי אותם גדודים המתמהמה, נורה בעורפו. לא לפני שנערך 

לו טקס החלפת שריון, בו הוא מוסר את השריון אותו נשא לחייל אחר. ההוראה 

ממרטולונל, שהועברה באופן חד משמעי דרך טולונל צפון, הינה לנוע, לנוע מהר 

ולא להיעצר. החשש מפני סיום המסע הינו מדרבן אכזר. 

 

 

 

 

 

 

 


מועצת החפנאים בראשותה של חפנדת, מחליטה לבצע מבצע רחב היקף בארץ תאומרש 

ושכנותיה. להביא אליהם את כל אלו הראויים לכך. אלו שעדיין לא איבדו 

תיקווה ומאמינים בעצמם. לא על המנהרה דיברו, אלא על הנסיון להאמין במשהו  

שונה ממרטולונל. רבים מסוכני החפנאים נלכדים ונורים בעורפם. גם שיירות 

מבריחים נתפסות ומושמדות. אלו החומקים לחולות שפן, נקלטים במהירות, שכן 

אין מאחד מגורל משותף ומעבודה מאומצת. הבאים משוכנים באולמות תת-קרקעיים 

חדשים, הנבנים במיוחד על ידי המהגרים החדשים. הם מחולקים לקבוצות עבודה 

ומשובצים מייד בהרחבת המנהרה. העבודה נמשכת ברציפות יומם ולילה בארבע 

משמרות. מערכת המנהרות של החפנאים הופכת למבוך ענק, המכסה את מלוא הארץ. 

חלק מהמנהרה המזרחית חודר אל ארץ תאומרש. 

חומרי נפץ שפותחו על ידי קבוצת המדענים הצבאית של חולות שפן, מפוצצים 

הרים מיישרים אבן ובזלת. הרים מלאכותיים, שיירי האולמות המרווחים, צצים 

בחולות שפן. ארץ חולות שפן משנה פניה העיליים והתחתיים כאחד. 

קולה של חפנדת חוזר אליה. היא מסתובבת בין אתרי הבניה מתחת לחולות שפן 

ואומרת: "עולם המציאות בטוח יותר מתחת לאדמה". 

היא סופרת את הימים ומונה את האולמות בתשע אצבעותיה. מדרבנת את הבונים 

לסיים את המשימה לפני שיהיה מאוחר, לפני שעולם הדמיון יאבד את אחיזתו 

האחרונה בעולם המציאות. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


המסע מזרחה מתנהל בעצלתיים. סוסים מבוססים בבוץ. ספוגים רבים מתים מקור. 

גדודי ההספקה נשחקים מפאת לבושם האוורירי וגם בגלל שהם נורים בעורפם על 

עבירות משמעת. הגשם, הברד, הרוח, הבוץ, והחושך התמידי האופף את 

האדמה, מביאים לטעויות ניווט של סיירי השיירה, הגורמים לשיירה לרדת מהדרך 

הראשית ולדשדש בבוץ עד שאין כל דרך להמשיך הלאה. 

הידיעות מגיעות למרטולונל באיחור של שבוע. כשהוא שומע את הבשורה, הוא 

זועם זעם כה רב, עד כי הוא קורע את מגדלי הטבעות שלכתפיו ושורט בציפורניו 

הארוכות סלעים וגזעי עצים. שיירה קטנה מאורגנת, מרטולונל במרכזה, שומרי ראשו 

ויועציו הקרובים מצדיו, מלפנים סיירים ומאחור מאבטחים. כשמגיעה השיירה 

הקטנה לראשה התקוע של השיירה האינסופית, נראים הספוגים התקועים, סרוחים על 

גבם, ללא כלי נשקם. הם כה עייפים, עד כי אינם שמים לב אל שיירת המרטולונל. פעולתו 

הראשונה של המרטולונל הינה, להעמיד את הסיירים שטעו בניווטם בשורה. 

צרורות ארוכים מהדהדים. יועציו של מרטולונל רוטנים, שנותרו מעט סיירים 

ויכול להיות שתהיה בעיה בהובלת השיירה. קולות ראשונים נשמעים כנגד 

ההרפתקה הנוכחית. כמה מהיועצים מזכירים מפורשות בפורום היועצים, שלא בנוכחות מרטולונל, שאולי כדאי לסגת, לוותר, שכן עוד חודש יגמר החורף והשמש תצא. יש לנו את הזזמדו, הטכהרם, צשא, והכשהס למה לנו הדסדע? 

באורח פלא נוטה מרטולונל לקבל את המצב, מצבם העלוב של חייליו המתבוססים 

בבוץ החורף, מזג האוויר הקשה, מיעוט השירים העומדים לרשותו. אבל אז, 

בדיוק כשהוא עומד לתת את פקודת הנסיגה, מופיעה נטשה 38 ואומרת: "רק 

רגע". 

מרטולונל מביט בה נדהם כמו שאר יועציו. נטשה 38 קריבה אליו בביטחון, 

נעמדת מולו ואומרת בקולה ההגיוני: "קצת גשם שובר אותך? אתה, מרטולונל 

שכבשת את צשא וטכהרם, את הזזמדו, אתה שגרמת לצמרמורת הכשהס. 

 

 

 

 

 

אתה עומד עכשיו בפני המשימה הכבירה של חייך, הגדולה והחשובה ביותר, ואתה 

נשבר? מה קורה לך?" 

דממה כאורך השיירה עומדת בחדר. לבסוף אומר המרטולונל: "צודק החתול". 

בלבו חושב המרטולונל שיש למחוק את החתול הזה ואת החרפה שהמיט עליו 

בדבריו הישירים. איך חשבתי לוותר? עכשיו? כשאנחנו או, טו, טו בשערי 

הדסדע. 

"ממשיכים". קובע המרטולונל, "למרות הגשם אנחנו ננצח". 

נאומו של מרטולונל 'למרות הגשם אנחנו ננצח' הופך לאחד מנכסי צאן הברזל 

של לוחמי תאומרש, בדרכם הבלתי מתפשרת לכבוש ארץ הדסדע. הם שרים למרות 

רעבונם, עייפותם, הקור והידיעה, שרוב ציוד הלחימה שלהם אבד. "למרות הגשם 

אנחנו ננצח", שרים הספוגים והמהדרים שרים: "למרות הגשם הברד והבוץ אנחנו 

ננצח".               

              

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


" עוד מאמץ קטן", מבקשת חפנדת מחכמי-הממציאות. 

"אי אפשר לחנוך את המנהרה בלי המנון והרי את חנוכת המנהרה יש לחנוך מייד 

כשהיא מסתיימת, אז מה קורה כאן? מנהרה כה עצומה תסתיים לפני שתחברו  

המנון לכבודה נו, נו, נו לעבודה". 

ובאותו לילה מתווספת להמנון שורה חדשה. 

"לו לו לו עכשיו רק המילים נותרו 

נו נו נו עכשיו השירים נותרו 

לו לו לו עכשיו רק המנהרה נותרה 

נו נו נו ארוכה ארוכה ואין דרך חזרה 

שורה חדשה". 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


נטשה 38 סובבה על עקביה בדרך הארוכה ממנה באה. את מצוות שרנבט מלאה. 

טורים אינסופיים של חיילים, וגדודי הספקה מפוררים של יוצאי הארצות 

הכבושות, חולפים על פניה. גופם נוטה מזרחה, פניהם אל האדמה. רק נטשה 38 

הולכת מערבה, אף אחד לא מעז ללכת בעקבותיה, שכן ספוגים חמושים שומרים על 

צדי הדרך וכל ספוג או חייל הספקה שסוטה, נורה. פעמיים מכוונים הרובים גם 

אליה. אז היא מרימה עיניה ומביטה בעיני המכוון המניח מייד את נשקו ונס 

בבהלה. באחת התקריות היא טורפת את ידו של נל עקשן שכמעט לחץ על ההדק. 

לאחר אותה שיחה במטבח, מבינה נטשה 38 שיש לה תפקיד קטן אך מכריע במערכה 

גדולה מאוד. עד אז לא הבינה את תפקידו של שרנבט, אך עתה נתמלאה מורא. אין 

לה כל דרך אחרת אלא לציית. אין אפשרות לברוח. היא, נטשה 38, שכל חייה 

חשבה שהיא כל יכולה, אינה אלא בורג קטן במכונה אדירה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


סוד פצצת החלקיקים דלף שנים רבות קודם שתפס מרטולונל את השלטון. גם בימיה המאושרים של תאומרש, עשתה קבוצת מדענים בכירים, ימים כלילות בייצור הפצצה, שתשמיד ותאבד ממרחקים. מרטולונל בעידודם של הטולונלים, מכתיב סדר עדיפות עליון למחקר פתוח וייצור הפצצה. מייד לאחר פיצוץ המבחן, שנערך בים, החלו מפעלי תאומרש לייצר את המרכיבים הדרושים לייצור המוני. 

המרגלים מוסרים לפני מותם, שגם למלך הדסדע יש מתג לפצצת זוהרת, הקשור אל אמת ידו, מוכן להפעלה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


השמועות על הפיצוצים בתאומרש לא מגיעים לראש השיירה. הפיצוצים רחוקים כל 

כך, הרחק בפאתי מערב, גם אם היו מגיעים לאוזני מישהו, לא ניתן היה לטפל 

בזה ממרחק כה רב. אלפי תושבי תאומרש נמחקים בפיצוצי השרשרת. נשמע פיצוץ 

אחד ולאחריו עשרות פיצוצים נוספים, כל פיצוץ מעיף בית או שניים על יושביהם. כל הפיצוצים מתרחשים לאורך השדרות במרכזי הערים. בדיקה מאוחרת מעלה, שהפיצוצים חופפים לאותם מקומות בהם נשתלו זרעי הפרחים, המדיפים ריח פגרים, בידי הזקן, התמהוני, אודותיו נכתבו שירים על מגדלי היין . הפרחים מתפוצצים זה אחר זה. 

גם ביתה של המשפחה האומללה נמחק, למזלם הרע לא היו שם. דנה'לה ביקרה את 

יצחק בבית הקברות. שרי ואברם היו בעיריה לסדורים אחרונים. דיירי הרחוב 

הצטופפו באוהל ארוך, שסיפקה מזכירות העורף. אפילו טלוויזיה לא היתה להם 

לשמוע את נאום האלמוות של מרטולונל, "למרות הגשם, אנחנו ננצח". 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


"קצב קצב", דורשת חפנדת. 

"מה יש לנו, לו, לו, לו, עכשיו רק המילים נותרו 

רק השירים נותרו 

לו, לו, לו, עכשיו רק המנהרה נותרה 

ארוכה ארוכה הדרך ואין ממנה חזרה. 

שורה חדשה. 

חרוזים קדימה חרוזים". 

חכמי-הממציאות מאמצים את מוחם. זה עומד על קצה הלשון. כולם מבינים שזה 

שם והמנהרה תלויה מאיימת מעליהם, עוד מעט תסתיים בנייתה. הכל תלוי בהם 

עכשיו. 

'ארץ חדשה', נשמעת הקריאה ומתקבלת בתרועות. ' ארץ של דמיון', נשמעת קריאה 

נוספת וההתלהבות גוברת. לא נותר אלא לסיים את החרוז 'ועבודה קדושה'. 

"יופי של עבודת צוות", אומרת חפנדת. היום היא עוזבת מרוצה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


מרגלים נוספים, שנשלחו לפני המחנה לארץ הדסדע, חוזרים ובפיהם בשורה  

מדהימה, אין כל תכונה בארץ הדסדע, הכל שקט. האכרים מעבדים אדמתם, 

הסוחרים מרמים במרכולתם, הצבא מבצע אימוני שגרה. שלווה ארץ הדסדע. 

שלווה, מוארת וחמה, כי השמש בה זורחת יום יום, כך אומרים המרגלים. צל 

נופל על פניו של מרטולונל. "מלכודת", הוא קורא. הרי לא יתכן שצבא אדיר 

כזה, שיירה אינסופית של אדם ופלדה ,לא תתגלה לכל אורך הדרך. האם לא קיבלו 

מנהיגי הדסדע את הודעתו המפורשת, כי אם לא יסכימו להתפנות מרצון, יכבוש 

אותם בכח? 

באותו רגע מקבל מרטולונל החלטה הרת גורל, לתקוף את ארץ הדסדע מדרום ולא 

מההרים הצפוניים, אליהם מופנית השיירה. החלטה זו כרוכה בתוספת של אלף 

ק"מ למסע. אף אחד מבין יועציו הקרובים, אף לא טולונל צפון, לא מאמין 

שצבאו יחזיק מעמד במאמץ הנוסף הזה. אך אף אחד גם לא מעז להמרות פיו או 

להציע אחרת. הצבא האדיר פונה דרומה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


בסוף השיירה נאנחת נטשה 38 לרווחה. החיילים המדוכאים, המסננים בשפתיים 

קפוצות, 'למרות הגשם, אנחנו ננצח', חיילי ההספקה הירויים והשיירה הנעה 

בלאות דרומה, גורמים לנטשה 38 לחשוב ששרנבט הינו אדריכל מוכשר בהרבה 

משהעריכה תחילה. השאלה היא היכן ישבץ אותה, ומהי משימתה הבאה. אין לה 

ספק, ששרנבט לא יניח לה במנוחה. 

למה צריך היה להרוס את החתלול? למה הסכים לזה? ולמה דווקא אני? עוד 

במשפחה האומללה הזאת, אם לא הוא, הייתי משאירה אותם בריאים. מסכנים. 

אור פתאומי גורם לה להרים עיניה. קרן שמש. חסרת אמונה עוקבת אחרי הקרן 

המגששת דרכה מלמעלה למטה, כסומא על מדרכה, עד שנגעה בה. נטשה 38 מוצפת 

אור, קופאת במקומה, היא עוצמת עיניה וחשה חבטה בגבה, שרנבט גוהר מעליה 

וממלמל בשפתו המוזרה. רק לאחר שנעלם, מבינה נטשה 38 ששרנבט מצווה עליה 

לחזור לראש השיירה. מחשבות של הפרת פקודה עולות בה. היא מתעשתת מהר. 

שרנבט אינו משחק, אם אמר את שאמר, הוא מתכוון שתבצע. שוב היא עוברת 

על פני טורים חסרי סדר של ספוגים עייפים ומטונפים.שורות חיילי ההספקה 

נדלדלו מאוד, חיילי הספקה רבים גוררים  שני שריונים ובנוסף ציוד לחימה. השלג נעשה עמוק יותר ככל שהיא מתקדמת. עדיין יש פה ושם קינים של שירה 'למרות הגשם, למרות הבוץ, למרות הברד, אנחנו ננצח', אבל נטשה 38 שומעת גם קול אחר של ספוג המתקדם כשיכור ושר 'למרות מרטולונל ננצח'. 

לאחר ארבעה ימים, כשנטשה 38 מתייצבת בפני מרטולונל, נמצא חוד השיירה 400 

ק"מ דרומה מההרים. 

 

 

 

 

 

 

 

 


מקהלת חולות שפן מורכבת מצעירי החולות בעלי קולות דקים וזכים השרים 

באחידות ענוגה: 

"לו, לו, לו, עכשיו רק המילים נותרו  

רק השירים נותרו 

לו, לו, לו, עכשיו רק המנהרה נותרה 

ארוכה ארוכה הדרך ואין ממנה חזרה 

שורה חדשה 

ארץ חדשה 

ארץ של דמיון ועבודה קדושה". 

חפנדת מאושרת יש המנון לחולות שפן, אפשר לחנוך את המנהרה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


נטשה 38 ניגשת ללא הקדמות מיותרות לכיוון המרטולונל ולוחשת באוזנו. 

המרטולונל מזדקף, המטבעות על כותפותיו מרעידות. משרתיו נכנסים לאפיריונו 

באחת. הוא קורא לשרי הצבא ומורה על שינוי מיידי של התוכנית. 

הצבא האדיר פונה צפונה. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                             




שרנבט אומר לה לחכות. היא מחכה. הוא שוב מופיע על קרן שמש, שהפעם נוחתת 

לידה בבטחה. שרנבט מחליק עליה ממלמל בשפתו, המבליעה את המילים, 

הוא נצמד אליה, מעווה את פניו ונוסק אל-על. 

למה הוא לא עושה את זה?                             

נטשה 38 מסיבה פעמיה לכיוון גבול הדסדע. 

הדסדע ארץ כה שונה. השמש בה זורחת, השדות פורחים והעובדים שוחקים. היא 

שמה פעמיה לדלפי הבירה, שם מנחה אותה שרנבט עם מי להיפגש, ומה לאמר. לאחר 

שלושה ימי מסע מגיעה נטשה 38 ליעדה. הרחובות הומים אדם, המרכולים 

פתוחים. אין כל תכונת מלחמה. 

"אני יודע", אומר מלך הדסדע. 

"אז מה אתה הולך לעשות?" שואלת נטשה 38. 

"גם לנו יש פצצה". אומר המלך ומראה לנטשה 38 קופסה קטנה ואדומה, הקשורה באזיק אל אמת ידו. 

"זה לא יעצור את מרטולונל" אומרת נטשה 38. 

"אז מה אני יכול לעשות". אומר המלך. 

 "תתנפל עליו, אני יודעת, תעשה משהו". 

"חבל על הזמן", אומר המלך, שנראה זקן וחולה, אך בכל זאת מחייך. "אני את שלי עשיתי", הוא ממשיך להחזיק בידו את הקופסה האדומה הקטנה, קרוב אל הטבעת שעל אצבעו. 

 

 

 

 

 

 

 

                            


כשפונה הצבא צפונה, נשאר מרטולונל יומיים על עומדו, עד שעוברת כל השיירה 

מול עיניו. רק משרואה את אחרון חיילי ההספקה גורר בכבדות שני שריונים 

ושלושה רובים, הוא מבין , שאם לא יבוא מהפך, צבאו אבוד ואבודה תיקוותו 

לשלוט בעולם. הוא רואה את מדיהם המרופטים, שומע את קול שירתם הלאה 

בהתאמצם, בעוברם על פניו ואת שתיקתם משרחקו. מראה כה עלוב, רחוק ממראה 

החיילים המצוחצחים, הששים אלי קרב, שקידמוהו בתור מנצח הכשהס. לרבים מבין 

החיילים אין נשק. החיילים עוברים על פניו. מרווחים גדולים בין החיילים, בין הגדודים, ובין הגדודים וחיילי ההספקה. כולם זוחלים לכיוון אחד. אף אחד לא יודע מי בראש השיירה. 

מרטולונל מזמן אליו את הטולונלים הבכירים, כדי להטיח האשמות ולנטוע אמונה. הוא מכין את הנאום שכותרתו: 'קדימה בתנופה, ניתן את המכה'. לרגע הוא מאושר בהמצאתו, אך רק לרגע, כי אז הוא מביט בפניהם של המפקדים שלפניו, עמוד השדרה של צבאו. אלו לא פני מנצחים, פני תבוסה להם, וכבר חושב להורות להעמידם בשורה, אבל לא היה על מי להורות. הוא שולף את אקדחו ויורה בטולונל צפון. השאר נשארים נטועים במקומם. עם אלו לא יצליח לעבור את המלחמה . רק הקופסה האדומה הקטנה נותרה, רק היא יכולה להביא לו אל הניצחון. 

הוא לוחץ על המתג. 

שקט מוחלט. כמה דקות של שקט מוחלט. נשמע פיצוץ עמום ואז מתבהרים השמים 

באור כתום זוהר, כמו נבקעו לשניים, עשן ירוק ממלא את הבקיע שבין העננים. 

הערב הופך ליום שהופך ללילה. לא נשמע קול נוסף. והכתום הולך ודועך הולך ודועך. 

 


פליטי האוהל הארוך מתחלקים בתורנות המטבח. שק גדול של תפוחי אדמה נקלף 

ומבושל. אבקת חלב מחולקת במשורה לילדים. דנה'לה צולעת אל התור לזכות 

במנת החלב שלה, המחלק טוען ,שהיא כבר לא ילדה ועליה להסתפק בתפוחי אדמה. 

"אני ילדה", רוקעת דנה'לה ברגלה האחת, "ילדה קטנה". אך החוקים נוקשים 

והאבקה מועטה. דנה'לה נספחת אל הוריה בתור למרק. רבים בעלי המומים מבין 

דייריו של האוהל. הבריאים נשלחו מזרחה. הגשם מציף את המטבח הקדמי וגורם 

להתכנסות במשטח האחורי היבש עדיין. המים ממשיכים לגאות וכובשים פינה 

אחר פינה, לבסוף מבוססים כולם בבוץ. חלקם נרדמים בעמידה. 

"עוד מעט יסתיים החורף", מנסה שרי לעודד את משפחתה, "ואחריו הקיץ וכל הזמן תהיה 

שמש בשמים". הגעגועים לשמש משותפים לכולם. יש המחכים להודעה משמחת 

מהמזרח, הנה יבוא שליחו של מרטולונל ויודיע, שאומות הדסדע נכנעו ובמצוות 

מרטולונל הם מפונים אל המזרח, אל השמש, הרחק מהבוץ, החושך והקור, אל 

החום בגינו נשלחו ילדיהם, בעליהם, אבותיהם מזרחה. ההודעה על הניצחון 

מבוששת לבוא ובינתיים מבוססים בבוץ, שהופך עיסתי ודביק. הם נצמדים זה 

לזה, אוצרים בגופם את מעט החום שעדיין נותר. חלקם נרדמים על קרשים שפרשו 

על האדמה הרטובה וכולם מחכים למשהו, שיוציא אותם מהבוץ.   

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 


האולם מתחת למגדל הממציאות הולך ונשלם. אלפי חפנאים מועסקים בבנייתו. זו 

גולת הכותרת של החפירות התת-קרקעיות, היוצרות ממלכה מתחת לפני האדמה. 

ביום בו נשלמת המנהרה, מכנסת חפנדת את כל הכורים ועוד 30000 חפנאים אל 

אולם הממציאות. כולם משלבים ידיים ומשדרים שדר ארוך ורב עוצמה אל לב ליבה 

של תאומרש, אל הארצות הכבושות, אל השיירה ואף אל מרטולונל. מאוחר מידי. 

המתג בקופסה האדומה הקטנה, שוחרר. שמי הדסדע הופכים כתומים, כמו גם שמיה 

של תאומרש, כשפוגעת בה פצצת החלקיקים של ארץ הדסדע ומוחקת אותה מעל פני 

האדמה. 

רק אלו המסתופפים עם חפנדת באולם הממציאות, נותרים בחיים. אלו שהחזיקו 

ידיים בתקווה וניסו לשנות את רוע הגזירה וגם כמה מאנשי השופח, שחיו במערות אשר במדבר וגם נטשה 38, שהיתה בדרכה חזרה לתאומרש, ראתה את השמיים הכתומים והבינה, כי החורף לא יגמר ואילו מלאכתה שלה הסתיימה. 

 

 

 

 


מית מתעורר לקול שמים עשנים, המשנים את צבעם. קולות בהלה נשמעים מרחבי 

שבט השופח. לא נמצא להם מסתור, מלבד כמה מערות, שאינן מכילות את כולם. 

בני הצאן והבקר ששהו בחוץ התפחמו, כמו כל אותם שופחים, שבתמימותם או 

סקרנותם, שהו מחוץ למערות. השופחים ששהו במערות הקטנות במעלה ההר, מתו תוך 

יומיים. רק אותם שישנו במערה הגדולה במעבה ההר, נצלו. מעטים נותרים בני 

שבט השופח, מעטים וחסרי כל. מית יוצא מהמערה לראות ארץ שחורה למלוא 

העין, כאילו כילתה שריפת ענק את כל הירוק והנושם. רק אבנים נותרו לפליטה 

ונראה כאילו התרבו האבנים מאוד, כמו ירד מטר אבנים על הארץ. 

מית אוסף את מקלו והולך, הוא לא יודע לאן, אך יודע, שעליו לחפש את מקור 

הרעה הזאת בלב ארץ תאומרש. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

       

    

 

 


חפנדת וכל המשדרים מאולם הממציאות רואים במראות הקבועות התקרה, את האור 

הכתום, הנורא הנוחת לפתע ומסנוור. אור עז, מלא חימה. הבוהק מותיר עשן 

ירוק ונעלם כלעומת שבא. חושך אופף את אולם הממציאות. כל שהיה על פני 

האדמה כולל המראות, נשרף. חפנדת שולחת את אצין דרך פתח צדדי במנהרה, הוא 

שוהה למעלה כחצי שעה וחוזר בריא ושלם. אז יוצאת חפנדת החוצה ורואה את 

החושך, ההרס ואת השריפה. היא אוספת את אצין אליה ומתחילה ללכת אל תוך 

ארץ תאומרש. לכל אורך מסעה, היא רואה שברי בתים, גוויות מפוחמות, מפוזרות   

בתנוחות משונות. עצים עקורים ואבנים, אלפי אבנים בכל פינה, גלעדים טבעיים, שכמו נרגמו מלמעלה. חפנדת הולכת לפנים הארץ, מקום בו היתה בירת תאומרש. לא נשאר עץ זקוף אחד, בית לא נותר על תילו, אין אדם שנשמת חיים באפו. כך הולכת חפנדת עם אצין כלבה, כשמראות השחור והיאוש אופפים אותה. 

מה רבה פליאתה בראותה אדם למרחוק. היא שולחת את אצין לבדוק אותו. הכלב חוזר בכשכוש זנב. כשהוא קרב אומר מית: "הנה עמוד". ואמנם במרחק לא רב מהם, נותר לפליטה עמוד זקוף ואיתן. הם מביטים זה בזו, אצין מכשכש בזנבו ביניהם. מיתיא מתנתק ראשון ללכת לקראת העמוד. חפנדת הולכת לצדו. העמוד הבודד שנותר, עומד יחידי בכל הארץ ועליו פיסת נייר. זהו פתק מחוזק בארבעה נעצים מפוחמים. הפתק חתום על ידי הוועד המרכזי של מזכירות תאומרש ועליו כתוב, 

 'לא תשמח'. 

 

 

 

 

                                                                                                                                                                                                                                                                                                  

עבור לתוכן העמוד

ביטוח חו"ל  | ביטוח סיעודי בויקיפדיה  | אינדקס גיל הזהב  | סבאלה | עורכי דין רשלנות רפואית    |  אינדקס עורכי דין  | סיעוד  | בית אבות  | לחשבון גוגל + שלי   | אתר ביטוח בריאות שלנו