טלפון
צור קשר
  • ביטוח סיעודי

    ביטוח סיעודי - דאגו לקבל פיצוי חודשי למקרה של פגיעה תפקודית וזאת בכדי לא ליפול לנטל על בני המשפחה

  • ביטוח חיים

    ביטוח חיים - הבטיחו את עתידה הכלכלי של משפחתכם בכל מצב

  • ביטוח בריאות

    ביטוח בריאות - דאגו להבטיח כי כל אחד מבני המשפחה יהיה מבוטח בביטוח הכולל: ניתוחים פרטיים, תרופות שלא בסל והשתלות

  • ביטוח מנהלים

    ביטוח מנהלים -כדאי לדאוג לחיסכון לפרישה בפוליסה המבטיחה קצבה או פנסיה ומשולמת ע"י עובד ומעביד

  • אובדן כושר עבודה

    ביטוח אובדן כושר עבודה - חשוב לגדר את הסיכון שבאיבוד כושר השתכרות ולכן יש להקים פוליסת ביטוח להבטחת הכנסה חודשית במקרה של פגיעה בכושר העבודה כתוצאה ...

שובל של ציוצים

שובל של ציוצים (הגדל)

שובל של ציוצים

 

 

"הרבה פעמים ראיתי אותו וסימנתי לו ביד, אבל הוא הולך, בא והולך. למה לא יקח אותי אליו ודי. תראה את ברטה, בקושי שישים היו עליה, כזאת מקל, עשתה שחייה במים מלוחים, ודווקא אותה לקח. ואני,  שבברך קר לי ובמרפק חם לי, אותי הוא משאיר.  כל יום בא לאסוף מציאות, ואני נשארת. מה יש לו לעשות איתי? גידלתי את אמא שלכם, גידלתי אותכם ועכשיו, אני תקועה עם השמנה הזאת, שאוכלת ארבע קבנוסים ליום. שיקח אותי וזהו".

לילי פוצחת בריטואל הקבוע, היא מקרבת גליל נייר טואלט אליה ומוחה את הדמעות.

"לילי", אני פונה אליה בתקיפות.

"את זוכרת איך נלחמנו על ברוך".

"נלחמנו", אומרת סבתא, "אבל בסוף כרתו".

"כן, אבל.."

"שום דבר לא עוזר, בסוף כורתים. רק שברוך מת זקוף. הוא נתן חרובים ממש עד הרגע שעלה עליו המשור".

"זוכרת איך טיפסת על ברוך להוריד אותי משם?"

"ומה אתה חושב, שלא הורידו אותך בסוף? אלה יותר חזקים מכולם אלה, אבל מי שכורת עץ כמו ברוך, המלאכים יודעים עליו ויתנו לו את הקבלה שמה", מצביעה סבתא כלפי המנורה.

"זה בדיוק. כי המלאכים גם יודעים עלייך".

"מה יודעים? איך יודעים? זקנה. חרובים אני נותנת? תגיד, מה אני נותנת. היה לוקח אותי לפני עשר, עשרים שנה, היו גם חברים שיבואו לבקר. היום, מי נשאר? וגם אם נשאר, לא יכול ללכת. זה אומר שגם למעלה מושחתים. זה בדיוק. ואם היה להם מצפון, היו נותנים לי ללכת בכבוד. לא רוצה לשמימה כמו אליהו. מה אתה מסתכל עלי ככה".

"אל תדברי ככה, בבקשה".

סבתא כבר זקנה הרבה זמן. מזמן שאני ילד אני זוכר אותה מספידה את עצמה.

"אתה יודע, אמא שלך יודעת וגם הוא יודע, שאני לא עשיתי רע לאף אחד. אז למה שלא יקח אותי עכשיו וזהו. די. מספיק".

"אני הולך סבתא".

"איזה יום היום?"

"חמישי".

"מחר שישי?"

"מחר שישי".

"הילדים יבואו?"

"אנחנו נוסעים, לחברים. אבל אני מתקשר ליוסי שיבוא עם טולה והילדים. אני אגיע ביום שני".

"יום שני. מי יודע יום שני".

"מה קרה היום, סבתא? לילי לא מטפלת בך יפה?"

"מה?"

"שאלתי מה קרה, מה קרה היום שאת מדברת ככה".

"אם אבא שלך היה חי, זה לא היה קורה".

"מה לא היה קורה?"

"הוא היה מבין אותי. היה לו לב גדול. הוא היה מבין אותי".

עור ידה מלא כתמים. זו היד שהיתה מניפה אותי על גבו של 'בלקי', כשהיו לנו סוסים בחווה.

זו היד שהיתה מלטפת אותי כשהייתי חוזר מבית הספר ומספר שאני רואה צבעים מסביב לילדים, לגננת, אפילו מסביב לפרחים ולעצים.

רק סבתא הבינה אותי. תמיד ידעתי שיש עולם אחר. גם סבתא ברכה האמינה.

התפלאתי שרק לשנינו זה ברור. הייתי רואה צבעים המקפצים כמו צבאים, מעל כתפיהם של המבוגרים. למירה הגננת יצאו כדורים אדומים מהאוזניים כל פעם שהיתה צועקת, והיה לה כדור קטן, צהוב, על הגרון, כשהיתה מחבקת ואומרת כמה היא אוהבת אותנו. לפעמים, היה הכדור מתנפח ומקיף לה את הכתפיים. "יו, איזה יופי", הייתי צועק. כשהבנתי שאף אחד לא רואה מה שאני רואה, הייתי לוחש רק לעצמי. ביום שמירה כעסה במיוחד שאלתי אותה על הכדורים שיוצאים לה מהראש, היא קראה לאמא ואבא לשיחה ארוכה, בעקבותיה נפגשתי עם דוקטור לוינגר ששאל מה הצבע של עגבנייה ושל רימון ושל אמא ומה הריח של מרק.

הוא נתן לי לצייר עץ ובסיומו נראה עוד יותר מוטרד. הועברתי לטיפולו של פרופסור היימן, ששאל מה הצבע של עגבנייה ושל גגות רעפים ומה צבע שיערה של אמא. בסוף נתן לי דף לצייר עץ. הפעם ציירתי עץ פשוט, בלי פיות כחולות המרפרפות סביבו. כולם נרגעו חוץ מסבתא, שאמרה: "אל תיכנע להם".

אבא לוקח אותי לשיחה. אין צבעים יפים סביבו. הוא נראה כמו מירה כשהיא מתרגזת, עם הרבה אדום על הכתפיים וירוק חיוור על המותניים. אני לא שומע מה הוא אומר רק מבחין בשינוי הצבעים, שלקראת הסוף הופכים בהירים יותר. האדום נעשה כמעט ורוד, כמעט לבן. אבא לוקח אותי אליו ושואל לבסוף: "בסדר?"

"כן", אני עונה.

אני לוקח את ידה.

"תראה איזה צעירים הוא לוקח. ילדים. ואני צריכה את המקל הזה ללכת, את הכפתור הזה לשמוע, ואת הזכוכיות האלה - כמו חלון - לראות. מה יש? לא היה מספיק? לא גידלתי אותכם? לא ראיתי את הילדים שלכם?"

"לילי", אני קורא. "לילי".

שמנה ומתנשפת היא באה.

"מה יש לה היום?" אני מדבר בקול רגיל ויודע שסבתא אינה שומעת.

"ככה זה מהבוקר. היא משגעת אותי".

"הבנות באות לשחק?"

"לא".

"אז תזמיני אותן דחוף. עכשיו. שיהיו כאן עוד חצי שעה. אם יש בעיה אני מביא אותן".

לילי חוזרת ואומרת שהבנות מבקשות שאביא אותן.

אני מתקשר ליוסי:

"אז על מה אתה רוצה שהיא תדבר?"

"אני לא רוצה שככה היא תגמור, מגיע לה יותר, אתה לא חושב?"

"טוב, אני מסדר עם טולה שסבתא תבוא אלינו ליומיים שלושה.."

"היא לא יכולה ללכת, טמבל".

"שתביא גם את השמנה. חוץ מזה יש לה הליכון, לא?"

לילי מגישה קפה. שדיה הכבדים נמתחים מטה, קו ההפרדה ביניהם מואר.

כשהיא מתיישרת, החזה שלה הוא יחידה בצורה אחת. רגלי הפיל שלה נעולות בנעלי-אצבע קטנטנות. אני שואל את עצמי, איך כפות-רגליים כה קטנות נושאות גוף כל-כך גדול?

לילי מסתובבת, אוספת בדרכה מפית בודדה. אני מביט בתחת הלא אנושי הזה, הרוטט עם כל תנועה.

"הציפור מסכן", אומרת סבתא ומתבוננת בכנרית הבודדה בכלוב. "ימות לפני, מסכן. אף אחד בבית הזה לא מאכיל אותו". סבתא מנסה לקום. מושיטה יד קמוטה ומוכתמת לעבר ההליכון. ההליכון רוטט בידה. אני קם לעזור לה. רגליה הדקות אינן נושאות את משקל גופה. היא רועדת. בתנועת ראש היא מבטלת את תנועתי אליה. "זה בסדר", היא נושפת וכבר רוצה להוסיף,

'אסתדר לבד', אבל אז היא מתמוטטת חזרה לספה. אני נשאר נטוע במבוכה במקומי.

"זה לא כמו אז שטיפסתי על ברוך להביא אותך, אה?" סבתא מחייכת ואני כל-כך אוהב אותה.

אני  מקנא בציפורים. הן יכולות להחליט כל רגע אם להיות כאן או לא וחוץ מזה הן קמות מוקדם ולי יש הערצה לכאלו שקמים מוקדם, כמו סבתא ברכה, כמו ברוך, עץ החרוב החכם והזקן שלנו,  שתמיד כשאנחנו יוצאים החוצה הוא שם, ער לגמרי, מחכה לנו.

היוצא מהכלל הוא פחמוביץ’, שלא מתעורר לפני תשע וגם אז, הוא הולך חצי שעה בחצר, עד שמתחיל לנענע את הכנפיים. רק לקראת הצהריים הוא ממש עף ומתיישב על ברוך.

אנחנו נשענים על גזעו של ברוך. סבתא ברכה, פחמוביץ' ואני. בשעות הצהריים השלוות האלו, החרובים אינם נושרים.

באחת משעות-החסד הללו, אני מבין לראשונה שסבתא ברכה רוצה למות. ראשי מוטל בחיקה, על כתפה רובץ פחמוביץ' וברוך מכסה אותנו מעל. "צריך לפנות את המקום", סבתא ברכה אומרת.

"למה?" אני שואל.

"לחדשים. כמה אפשר לראות בכרטיס אחד?"

"למה, מי בא לכאן חוץ מאיתנו?"

"זה לא העץ".

סבתא מלטפת את ראשי. "זה הידיים, שכבר לא אותו ידיים והרגליים שזה כבר לא אותו רגליים והעיניים שפעם ראו עכבר מקילומטר ועכשיו לא רואים עורב ממטר".

פחמוביץ' מבין שמדברים עליו. יש לו חוש כזה. פורש כנף וחג מעלינו.

כמות גדולה של חרובים נופלת באחת. ככה זה עם סיום שנת הצהריים. סבתא ברכה לוקחת חרוב בידה, מקרבת לפיה.

"השיניים זה לא אותו שיניים".

סבתא יושבת בין הכריות. קטנה, שקופה, בוהה בחלון הפונה אל הרחוב. רעש אוטובוסים מרגיע אותה. צופר, חריקות בלמים. אני מתיישב ולוקח את ידה הצנומה בידי.

"די", אני מבקש.

 "לך מותק, לך. אל תבזבז את החיים שלך איתי. יש לך אשה, יש ילדים. לך, לך".

כשהיא רוצה לראות את הילדים היא אומרת: "שלא תביא את הקטנים, שלא יראו אותי ככה, אתה שומע? שלא תביא אותם". בפעמים הנדירות שהיא רעבה, היא אומרת: "אני לא רוצה את הלחם הלבן הזה עם השינקין והחרדל, מה אני צריכה את האוכל הזה, תגיד לי?"

אני מתקשר לבטל פגישה. סבתא מביטה בי בעיניה הכחולות, המבחינות רק בצללים.

"אז מה? נשארת?"

"כן. אני נוסע להביא את פפי ופיצי".

"תיזהר בדרך", אומרת סבתא, "שהמכשפות לא ישימו עליך עין רעה".

פפי פותחת את הדלת. ישישה גמדית עם קוקו כחול. אחותה פיצי, נמוכה ממנה ומעשנת בשרשרת. שתיהן עם משקפי קרן עגולים ולא מפסיקות לדבר.

"מקרה חירום, בנות". אני אומר.

"כל הכבוד", אומרת פיצי. "הנכד הפוץ שלי בקושי יש לו זמן לטלפון. חרא אני משאירה לו, לא כסף. את הקרטונים של הסיגריות אני משאירה לו. טפו. איפה המכונית, ברגל היינו מגיעים כבר".

"זה כאן בפינה".

"אתה נותן לאיוואן להרים את האף, הוא קופץ על הספה עם הנעליים, אתה מבין? למה שתבין. מה אתם מבינים? 'אבה ניבי אובו אבה', זה מה אתם מבינים. מה שלום סבתא. מה כבר קרה שזה כזה דחוף?"

"סבתא רוצה למות".

"נו באמת. מה היא חושבת, שהיא לא תמות? בחורה טובה סבתא, רק קצת מפונקת. למות, שמעת פפי, רוצה למות".

"היא רוצה למות עכשיו". אני מתגונן.

"עכשיו?" אומרת פפי.

"הנה, כאן, רק רגע אני אפתח". השלט לא עובד. אני פותח את הדלת במפתח.

שתיהן  נדחקות  לספסל האחורי.

"מה קרה לדבר הזה שעושה פיפס, נדלק חשמל והדלתות נפתחות אוטומט".

"התקלקל".

פיצי שולפת סיגריה. היא היחידה שאני מרשה לה לעשן במכונית.

"אם הראש מקולקל והגוף בריא, מילא, אבל אם הראש עובד והגוף מקולקל, א-קרענק". פולטת פיצי את העשן לעברי.

"היא ממש בקריזה היום. לא יודע מה קרה לה. לילי סיפרה שהיא קמה עם מצב רוח רע מאוד".

אני משתעל.

"בן כמה אתה, מותק". שואלת פיצי.

"שלושים".

"שלושים וכבר משתעל. מה קורה לך?"

אני שותק.

"תשמע ילד, אנחנו מכירות אותה מלפניך. אבל יופי שאתה דואג. אם הפוץ שלי היה כמוך, הייתי משאירה לו את המגרש ברחובות".

"מכרת את זה ב- 52", אומרת פפי.

"52, 53, מה זה משנה", אומרת פיצי.

"איך הילדים". אומרת פפי.

"גדלים. הגדול עולה לכתה א'".

"יודע לספור?"

"בטח".

אני עוצר. ופותח להן את הדלת.

"אם הוא לא יודע לעשות כסף, כל המתמטיקה הזאת שווה לתוחס. תשמע מה פפי אומרת לך".

לילי פותחת את הדלת. היא התקלחה והחליפה שמלה. השולחן מכוסה לבד ירוק.

קוביות ה'רמי' מסודרות בערימות ובאמצע פנכת עוגיות. קומקום הקפה שורק במטבח.

"שלום בנות", צוהלת סבתא.

"שמענו שאת עושה צרות. מה זה הפינוק הזה. רוצה למות. גרויסה מציאה. מה תמצאי שם שאין פה? כמה פתיחה?"

"שקל", אומרת סבתא.

"עשר", אומרות פפי  ופיצי.

מתפשרות על שלושים אגורות.

"רוששה אותנו זאת פעם שעברה", אומרת פיצי.

"נשארנו בלי גרוש", מסבירה פפי. סבתא מחלקת את ערימת הקוביות במיומנות.

"תוכל להביא פרלמנט ארוך מלמטה", מבקשת פיצי.

אני קונה קופסת סיגריות ונוסע לפגישה המתאחרת הרבה מעבר למתוכנן.

כשאני חוזר אני מבחין בפפי ופיצי שלובות זרוע, הולכות לאיטן ברחוב.

"מה? זה כבר נגמר?"

"מה חשבת שנחכה כל הלילה?"

אני מזיע. מרגיש נזוף.

"זה בסדר", אומרת פפי, "אנחנו הולכות ברגל להתאוורר קצת".

"רוששה אותנו עוד פעם זאת", מסבירה פיצי.

"איך היה? דיברה על המוות? היתה עצובה?"

"בגיל שלנו לא צריך לדבר", אומרת פפי.

"סבתא שלך, כשהיא מרוויחה היא רוצה לחיות. תאמין לי", מוסיפה פיצי.

אז למה היא ככה איתי?

"שקרנית", צועקת סבתא. "בוגדת".

אני שומע את זעקותיה מהמדרגות.

לילי מייבבת, מנסה לומר משהו, סבתא מהסה אותה בתקיפות ופונה אלי באחד המבטים הקשים שעוד נותרו בה.

"השמנה הזאת מדברת עלי מאחורי הגב עם אמא שלך, ואמא שלך מצדיקה אותה. יופי. גיס חמישי יש לי כאן. אני לא צריכה אותך. בוגדת. אתה יודע כמה היא אוכלת.."

לילי מנסה לומר משהו. סבתא מרימה את ההליכון ומנחיתה אותו לארץ פעמיים.

"אצלי בבית תדברי רק אם תקבלי רשות.." סבתא מתמוטטת על השולחן, תולשת את שיערותיה.

"למה אני צריכה את זה? למה?"

לילי ניגשת אליה בטבעיות, מרימה אותה אל ההליכון ומשם לאמבטיה.

"היא תכף תצא כמו חדשה. שב בסלון ואני עושה לך קפה".

סבתא יוצאת עם חלוק ורוד. "לילי!"

לילי מתייצבת לפניה, תנועה חטופה באצבעותיה של סבתא. ולילי כבר רצה להביא כוס מים וכדור.

"הכאב-ראש הורג אותי". בולעת סבתא את הכדור ומנערת פניה. "מילא היה הורג, אבל זה רק ניג'ס".

בדיוק כשלילי נכנסת לסלון, סבתא אומרת: "אני רוצה למות".

לילי קריבה אליה, מלטפת את ראשה, "קוקי", היא לוחשת ברכות, "תחשבי גם עלי, למה את מדברת ככה, מה את רוצה שלא תהיה לי עבודה?"

"יש משהו לאכול?" אני שואל.

לילי רצה בשמחה למטבח. "אני עושה לך כזה סלט שלא תאכל יותר בבית שלך". סבתא מדדה אחריה עם ההליכון וגם אני. לילי קוצצת במיומנות. עגבותיה מקפצות בחדווה. סבתא מעמידה על השולחן את החומץ. לילי מסתכלת על הבקבוק בבוז. היא שולפת שני לימונים טריים וסוחטת אותם במסחטה קטנטונת. "בארץ-הלימונים לא אוכלים חומץ", היא אומרת.

טלפון. אמא שואלת מה המצב. "חרא", אני אומר. "היא עוד פעם מדברת על המוות".

"אני נשארת ברחובות". שם גר שמעון, הגבר שהחליף את אבא שלי.

כשהמצב ממש קשה היא בורחת לפריז. בעיתות משבר חמור, היא מרחיקה עד לוס אנג'לס.

יש לה חברים בכל מקום. לילי, זו המצאה שלה. מאז בואה של לילי היא יכולה לנסוע מתי שבא לה וחוץ מזה שמעון מממן גם את הפרוייקט הזה וגם את נסיעות ההתאווררות שלה. בקרן של אבא, אמא לא נוגעת. הסלט נפלא. הירקות טריים-טריים. לילי אומרת שבארץ, הירקות קופצים מהערוגה לסיר. לילי בולעת ברעבתנות. טובלת לחם שחור בצלחתה ומורחת אותו בגבינת שמנת, שובל לבן נותר על שפמפמה.

"אמילי תבוא היום", מודיעה סבתא.

"כבר מזמן לא ראיתי אותה", אני אומר.

"כן. פעם היא חשבה שאתם הילדים גם שלה, בגלל זה לא עשתה ילדים, ואני אמרתי, הילדים של שרה הם הילדים של שרה ואף פעם לא יהיו שלך,  תעשי לך ילד בעצמך, מכשפה. מה זה הפינוק הזה. אבל היא כמו בלטה, יותר טוב מוזיאונים וחוץ לארץ ואת הבן שלי היא גם סיממה".

לילי בוזקת מלח על חצי עגבנייה, מרימה אותה לרגע אל האור, להתענג על יופיה ובולעת את כולה.

"חזירה", מסננת סבתא.

"עוגה?" מציעה לילי.

לילי מסיימת במהירות את הדחת הכלים ומכינה את העוגה. הן לא נזקקות לדיבורים.

אני מוקסם מיעילותה ומהקשבתה לתנועותיה של סבתא.

"זה שאני יושבת על ספסל העץ הזה, ככה מולה", אומרת סבתא, "לא אומר שהיא עושה את העוגה. היא עושה את התנועות, אבל אני נותנת את הטעם".

עכשיו נראית סבתא בוטחת ושלווה, אדמומית קלה בלחייה. "אני נשאר עד שהעוגה מוכנה", אני אומר. "לא, באמת, מה אתה צריך את זה, חבל על הזמן, לך, לך". סבתא אומרת ואני מודיע ליוסי שאין בו צורך היום, אבל שיבטיח שיבוא מחר.

"נזכרתי בפחמוביץ'", אני אומר לה.

"מת מסכן", סבתא אומרת. "גם את ברוך כרתו בסוף. רק אני נשארתי אבל לא להרבה זמן, אל תדאגו".

"סבתא, אני כבר כאן, את יודעת, לפחות עכשיו תשני את הנושא".

"זה הנושא שלי. זה מה שאני רוצה לדבר, זה מה שחשוב לי עכשיו וגם אתה תדבר כשתרצה לדבר ואף פעם אל תיכנע להם".

ברגע שמגיעה הידיעה מהעירייה, נוסק פחמוביץ' בפתאומיות, כמה פעמים. פחמוביץ' האדיש בדרך כלל, אחוז תזזית. גם סבתא ברכה, ששומעת את הבשורה, נראית חסרת מנוחה. רק ברוך ממשיך לעמוד באותו מקום, לתת צל ולהפיק חרובים מתוקים, כאילו לא אותו עומדים לנסר מכאן.

אנחנו מתחת לברוך ולמרות שעת הצהריים, מטפטפים עלינו כמה חרובים. סבתא ברכה אומרת שזה הגורל של כל הזקנים.

"אז מה, ככה סתם ניתן להם להוריד את ברוך?" אני שואל.

"מה לעשות", אומרת סבתא.  

"אלה, צ'יק צ'ק כורתים ומה היה עץ גדול, נהפך ספסל קטן".

אני בוכה. לא יכול לדמיין את ברוך הגדול הופך ספסל קטן. גם פחמוביץ' בוכה על כתפי וברוך משיל חרוביו. רק סבתא ברכה מקבלת הכל כמובן מאליו, כאילו ברור שברוך שלנו צריך לפנות מקום לספסל. באותו יום אני מחליט לבנות על ברוך בית מעץ ולעבור לגור שם. שיכרתו גם אותי אם חסרים להם ספסלים.

סבתא ברכה עוזרת לי להעביר קרשים. ברוך מקבל אותי בין ענפיו בברכה. אני שוכב בבית הקטן שלי שעות.

אבא קורא לי לרדת, אבל אני לא עונה. אני שומע אותו ואת אמא מתווכחים.

בדרך כלל הם לא מתווכחים. אמא תמיד עושה מה שאבא רוצה. סבתא ברכה ניגשת אליהם והם מסתלקים להם בשקט.

מאוחר בערב מטפסת סבתא לבית הקטן שעל ברוך, ומורידה אותי משם.

אני עולה אל הבית הקטן שעל ברוך בכל הזדמנות. טוב לי שם. פחמוביץ', שלא כהרגלו, מתעורר מוקדם היום. גם הוא מבין שצריך לשמור עליו. הוא חג מעלינו, משמיע קריאות מצחיקות ונוחת לידי, כשבפיו כל פעם חפץ אחר. פעם תחתונים אדומים ממשי ופעם קת של רובה מים. הוא רוצה לשמח אותי, פחמוביץ'. אני מלטף אותו. סבתא ברכה שעונה על גזעו של ברוך. ברוך שקט מאוד. אני יורד אל סבתא ברכה למנוחת-צהריים ועולה לביתי הקטן אחר-הצהריים. לא אמא ולא אבא מצליחים לשכנע אותי לרדת משם. ברוך מבין שעומדים לכרות אותו. הוא לא אומר דבר, רק נותן לענפיו חופש תנועה גדול יותר והם בתנועתם, מותירים איוושה מתמשכת. ברוך זז בקושי, כמו התינוק של השכנים, שרק עכשיו לומד ללכת. לברוך אסור ליפול. כמו דינוזאור זקן וענק הוא נע לאט-לאט. אם יפול עכשיו, יצנח ולא יזוז יותר. פחמוביץ' חג מעליו להזהיר אותו מכורתיו, סבתא ברכה לצידו, ידה בענפיו. אני מאחוריו, עוקב בחרדה.

צעד אחר צעד, רק שלא יפול עכשיו. שייצא מכאן ונצא כולנו יחד.

אני יוצא אל המרפסת ורואה אותם עם המשור, הוא קטן מכפי שתיארתי. ברוך משיל את חרוביו, כמו מטוס-הקרב שראיתי בסרט, שנפגע מטיל ורוקן את מכלי הדלק שלו אל הים, כדי לבצע נחיתת אונס. הוא משיל גם את החרובים הירוקים. פחמוביץ' קורא קריאות מהירות. אבא מדבר עם האוחזים במשור. אני לא שומע אותו, אבל את רעם ההתנעה אני שומע, כמו מליון צרעות ביחד המתנפלות על הגזע. הדם זורם לי עד הרגליים. אני רואה את הגזע הפצוע, בתחילה קו לבן, דק בקצה האחד. הם שניים שתופסים במשור בשני הכיוונים, כל אחד מושך לכיוון שלו, הקו הלבן גדל. אני מרגיש דקירות בבטן. אני מתקפל. אני מביט כלא-מאמין בחלל הגדול שנפער בחצר. מעולם לא היתה החצר כה ריקה. ברוך גוסס על הקרקע. אני יודע שהוא חי. הענפים כולם ירוקים. פחמוביץ' חג מעליו בצרחות, ואז, בתנועה אחת הוא תופס את הענף העליון, במקורו החזק מושך ומושך, ברוך מתרומם אט-אט כמו פיל בקרקס, שלוקח לו הרבה זמן לקום. קודם על הצד, רגליים קדמיות, רגליים אחוריות עד הברכיים, רגליים קדמיות מלא, ורק אז הוא ממש קם. ככה ברוך נעמד שוב על גדם העץ שנותר מחובר לקרקע. זה ברוך שלי שאני כל-כך אוהב. אני מסיט את ידו של אבא, רץ לחדרי לקחת את כל החסכונות. בריצה אני יוצא מהבית, ורק על פסי הרכבת אני נעצר,  רואה את הקטר מתקדם לעברי ומושיט את ידי שיקח אותי 'טרמפ'. אני מבחין בהילה האדומה סביב ראשו של נהג-הקטר. יותר אני לא  זוכר.

סבתא ברכה מביטה בי ברכות, ידה על מצחי. "הוא פוקח עיניים", היא אומרת. אבא ואמא מביטים בי בדאגה.

"מה יש לו לילד הזה?" אמא שואלת.

"לא הייתם צריכים לכרות לו את העץ", נוזפת בהם סבתא ברכה.

פחמוביץ' מתחיל להתעורר בצהריים. המעבר הפתאומי מתרחש מייד לאחר כריתתו של ברוך. כבר אין לשלושתינו איפה לנוח. את ברוך גררו כמו שור זב-דם לאחר שהובס בזירה. טרקטור גדול רתמו אליו וכך גררו אותו מהחצר. סבתא דואגת שיהיו לפחמוביץ' אוכל ומים טריים בדלי. פחמוביץ' אוכל פחות ופחות.

"זה העורב", אומרת סבתא.  "זה, יש לו נשמה של כלב, שלא יעזוב את הבעל-בית, גם אחרי שהבעל-בית מת". נראה לי שהוא חג פחות מעלינו. פחמוביץ' מצטנף לבדו בפינת-החצר, תחת מדרגות החירום, שם נותר קצת צל. ואנחנו, סבתא ברכה ואני, לצדו. גם סבתא ברכה לא מקבלת את כריתתו של ברוך, למרות שכלפי חוץ היא מתנהגת כאילו הכל כרגיל.

סבתא ברכה ואני עוקבים בדאגה אחר ההדרדרות של פחמוביץ'. הוא מפסיק לעוף. סבתא מזליפה לפיו מים. הוא פוסע מתחת למדרגות. ברפרוף אחרון של כנף, הוא מדלג ונעמד על דופן החבית ואז צולל פנימה. אני רץ להוציא אותו משם, אבל מאוחר מדי.

"רק אתה ואני נשארנו", אומרת סבתא ברכה.

ברגע בו מודיעה לי שרה שלילי על הקו אני מכניס את מפתחות המכונית לכיס ורץ אל הדלת. אני יודע שאם לילי מתקשרת משהו רע קורה לסבתא.

"אתה לא רוצה לדבר אתה". שואלת שרה. ומושיטה אלי את השפורפרת.

לילי חנוקה בבכי. "היא חיה", אני שואל.

"דם", לילי אומרת, יש הרבה דם. הכל מלא דם מסביב. תבוא מהר".

ואני שוב נחפז אל הדלת.

"רק רגע", אומרת שרה, "אני חייבת להקפיץ את שאול לחוג, קח את אבישג איתך".

אני חוטף את אבישג מחדרה, לוקח את נעליה הקטנטנות בידי ויוצא מהבית.

לרגע אני שוכח באיזה כיוון המכונית.

"לא רוצה מכונית", אומרת אבישג, "רוצה כתפיים".

"זה קצת רחוק. אנחנו נוסעים לסבתא".

אני מניח אותה בכסאה ואת נעליה תוחב לכיס המעיל. כשאני מתניע, יורדות טיפות ראשונות של גשם. אני מפעיל את הוישרים ואת החימום, לא לקחתי לאבישג מעיל. אני שוקל אם לחזור ומחליט להמשיך. זו לא  פעם ראשונה שלילי הסטרית, הקריאה שלה לא מפתיעה אותי. סבתא נאחזת בחיים בכוחותיה ההולכים ואוזלים, פעם אחזה בחיים בשתי ידיה, יד אחת נשמטה לפני שנים ועתה משתחררת אצבע אחר אצבע מידה השניה. גם לילי כבר מאבדת את סבלנותה, מזל שהיא כאן ולא ברחה כמו רבות לפניה. אמא בחוץ לארץ ואני שוקל לנסות לאתר אותה. אני מתקשר ליוסי. טולה אומרת שלילי התקשרה גם אליהם. אחי כבר בדרך.

"למה אנחנו נוסעים לסבתא", שואלת אבישג.

"סבתא חולה", אני אומר.

"אבל סבתא כל הזמן חולה".

"כן, אבל עכשו היא חולה מאוד, מאוד".

"גם נועם הבת חולה מאוד מאוד ויש לה נוזלת אפילו".

"סבתא עוד מעט לא תהיה איתנו, אז תגידי לה שלום כשאת רואה אותה, טוב?"

"טוב". אבישג משתתקת לרגע ואז שואלת, "אז איפה היא תהיה".

"בשמים".

אבישג מתמתחת בכסאה, מטה ראשה לכוון השמשה ומביטה מעלה.

"גם תתני לסבתא נשיקה וחבוק גדול גדול, כי סבתא מאוד אוהבת אותך".

"טוב".

רק לפני שבוע שיחררנו אותה מבית החולים. סבתא היתה רזה מאוד. יוסי לקח את ההליכון ואני הרמתי את סבתא על ידיי, קלה היתה, כמשקלה של אבישג. שאלתי את סבתא שוב ושוב אם היא בטוחה שהיא רוצה לחזור הביתה.

הרופאים לא ששו לשחרר אותה, אבל סבתא התעקשה, בכתה, והחלה למרוט שיערותיה. סבתא שתקה רוב הדרך. החזקתי את ידה בידי. רק לפני הבית אמרה: "לא האמנתי שאראה אותך עוד פעם".

"אני דווקא כן", שיקרתי לה.

"אתה גם כן לא. יצא ממני כל כך הרבה דם אז חשבתי שזהו זה. חבל שככה הוא בחר לגמור אותי".

"אבל הנה אנחנו חוזרים ותהיי שוב בחדר שלך עם לילי. נקרא לפפי ולפיצי, תחזרו לשחק".

"זה כבר לא זה. לא. אין לי כבר יותר כח בכלל. זה לא כח להרים עט או ללכת בהליכון, זה כח מבפנים. אין לי כבר כח".

הגשם ניתך בעוז. ממש מבול עכשו.

"אבא, אני מפחדת".

אני מביט לאחור, פניה הקטנות עטויות תלתלים, עינייה הגדולות קרועות אלי בפחד. אני עוצר את הרכב, גוחן לספסל האחורי ומתיר את חגורת הבטיחות שלה, אני אוסף את אבישג אלי, קושר את שנינו בחגורה וממשיך לנסוע. ראשה של אבישג מונח על צוארי, בידי הימנית אני מלטף את גבה כמו שהיא אוהבת, היא מביטה מעלה אל פניי ומחייכת.

"אבא", היא שואלת, "למה אתה בוכה".

"כי.. סבתא חולה ואני אוהב אותה".

סבתא עמדה על כך שתלך עד הבית ברגליה. חיכינו ליוסי שהביא את ההליכון.

הלכנו ארבעים דקות מהחניה עד הבית. סבתא התעקשה להקיף את גוש הבניינים ולהגיע לבית בדרך הארוכה יותר.

"סיבוב ניצחון", אמרתי.

"סיבוב פרידה". אמרה.

"כשהיית בבית החולים היית יותר שמחה, מה קרה סבתא".

"אז חיכיתי למשהו, היה למה לצפות, להגיע הביתה, הנה הגעתי ושום דבר לא השתנה".

עינייה הכחולות של סבתא מביטות בי, נראות ואינן רואות, דוק מאפיל על עיניה. היא מניעה את ידה לכיוון העיניים, כמו לגרש חרק טרדן. היא מנסה עוד כמה צעדים ואז שומטת ראשה בין ידיות ההליכון, אני ממהר לתמוך בה, לשאת אותה על כפיי, כך אני נושא אותה עד לבית, ראשה שמוט על חזי, נשימתה רפה. יוסי מציע שניסע חזרה לבית החולים, שלא תמות לנו בבית.

אני טוען שעדיף שתמות בבית במיטה שלה. ברור לשנינו שסבתא לא תחזיק מעמד הרבה זמן.

יוסי מניח את ההליכון, באותו הרגע נוחת על ההליכון דרור המביט בנו, אנו עומדים ומביטים בו, הדרור מצייץ ציוץ ועוד אחד ושוב מחטט במקורו ואז הוא פורח, מותיר אחריו שובל של ציוצים.

"גם השמים אוהבים את סבתא", אומרת אבישג. שעת ערב, הערב יורד מוקדם.

גם העננים תורמים לתחושת החשיכה המוקדמת כשם שהקיץ היה לח וחם כך החורף הזה רטוב וקר.

בקיץ סבתא קומלת, בחורף היא נרקבת. אני פותח קצת את החלון, החימום ממיט עלי עייפות המועצמת מהעובדה ששאול לא ישן כל הלילה, הוא פחד מהרעמים ועבר למיטה שלנו וגם רצה לשתות. היה לילה סוער במיוחד.

אני נושם את האויר הקר, לרגע אני חש טוב יותר, אבל רק לרגע, כי אז מכה בי הידיעה שעוד מעט אצפה בסבתא המתייסרת במיטתה ואשמע את נאקותיה של לילי. חושך סביב, הגשם לא מפסיק לרדת. העלטה מחלחלת לתוכי. להרף עין מתבהרת התמונה. אני לבד. במאבק הזה אני לבד.

"אבא", אומרת אבישג ומחזירה בדל של חיוך אל פני. אני מחבק אותה חזק, נתלה בה בציפורניים כמו שתפסה בי החתולה שהצלתי מהאגם והשאירה שריטות עמוקות בגב ידי. צפירות נשמעות מאחורי ואני לא זז. אני נטוע במקומי. מחבק את אבישג אלי, מנשק את תלתליה, חופן את חום גופה בידיים רועדות. דפיקות חזקות נשמעות על החלון וצעקות לא מובנות. אני סוגר את חריץ החלון וממשיך לנסוע, רק אחר כך אני משחזר את הצעקות. האיש ההוא קילל אותי קללות נמרצות, רציתי לעצור, לרוץ אליו, לפתוח את ידיי ולאמר קלל עוד, קדימה, תוציא הכל, אבל הייתי עייף. הגשם המשיך להכות בי מכל הכיוונים. סבתא אמרה שהדבר היחיד שעוד נותר לה לבקש זה למות באביב.

"מתי יבוא מחר",  שואלת אבישג.

"אחרי היום".

"ומה זה היום".

"היום זה עכשו, ממש עכשו. יום אחר כך זה מחר".

"ומה זה אתמול".

"זה היום שהיה".

"אהה", אומרת אבישג, "היום זה המחר של אתמול". ואני מודה לרמזור האדום שמאפשר לי לחבק אותה בשתי ידיים. אני מרים את ראשה אלי, חיוכה המלא, הנהדר, התמים, מציף את חלל המכונית. אני מנשק לעינייה ולאפה הקטן.

"אבא, אל תאכל לי את האף", היא מבקשת.

ובכל זאת אני לא מתאפק ונוגס בו ביס קטן ושוב צפירות מאחור, עדיין אותו בריון מאחורי. אני פונה שמאלה, שזו לא הדרך הקצרה, העיקר להפטר ממנו. מכוניות עצבניות מאחורי תמיד עצבנו אותי. ענן גדוש פורק עלינו את מטענו ללא הפסק, ללא הפסק. שולי הכביש עולים אט אט על גדותיהם, תעלות הנקוז לא מספיקות לנזק את כל המים.

אני מפעיל את הוישר על המקסימום ובקושי רואה לפנים, גם ברד החל לרדת.

אבישג מתכרבלת בי עוד יותר חזק, אני מכניס אותה מתחת למעיל וסוגר את הרוכסן.

"טוב לך, מתוקה".

"כן, אבל אתה בכלל לא מגרד לי את הגב".

אני מתמרן בין השלוליות בשתי ידיים, אך מתרצה ושולח יד אחת מתחת למעיל, מתחת לחולצה, מתחת לגופיה שלה, אל גבה החם. אבישג כבר שולחת אגודל לפיה, סימן שעוד מעט תרדם.

"אבישג, לא להרדם מתוקה שלי, אנחנו כבר אצל סבתא ואני רוצה שתגידי לה שלום ותתני לה חיבוק ונשיקה, בסדר".

"טוב", היא אומרת ונרדמת.

לילי סופקת את כפיה בחלל המדרגות.  כפי שספקה אז כשהבאנו את סבתא מבית החולים.

"כל הבית מחכה לך", לילי אומרת ומנגבת דמעות, "תראי איך צחצחתי אותו לכבודך".

אף פעם לא ממש האמנתי  ללילי, נראה  לי שיש איזו אירוניה תמידית בדבריה, גם לדמעותיה לא האמנתי. הבית היה באמת מצוחצח.

יוסי ניגש לשים מים, לילי ממהרת בעקבותיו. "שלא תעז", אמרה לו, "אתה אורח אצלי עכשו וגם עוגה עשיתי, תראה".

סבתא אוחזת בהליכון ואינה זעה. היא מביטה קדימה, לצדדים ואחורה לכיווני. מרחרחת את האויר. היא אינה מסוגלת להניף את ההליכון, היא גוררת אותו מעט קדימה, גופה נשרך אחריו, נשימתה השורקנית.

חריקה, אוושה, נשימה. כך עד לסלון. אני פותח את הדלת, מציע להרים אותה, היא לא תצליח לעבור את השטיח. סבתא מתעקשת. אני מגלגל את השטיח.

לילי באה עם העוגה, אך נעצרת בפתח, יוסי אחריה עם הקומקום והוופלים, כולנו מחכים שסבתא תעבור את המרחק מדלת הסלון עד כורסת הישיבה. סבתא עושה מאמץ, מרימה את ההליכון ומייד מטיחה אותו בריצפה, החריקה מתעצמת ועימה אוושת גרירת נעלי הבית למרחק גדול יותר והנשימה הקשה. אנו מתקרבים אל הכורסא, כשסבתא ממש קרובה היא מביטה בי, אני מחזיק אותה בידי שתוכל להתיישב בכורסא. לילי הפעילה חמום. נעים בבית.

סבתא נאנחת עמוקות ומסמנת ללילי בשתי אצבעות, לילי רצה לאמבטיה להביא מארון התרופות את התרופה. לילי מבינה אותה ללא מילים. סבתא שותה את התרופה ואז מתרווחת בכורסא ומביטה בנו, "חנוכה", היא אומרת "צריך להדליק נרות". חנוכה הסתיים שבוע שעבר.

לילי מביאה נרות, אנחנו מדליקים, אני מברך. יוסי ואני שרים, 'מעוז צור ישועתי'.

"חנוכה שעברה עוד יכולתי ללכת", אומרת סבתא. אנחנו משתתקים.

"אבישג תתעוררי", אני מטלטל אותה בעדינות.

"אנחנו כבר הגענו".

הגשם בחוץ כל כך חזק שזה תרוץ טוב להאריך בנסיונות ההשכמה של אבישג.

אני מעיר אותה כל בוקר, אפילו קם מוקדם יותר שיהיה לי זמן להעיר אותה בלי לחץ, לאט לאט, בתחילה אני מטלטל את רגליה הקטנות, מדגדג את כפות רגליה, היא מכופפת רגלה לכוון החזה, מחייכת בשנתה ותוקעת בעקשנות את אגודלה לפיה, אני מרים את הגומיה בתחתוניה ומשחרר, כך שנשמע 'פלופ' קטן כשהגומיה מכה בעדינות בעכוזה, אבישג זעה אך מסרבת להתעורר, אני מנשק לעורפה ויורד לאורך גבה וחוזר חלילה עד לצואר, במעלה הראש, ואז בבת אחת אוחז בה בשתי ידיי והופך אותה על גבה. אבישג מנסה לבעוט, אצבעה עדיין תחובה בפיה, היא כבר יודעת שזהו. צריך לקום, אבל עוד מאבק אחד אחרון, גם עכשו היא נאבקת בעיניים עצומות. אני מדומם ונושא אותה עמי בתוך המעיל. לילי אמרה דם, הרבה דם, אולי היתה לה התקפה נוספת, השאלה היא באם כדאי לפנות אותה מייד או שאם המצב באמת סופי לתת לה למות בבית, התלבטות הידועה לנו מהפעמים הקודמות שזה קרה. למות זה בטוח, השאלה היחידה היא היכן. אני טוען שעדיף שתמות בבית, במיטה המוכרת לה ולא מוקפת סדינים קרים. תלויה בפעמון האזעקה לאחיות.

יוסי אומר שהוא לא מסוגל להכנס לבית שמת בו מישהו.

אני סוגר את המעיל עד הסוף ורץ עד פתח הבית, אני מנסה להוריד את אבישג אך היא נתלית בי בכל הכח בשתי ידיה, מכך אני מסיק שהתעוררה.  כך אנו עולים במדרגות, לילי מחכה לנו למעלה, סופקת כפיה והדמעות, איך לא, הדמעות.

"בוא ותראה, בוא ותראה, אוי ואבוי, ודווקא עכשיו אמא בחוץ לארץ, צריך לקרוא לה מהר, תראה מה קרה לסבתא שלנו, אוי ואבוי סבתא שלנו, למה שחררו מבית החולים, למה", והיא כבר מוליכה אותנו לחדרה של סבתא. ריח חמוץ של דם ושתן באוויר. הסדינים נקיים, כנראה שהספיקה להחליף אותם, אבל על הרצפה כתמי דם. סבתא שוכבת במיטה, כבדת נשימה.

"קודם כל היא נושמת", אני אומר ולא חש הקלה, סבתא מסובבת אט-אט את ראשה, לילי ממהרת למרפסת השירות וחוזרת עם סחבה נקיה, מתכופפת לנקות את שאריות הדם, סבתא מניעה את ראשה לעברנו ואז פוקחת את עינייה, באותו הרגע אני מרגיש את ידיה של אבישג מושכות את המעיל לכוונים נוגדים, הרוכסן נפתח כדי חריץ, ראשה הקטן מבצבץ, אבישג קוראת, "קוקו".

אני מוריד את אבישג הנגשת לסבתא, מחבקת אותה בחפזון ומרפרפת נשיקה על שיערותיה.

סבתא מסמנת לי להתקרב ולוחשת באוזני,

"איזה יום היום".

"יום רביעי".

"איזה חודש".

"דצמבר".

"כמה זמן נשאר לאביב".

"עוד שלושה חודשים".

אני מחזיק בידה. אני לא שומע את נשימתה, אך רואה את הדופק בצוארה.  

"רוצה לשתות", אומרת אבישג.

אני מבקש מלילי שתדאג לה,  אבל אבישג אינה רוצה ללכת עם לילי למטבח, היא רוצה להשאר איתי, אני מרים אותה על ברכי. שנינו מביטים בסבתא. ידי האחת אוחזת בידה של סבתא, האחרת כרוכה סביב מתניה של אבישג. שתי הנשים שאני הכי אוהב בעולם. לילי נכנסת עם כוס חלב שחממה מעט עבור אבישג וכוס קקאו כמו שהייתי שותה מידי בוקר לפני בית הספר, סבתא היתה מכינה לי את הקקאו, הרבה קקאו, מעט סוכר וקינמון. באחת משעותיה הטובות ביקשתי ממנה שתלמד את לילי ולילי למדה היטב. אני גומע בצמאון, מודה ללילי ומבקש שתנקה שוב את כל החדר, תעביר עוד מטלית על הרצפה הנראית דביקה, אני מבקש שתכניס מטהרי אוויר לחדר, הריח מאוד לא נעים.

סבתא שרויה בעלטה, רק האור מן המסדרון מבליח פנימה.

"היא לא אוהבת אור, זה מפריע לה". לילי קוראת את מחשבתי. גם כך סבתא שרויה באפלה. אני חש את ידה של סבתא זעה בידי, היא מנסה לאמר  משהו.

"רוצה קקאו כמו של אבא", אומרת אבישג. לילי נגשת למטבח ואני מגיש אל שפתיה את הקקאו שלי, "טעים, טעים". אבישג אומרת, "מה זה טעים, תגיד גם לאמא שתעשה לנו ככה בדיוק או שתביא את לילי אצלנו שתעשה לנו ככה בדיוק כזה קקאו".

מסביב לשפתותיה מתרקם שפמפם חום, אני מלקק אותו ובאותה הזדמנות מנשק לאוזנה ואז מתקרב לסבתא הממלמלת משהו, "איזה יום".. אני שומע אותה ממלמלת.

"יום רביעי".

"איזה חודש".

"דצמבר".

"מתי האביב?"

"תראה את השמים", אמרה סבתא,  "כועסים עלינו".

"מה עשינו", אני שואל.

"כנראה שלא מספיק, אלה רואים כל דבר אלה. מה אתה חושב שמבול על הארץ זה צחוק".

"יהיה מבול?" אני שואל בחשש.

"גם אם יהיה, תמיד תהיה תיבה", מרגיעה אותי סבתא ומניחה יד על ראשי,

"אלה הרשעים ילכו במבול ואלה הצדיקים ילכו בתיבה".

"ואת ואני".

"אתה בתיבה על בטוח אני, אני לא כל-כך בטוחה"

סבתא רואה את דמעותי וממהרת לתקן,

"גם אני יבוא איתך בתיבה, גם אני, שה, שה, מה קרה, מה זה כבר דמעות".

"יהיה מקום גם לברוך ולפחמוביץ'".

"בטח. זה לא תיבה קטנה, זה תיבה ככה כמו בית, כמו ארמון. כל אחד מקבל חדר לבד, בטח גם עצים יהיו שמה וכשהכל יגמר רק הצדיקים ישארו בארץ, נקי, נקי, הכל חדש יתחיל לפרוח, ירוק, ירוק, ופחמוביץ' יודיע לנו מתי כלו המים".

"ואבא ואמא"

סבתא שותקת.

גם אני שותק. אני יודע לא לשאול יותר, שאם פתאום תגיד לי סבתא  שזה או אבא ואמא או היא, בטוח אבחר בסבתא וגם בפחמוביץ' וברוך.

מתחיל לרדת גשם.

"התחיל המבול?"

"מבול זה לא ככה טיפות, מבול זה שהמים נשפכים כמו נחל מהשמים ואין רווח בין מים למים אתה מבין".

"לא".

"זה כמו שהעולם מתהפך והים נמצא למעלה ועכשו הוא כולו יורד למטה, כל המים של הים וכולם טובעים והכל מתכסה במים, בוא, שלא תתקרר לנו".

"ואיך אלה בתיבה מחזיקים".

"אלה, יש להם הכל, כי כבר דאגו להם שמה לאוכל, לשתיה וגם לחימום".

"ואיך הם נושמים".

"יש אוורור. על הכל הם חושבים אלה, מה אתה חושב, זה כמו לנסוע לטיול וכשנוחתים הכל מסביב חדש, חדש".

"את לא תעזבי אותי סבתא, נכון".

"כשיגיע הזמן שלי ואני לא אהיה כאן יותר אז תצטרך ללמוד לחיות גם בלי סבתא, אבל את המבול הזה.."

סבתא מביטה לשמים, "אני חושבת שאני אעבור איתך יחד".

אני אוחז חזק בידה.

"בואי, נלך לבדוק", אני מציע.

"למה בגשם, בוא הביתה" ואני נגרר אחריה עד לבית.

"זה לא כואב לברוך, זה לא קר לו ככה, לעמוד כל היום בחוץ, אולי נכסה אותו בברזנט הגדול שבמחסן".

"זה הגורל שלו. זה כל העצים ככה עומדים בחוץ, אבל כשקר הם פשוט נרדמים ולא מרגישים כלום. יש להם את השיטות שלהם אלה, מה אתה חושב, כל כך הרבה עצים ולא פיתחו משהו להגן על עצמם".

"ופחמוביץ', מה קורה איתו".

"יש לו את החבית שלו, זה העורב יותר חכם מכולנו, מה אתה חושב".

"ואיפה הוא יהיה בתיבה".

"בחדר שלנו, הוא השליח שיצא לראות אם כלו המים".

"מה זה".

"אם נשארו עוד מים, כי המבול לא יורד כל החיים, הוא יורד כמה ימים חזק, חזק, בלי הפסקה, כל הרשעים נעלמים ואז המבול נפסק, כי הצדיקים, וכל החיות, והעצים, צריכים להמשיך לחיות ואז נשלח את פחמוביץ' והוא יגיד אם נשארו עוד מים, ואם ירדו המים, אז נפתח את הגשר של התיבה ונעלה ליבשה ויהיה ריח כמו עכשו אחרי הגשם, אתה מריח, זה הריח שאני אוהבת, ריח של חדש".

                                                              

  ספור שאול

 

"למה הרג אותו, מה אתה אומר", נוהם שוורצמן. עיניו הכחולות-בהירות

נעוצות בי. אני מביט בחברי היושבים קפואים, כורה אוזן ללחישה.

אין חברים כששוורצמן בסביבה. אפילו שאול שותק. לשונו מגוננת על שומה קטנה

מעל פיו.

"שאול ידע שבין כה ימות", אני אומר.

שוורצמן מביט בי ברחמים.

"קראת בבית, מה אתה אומר", הוא שואל ואינו ממתין לתשובה.

שוורצמן צולע לעברי עם משיכת האף הבלתי רצונית שלו ועם סרגל העץ ביד

הממוספרת כחול.

שוורצמן הוא המורה היחיד ממנו אני פוחד.

אני מנסה להתרכז. דמותו של שוורצמן מתבהרת ואז מיילל החתול, שוורצמן נרעד ונבלם, צללים מקיפים אותו, אני סופר שבעה. שוורצמן נמוג.

אני עוצם עיניים לזהות אותם בברור. אני אחרי שאול הצועד בראש, נרי,

נוסבאום וצלניקר אחרי, עזרא ודוידוב במאסף. אנחנו מזהים דמויות חמושות

הנעות לעברנו. שאול פוקד על נרי, נוסבאום וצלניקר לרדת לואדי לסגור עליהם.

החתול משתנק כמו נחנק, אני רוצה לצאת אליו אבל אז מופיע שוורצמן

ומתעקש בקולו המונוטוני, "בספר הנכון, מה אתה אומר".

"בפרק, מה אתה אומר".

"נחכה כל היום, מה אתה אומר".

אני קורא: "אשר נס העם מן המלחמה וגם הרבה נפל מן העם וימותו וגם שאול

ויהונתן בנו מתו.. נקרא נקריתי בהר הגלבע והנה שאול נשען על חניתו והנה

הרכב ובעלי הפרשים הדביקוהו: ויפן אחריו ויראני ויקרא אלי ואמר הנני:

ויאמר לי מי אתה ויאמר אליו עמלקי אנכי".                                                                                                                         2.

מאז טורדת אותי דמותו של הנער העמלקי המגיע לדוד עם נזר, אצעדה, שקר

ותיקווה. דוד מצווה להורגו.

בכי.

אדם קטן מחותל בפיג'מת קטיפה, מייבב בעיניים עצומות. אני אוסף אותו אלי.

שתיה, מוצץ וחזרה למיטה. מצמיד לאצבעותיו הפעוטות את בר העכבר. כף

ידי מרגיעה את גופו.

"בארץ רחוקה גרו עכבר ועכברה. לעכבר קראו בר ולעכברה ברברה. יום אחד אמר

בר: "את יודעת ברברה, שאנחנו חיים מלנת'לפים שנים ביחד ואני אפילו לא יודע

מי את".

"אז מה?" שאלה ברברה.

העיניים עצומות האגודל תלוי ברפיון בקרבת הפה.

כשאני חוזר אני לא מוצא את בר וברברה. הולך לאט לאורך המסדרון, לוחש

"בר, ברברה, בר-ברה".

"אז מה?" שואלת ברברה.

"אז מה?" שאלה ברברה.

"אז מה?" שואל שאול את דוידוב הלוחש שהם רבים מאיתנו.

עזרא רוצה לצפות בהם פעם נוספת. שאול שולח אותי קדימה כדי לא לאבד איתם

קשר-עין ופוקד לנוע עד לאוכף. לי הוא אומר לעצור לאחר האוכף, כשתוואי השטח מתחיל לעלות. אני מזהה שמונה דמויות במרחק כמאה מטר.

הכפה המסומנת במפה בקווי-גובה מתונים בנויה מטרסות גבוהות. אין ברירה אלא

להתמקם לפני הטרסה הראשונה.

השעה 02:10. טרטור המקרר, נשימותי. הנער העמלקי עוד חי רגע לפני שמעלה

שוורצמן את שאול באוב.

עוד מעט יופיע הנער ובינתיים, עולים בעלי הפרשים ולהם דמות חיה.

החיה דוהרת לעומתו. עיניה מכאיבות לעיניו. הוא חש את דאייתה ונחיתתה,

מכוון את חרבו אלכסונית לראשו. החיה נוהמת, מגבירה מהירות. הוא מייצב

עמידתו. אין לאן לברוח. שריריו, רגליו, הלמות רקותיו. החיה מזנקת..                                                                                                                            3.

מה לעשות איתם עכשיו?

להרוג אותה? להרוג אותו?

השעה 02:30. אני מנסה להאחז בזינוק החיה, שאול דוחק אותה וכופה עלי

להמשיך. שאול, דוידוב ועזרא חוברים אלי זמן קצר לאחר שאני סורק את הדמויות פעם נוספת. כעת הם עולים בפתחת הואדי. "הם אצלנו עוד דקה", אני אומר

לשאול. אין זמן לטפס לטרסה הגבוהה יותר. שאול פורס אותנו בחצי גורן. ברגע

שדוידוב, האחרון בשורה, כורע לארץ, נשמעים שני צרורות  ארוכים. אנחנו

מזנקים קדימה בדבוקה. לפני פתחת הואדי שאול צועק: "אש".

דוידוב ועזרא זורקים רימונים, אנחנו מסתערים ויורים.

בדממה המשתררת לאחר שאחרון הרסיסים נבלע באדמת הואדי, נשמעת חבטת המחסנית ששאול מחליף לידי.

זמן רב, לפני ימי צקלג, היינו מלקטים צדפות, שאול ואני. היינו קוטפים

אותן, חולטים אותן או ממציאים אותן מקרטון.

לשאול ולי היה חלום משותף, בו שנינו מגיעים להודו, אוכלים סטייק טוב

בכלכותה ומספיקים להגיע לפעולה אחר הצהריים. בהודו אסור לפגוע בצדפות.

רצינו להיות שמאי צדפות. פרסמנו מאמרים בספרות המקצועית.

כך התחלתי לכתוב.

"אני צמא", אומר לי שאול ואני משקה אותו במיץ מנדרינות מהמימיה.

אני היחיד בפלוגה שמקפיד על מיץ במקום מים.

עוד לפני שנפתחת פצצת התאורה אנחנו מזהים שלוש גופות.

שתי גופות נוספות מתגלות בכיוון הכח של נרי ואז מתפוצץ רימון, נורה צרור

קצר של ארבעה כדורים ולאחריו יריה בודדת.

אני יוצא לגינה לקטוף מנדרינה.

קר ונהדר, הירח קו מבויש ושקט, ריח הדשא, עץ התות. כשאני מדליק אור במטבח

מונחת בידי מנדרינה יפהפיה. כתום מעורב בירוק מעורב בכתום. מקלף בזהירות

שלא לפצוע, מנסה להשאיר המעטפת שלמה. ריח טרי של מנדרינה עירומה, ריח

כתום רוטט. אני מסיר פיסות עור מיותרות, ובוצע אותה לשתיים. עורה השקוף

מסגיר גרעינים תפוחים.                                             

אני מעביר באיטיות מעל השפה, מסעיר את החיך, סופג את ריחה המשכר.

נוגס בעדינות, העסיס ניגר. מלקק בקצה הלשון, נזהר לא לשאוב בבת אחת

לגרון שלא יפוג הקסם.

קר. השעה שלוש ועוד לא כתבתי את הסיפור ששוורצמן החל.

אני מנסה לדמיין את הנער העמלקי. שיערו שחור, קצוץ מלפנים וגולש מאחור.

הוא לא גבוה. מוצק, אפו המעוקל הולם פני לוחם. אין הוא לוחם, הוא ילד ובעיניו הפחד. אישונו השחור מוקף ירוק, שפתיו צרות וחרוצות. לשונו מלחלחת

אותן הלוך ושוב ומתעכבת על שומה קטנה מתחת לנחיריים. כשנבקעות השפתיים

לצחוק, העיניים נצתות והשמחה פורצת וכובשת.

שאול מוטל על הארץ. אני מאיר את בטנו השסועה, הופך אותו על צדו, גבו

מחורר, דמו נובע מפתחים רבים.

אני קורע בחולצתי, נלחם בעוורון בזרמי הדם.

שאול בהכרה.

"תביא קצת מיץ", הוא אומר.

זו פציעת בטן, אני יודע שאסור.

"אני הולך למות. תכניס לי כדור פה.." בעודי חובש אותו אני מצפה שיצביע אך

כף ידו הימנית קטועה.

"אני לא יכול, שאול".

"כוון אלי את הרובה, ואני.."

שאול מעולם לא בכה, גם עכשיו לא. הוא צורח. אני מצמיד לידו השמאלית את

קת רובהו.

דוידוב מדבר בקשר.

"ואעמוד עליו ואחייהו". הקול, קולו הסדוק של שוורצמן.

אני משחרר ניצרה, מסתובב ויורה צרור ארוך.

"שוורצמן", אני זועק.

דוידוב ועזרא קרבים אלי בריצה.

"כי יחיה אחרי נופלו". אני שומע את משיכת האף, עכשיו אני בטוח.

"שוורצמן", אני צוחק צחוק ארוך המהדהד ומתפתל בואדי, "יא ממזר".

"זר.. זר.. זר.." מחזיר הואדי.

בנשק שלוף אני מסתובב אל פניהם הנדהמות של עזרא ודוידוב ואל פניו

המחוייכות של שאול. רק אני יודע שגם הוא שמע את שוורצמן.

יריה.

את מצבתו בנינו מאוסף הצדפות שלנו.

בפעם הראשונה שעליתי לקברו, היתה בי התרגשות עצומה כמו סף מוות, כמו לידה. ראיתי אותו מטפס על התבור, מדרדר חלקי הר ברגליו החזקות. "חכה", אני אומר והוא רץ, מאושר. בדרכו קוטף צדפות ועוד צדפות.

הד צחוקו חוזר מין ההר ואני איתו באושרו.

מאז אני נזהר במשלי אושר.

בכי.

אני מזנק אל הגוף המתעוות, עם מגע כף ידי מגיעה הרגיעה, גופו המפוייס מונח

עלי בעיניים עצומות, רגליו הקטנטנות בועטות, מהבקבוק הוא גומע בשקיקה. ישן

ויונק בלגימות מלאות. יש לו ציצת שיער שעומדת מצחיק.

אני מניח אותובעדינות במיטה, הוא שוקע בשינה עמוקה ורק ציצתו נעה עם גלי החימום. שפתיו פעורות במקצת, אצבעותיו ממוללות את האוויר. שאול נוגע בי.
                                                                                      

האוצר של אברמסון

 

בשבת בבוקר, מוקדם, מגלה שרון שרוך ירוק-כהה מבצבץ מהחול. אברמסון מאיץ בבנו להמשיך ללכת. שרון מתעקש לשלוף את השרוך ולצרפו לאוסף הקונכיות, הצדפות, החצץ והבלונים בחדרו. הוא מושך. השרוך שקוע עמוק.

שרון מפנה את החול מצדיו. אברמסון מתרחק אל הים וטובל. שיהיה ארוך השרוך, מתפלל אברמסון ומתעלם מנפנופי-היד של אשתו, שדווקא היום, מכל הימים, בחרה להצטרף אליהם. צריחתו של שרון מפרה את השלווה ומזעזעת אותו.

באחת הוא מסתובב אל בנו, רואה מה שרואה, וחייו משתנים מקצה אל קצה.

אברמסון מביא כסף הביתה ומקדיש לילדים את סוף השבוע, מה שמזכה אותו, לדעתו, בתואר 'אב למופת'.

ביום שישי מסיבה משפחת אברמסון לארוחת ערב, לאחריה יוצאים שני הגדולים לבלות. שרון הקטן נשאר עם הוריו עד מאוחר מול הטלביזיה. מפצחים משהו, ואז, פיפי ולישון. בשבת מציע אברמסון לילדים ללכת לים. בדרך כלל מצטרף אליו רק שרון. אחר הצהריים מוקדש לחברים. אין רגע משעמם.

אברמסון נולד באניה ליד טורקיה, כשעלו לארץ מבוקרשט. (בטפסים הרבים שמילא מאז, רשם תמיד שנולד בארץ). הפקיד בנמל שאל לשמו של העולל.

האם - מבועתת מהשאלה הישירה בשפה הלא מובנת - השיבה: "צ'ה?" והפקיד, נאמן לתפקידו, רשם בצייתנות 'צ'ה אברמסון'.

אברמסון עובד במשרד שמאים ומשלים הכנסה בעבודות-מהצד. נורית, הכותבת שירים ומנגנת בפסנתר, ממונה על רוחניות המשפחה.                                                                                                                                   7.

מזה זמן משתעשע אברמסון ברעיון לפתוח משרד עצמאי. יש לו  כמה לקוחות 'שלו'. אומץ אין לו. אברמסון לא בנוי לעבודה בשעות קבועות, ולפעמים, גם לא לאישה ושלושה ילדים. אברמסון לא לוקח סיכונים. מתאהב רק בבלתי מושג.

ככה התאהב  בד"ר קפוסטה, הגרושה מאפקה.

ד"ר קפוסטה פתחה את הדלת בשיער אסוף וחלוק מוזהב עם שסע עמוק. היתה גבוהה ממנו בראש. אברמסון התאהב מייד. התאהבות נואשת וחסרת פשר כמו קפוד המסומר לפנס ורואה גלגל הולך וגדל, הולך וגדל. ד"ר קפוסטה הושיטה לו יד ארוכת אצבעות, חייכה ואמרה משהו. "צ'ה?" הוא מילמל, ומיד התעשת "אברמסון, צ'ה אברמסון". היא הזמינה אותו בחביבות לסלון. לאחר שהתיישבו, שאלה אם יעדיף לסקור את הדירה או לראות קודם את המסמכים. פרפר חג מסביב למנורה זוהרת מעל האקווריום בכניסה. אברמסון, מרותק אל השסע החושף את עורה הלבן, לא השיב.

כולם אומרים שנורית אשה נהדרת ובשלנית בחסד. נורית רוצה בית. אין לו כסף לקנות בית. עדיף מבחינתו, להמשיך לשלם שש מאות דולר ודי, די, די.

כשהוא עוזב הוא אומר, שבאם תרצה אותו במשרד, שתבקש את 'משה אברמסון'. בלאות הוא נוהג לביתו במכוניתו המקרטעת. מד הדלק על אפס.

בידו של שרון נייר ירקרק. אברמסון רץ אליו. שרון מחזיק שטר רטוב, מקומט, מלא חול. מאה דולר.

"אבא, מה זה?"

אברמסון שותק. הוא מושך בקדחתנות  בשרוך  התקוע בחול. כורע, מושך. לא זז. מושך חזק יותר. "שאני יעזור?" שואל שרון. אנשים קרבים. הוא מתיישב על תלולית החול, צופה אל המים. שטר נוסף נמצא בקצה התלולית. הוא חוזר לחפור במרץ. שרוע על בטנו הוא נובר בחול. שרון חופר לידו. אצבעו של אברמסון נשרטת ודם זב ממנה. הוא ממשיך לחפור תוך שהוא מחלץ קצה של ערכת רחצה צבאית, כזו שהיו מנפקים בטירונות.                                                              

בתיבה הראשונה שנחשפת, טמון צרור שטרות כהים. הוא מתבונן לצדדים בבהילות, מבחין באנשים קרבים. הוא ממהר להתיישב על הערכה, מתאמץ לחייך. "בוא חמודי", הוא קורא לבנו.

משתרע שוב על ארבע, מעיף את החול סביב הערכה ההולכת ונחשפת. אברמסון שולף את החבילה הקשורה בגומיה. הרבה דולרים בשטרות גדולים ועוד חבילת שטרות ועוד אחת ועוד.

לבסוף, כשכל הערכה בחוץ, הוא מבחין בשטרות בודדים הקבורים בחול. הוא ממשיך לחפור ככל שזרועותיו מגיעות, מפסיק בכל פעם שמישהו עובר. אברמסון מסיר חולצתו, עוטף בה את הערכה ומהדק היטב. "בוא שרוני, חוזרים לאמא". שרון מביט בו, מתפלא על העניין הרב שהוא מגלה במשחק החפירות.

דווקא היום נורית איתם. אברמסון בוחר את השביל המרוחק מהים, המוביל היישר למגרש החניה. הוא מצמיד את החולצה עם האוצר לגלגל האחורי.

"מה אתה עושה אבא?"

"מנקה את הגלגל, שהאוטו יסע יותר טוב".

מה יענה אם תשאל אותו איפה החולצה?

הוא גורר את שרון חזרה לרכב, מנער את החולצה. הערכה נחשפת. הוא לובש את החולצה, תוחב את הערכה עמוק מתחת לרכב ונודד בין הפחים למצוא עתון ראוי לשמו. בפח השלישי הוא מוצא עתון משומש, אך לא משומש מדי. אברמסון חוזר למכונית, חושף שנית את הערכה ומכסה אותה בנייר העתון, צמוד אל הגלגל.

"איפה הייתם?"

שרון מסביר שאבא חפר כמו משוגע וניקה את הגלגל שהאוטו יסע. נורית שמחה שבעלה משחק עם הילד כמו שצריך ואומרת שקראה שבנק 'הלוואה ובטחון' נותן משכנתאות ממש בזול וחבל על הששמאות דולר.                                                                                                                        9.

לאברמסון כבר יש תכנית. זה די ברור, הכסף הזה לא הגיע סתם. נורית מדברת על הדירה בחולון. הוא מהנהן בראשו בפזור ומנסה לאמוד את מספר השטרות בערכה. נניח חמישים שטרות בתיבה. חמש תיבות מצד אחד, חמש מצד שני, חמישים אלף.

"איפה המפתחות?" הוא שואל.

"בשביל מה?" חייבת נורית לדעת.

"הכובע שלי שם".

"ממתי יש לך כובע?"

"קניתי. נו, באמת".

"אנחנו תיכף הולכים, מה הלחץ? מה פתאום עכשיו".

אברמסון שוכב על החול בפשוט אברים.

"השעון שלי שם", הוא אומר לפתע.

"יש לי שעון, אם זה מעניין אותך, וחוץ מזה אנחנו זזים".

טעות. הכי טבעי להתנהג טבעי. שום דבר יוצא דופן. לא  צריך לשאול, פשוט לקחת את המפתחות ולהתחיל ללכת. צריך להניח את הערכה בתא המטען בתוך ארגז הכלים, או סידור אחר, רק שלא תעמוד ככה חשופה בחוץ. המחשבה על אוצרו הפגיע גורמת לו לנבור בתיק, לשלוף את המפתחות ולרוץ אל הרכב. הוא יודע שהיא מנקבת את גבו.

הערכה עדיין שם. הוא פותח את תא המטען ורוצה להניח את הערכה, אבל אז ניגש אליו גברתן משופם ושואל אם יש לו כבלים. "לא", הוא משיב, אבל תא המטען פתוח והכבלים בולטים לעין.

"תראו את המניוק משקר בפנים". המשופם קרב אליו.

"קח", מורה אברמסון לכיוון הכבלים, שכן ידיו עסוקות בעטיפת הערכה. הגברתן מתקרב לערכתו. "קח כבר", צועק אברמסון. הגברתן מתכופף לתוך תא המטען, מושיט ידו לכבלים ומביט בתוכחה באברמסון המזיע. אברמסון טורק את תא המטען.

"מה יש לך, תגיד לי?"

"זה מהחום. הייתי צריך את השעון שלי".                                                                                                                            10.

"ואיפה הוא?"

אברמסון לוטש עיניו אל פרק זרועו החשופה.

"בוא נלך הביתה, שרוני", אומרת נורית.

אברמסון אוסף את הכסאות ומנקה את הטרקטור במי-ים. נורית ושרון מתרחקים. אברמסון שומט את הטרקטור, רץ ומשיג אותם ממש ליד הרכב.

"איפה הטרקטור?" שואלת נורית.

"רק אני אשים את הכסאות", מבקש אברמסון. נורית ניגשת לפתוח את תא המטען, אברמסון דרוך לצידה. ברגע בו נפתחת הדלת הוא מזנק פנימה, מכסה בחזהו על ערימת העתונים, נורית מביטה בו רגע ארוך ונכנסת להתניע. הוא שולף בזהירות את ערכתו ומכניס אותה לארגז-הכלים. הארגז לא נסגר. אברמסון מוציא שלושה שלבים ממרכז הארגז. הכל מתמוטט. ברגים, דיבלים, בוקסות, מפתחות. נורית עומדת מעליו ושואלת אם קרה משהו.

"לא", הוא שואג מבועת. "לא".

נורית מצמצמת עיניה ברכוז.

"תביא את הטרקטור".

הטרקטור מלא חול, הוא שב ושוטף אותו במי-ים, זורק אותו לתא המטען ומתיישב ליד נורית.

"זהו?" היא שואלת.

"מה זהו?" שואל אברמסון.

"לא יודעת, לא יודעת מה יש לך היום".

"זה מהחום", הוא אומר. "נכון שהיה לנו כיף, שרוני?"

"לא", עונה שרוני ונרדם.

נורית אומרת שבשביל משכנתא מספיקים רק שני ערבים. הדרך הביתה מזכירה לו את הנסיעה באמבולנס ל'פוריה'. כשהודיעו שאין מסוק פינוי. היה שרוי בעירפול חושים, וכל הדרך דיברו אליו שלא יאבד את ההכרה. "תקח אותו ישר למיטה", אומרת נורית.

אברמסון מתעקש, שלא כהרגלו, על שטיפת הכסאות. נורית אינה אומרת דבר.                                                                                                                11.

החבילה במקומה ברוך השם. הוא שוקל לאן להעביר אותה ולבסוף מגיע למסקנה, שהמקום הבטוח ביותר הוא ארגז-הכלים שבתא המטען. אברמסון מחניק את סקרנותו ולא מתחיל לספור.

בערב, לאחר שמשכיבים את הילדים, אברמסון אומר שהוא רוצה לבקר את אמא שלו.

"למה דווקא עכשיו?" פוצחת נורית.

"אני מתגעגע אליה", אומר אברמסון וכבר נוטל את המפתחות.

"שב בשקט. מה קרה לך היום?"

אברמסון רץ החוצה. מתניע ונוסע למשרד.                                                                                                     לספור בנחת ולחשוב בשקט.

מול צומת רמת-אביב מגיחה לעברו משאית. אברמסון בולם בפראות ומטה את המכונית ימינה, עולה על אי תנועה ויורד במהירות לעבר תחנת אוטובוס. הוא מזהה באיחור את המכונית השורטת את פגושו. אברמסון מטה את ההגה שמאלה, המשאית חולפת על פניו. הוא מתיישר ליד הרמזור מתחת לגשר. לבו מתפרע. הוא נוסע לאט, מתעלם מצפירותיהם של הנהגים מאחוריו.

בכניסה לחדר המדרגות מקדמת אותו נתניה בחשיפת שיניים מוכתמות באודם עז. "שלום מר אברמסון".

"מה קורה, אין קליינטים?" אברמסון שונא את המחשבה שתראה אותו מכניס את החבילה עטופת העיתונים.

"קחי", הוא מושיט לעברה שטר. "תקני לי סיגריות".

"אתה מעשן?" מתפלאת נתניה.

"כן. יאללה".

"איזה סיגריות?"

"לא חשוב". אברמסון  חושב שהיא בכוונה לא זזה. "נו".

נתניה לא אוהבת שמדברים אליה ככה. לא נותנת שיפגעו לה בכבוד. אז היא הולכת לאט.

פעם אפילו חשק בתחת הגדול שלה. הוא מתיישב בכסא שלו, לא יכול להתחיל לפני שהנתניה הזאת חוזרת. אולי הם מזוייפים? עננה מעיבה על הרגוש.                                                                                                                           12.

הוא מתאפק לא לפתוח את ארגז-הכלים ובינתיים, להסיח דעתו, הוא חושב על שפתיה של נתניה ורגליה השמנמנות.

טלפון. "חיפשתי אותך אצל אמא שלך. למה אתה משקר?"

"נורית, בחייך. יש לי עבודה".

"ממתי במוצאי שבת? מה קורה לך? למה אתה לא מספר לי? קרה משהו?"

"שום דבר, נורית. שום דבר".

נקישה בדלת. "נורית, אני לא יכול עכשיו".

"יש לך מישהי!"

"לא, נורית. על מה את מדברת".

"לא יודעת. אתה מוזר כזה".

נקישה חזקה יותר. "נורית, אני לא יכול עכשיו, יש לי עבודה, הרבה עבודה. זה ליום ראשון, את מבינה?"

"לא. אני לא מבינה, ואתה תסביר לי, אני אישתך, אתה זוכר את זה?"

"מי שם", צועקת נתניה.

"לא", צועק אברמסון, "לא".

"מה אתה צורח, מה יש לך?"

"שום דבר נורית. למה את לא יכולה פשוט להניח את הטלפון ולחכות שאבוא הביתה בעוד שעה, שעה וחצי, והכל יגמר בטוב. למה?"

"כי זה לא האופי שלי".

אברמסון מנתק. פעולה שלא עשה מימיו.

הוא פותח. נתניה מושיטה אליו סיגריות וגפרורים. ציפורניה אדומות כמו שיניה. "הנה עודף".

"תשמרי אותו".

"ככה.." מביטה בו נתניה במבט חדש.

"תראי, אני קצת עסוק עכשיו אז אולי.. אין לך בית תגידי לי? איפה את גרה?"

טלפון. "אני חושבת שאתה בוגד בי. תגיע מייד הביתה, עכשיו".

"אז ללכת?" נתניה שואלת.                                                                                                                                       13.

"מי זאת", שואלת נורית.

"המנקה".

"מה היא מנקה לך בדיוק?"

"נורית, תביני, זה לא זה.."

"צ'או", אומרת נתניה וממשיכה לעמוד ליד הדלת.

"אם לא תגיע עכשיו הביתה, הסוף יהיה רע, תאמין לי".

נתניה לא מראה סימן שהיא עומדת להעלם. אברמסון שולף עשרה שקלים, מושיט לעברה ומסמן לה ללכת.

"תודה", אומרת נתניה.

"תודה?" נורית על סף-היסטריה, "'תודה' הכלבה אומרת.."

אברמסון מביט בישבנה האדיר של נתניה, המעכס באיטיות מהחדר. בהקלה הוא מניח את האפרכסת במקומה.

הוא נשאר לשבת על קצה השולחן ואז מתעשת, מוציא את הערכה המלוכלכת בחול וצדפות. השטרות רטובים וקשה להפריד ביניהם.

לקראת חצות אברמסון מעיר את אמו ואומר שהוא חייב את המפתח לעליית הגג.

"עכשיו? מה שעה. אני ישנה".

"אני בא", אומר אברמסון וטורק.

אמו ממתינה לו עם כוס תה. "בוא תגיד לאמא מה קורה, אינגלע. אני דואגת".

"שום כלום, באמת. את תעלי לגג מחר?"

"אם תבקש".

"לא. אני מבקש שלא".

"מה אתה מסתיר שם?"

"שום דבר אמא, רק כמה דברים לייבוש אני תולה, סתם".

אברמסון עולה אל הגג ונזכר שאין לו אטבים. יורד לאמו ומבקש. היא שואלת אם הוא צריך עזרה. בעיצומה של מלאכת התלייה, דופקת אמו בדלת. "נורית בטלפון".

"לא יכול עכשיו", ממשיך אברמסון לתלות.

"היא שואלת מתי אתה מגיע הביתה, תגיד לה תשובה".

"תגידי עוד שעה".                                                                                                                                              14.

יש יותר שטרות ממה שחשב. הרבה יותר. נגמרים לו האטבים. הוא מצמיד שניים שניים ולבסוף גם ארבעה וחמישה יחד. כל הגג, שטרות מתנופפים.

למחרת מתקשר אברמסון למשרד ומודיע שאינו מרגיש בטוב. בעל המשרד שואל מה עם ארגז הכלים בחדרו. את הבוקר הוא מבלה במרפסת השיזוף הקטנה שעל הגג, מביט בהתייבשותם האיטית של השטרות. אברמסון יורד להביא קופסת קרטון. כל שטר שמתייבש מורד מייד מהחבל. במקומות שמתפנים מצמיד שטרות מקבוצת הארבעה-חמישה, שרטובים עדיין. אברמסון שוקע בכסא-נוח המרופט של אמו, מביט בשטרות המתנופפים מולו. הוא מתמלא צפיה מענגת.

הכל יהיה שונה הוא מבטיח לעצמו.

אחר הצהריים נפרד בעצב מהבודדים שנשארים תלויים, את קופסת הקרטון המלאה מטמין בחדרון, שפעם היה חדרו.

אברמסון חוזר הביתה במצב רוח מרומם, משחק עם הילדים, וכולם, כולל נורית, מאושרים.

למחרת בבוקר, הוא נוסע היישר לבית אמו. עולה לגג וקוטף את אחרוני השטרות. הוא ננעל בחדר-ילדותו. את השטרות שופך על מיטתו. חבילה אחת מכילה שטרות בני אלף דולר, חמישים שטרות בסך הכל. שאר החבילות בנות מאה דולר. הוא סופר עשרים ושמונה אלף דולר בשטרות של מאה, לפני שנוקשת אמו בדלת ואומרת שנורית בטלפון. הוא מאגד את השטרות בגומיות, מכניס לקופסה ומניח במגירה עם המפתח. את המפתח טומן בכיסו ויוצא את הבית. אמו צועקת לו משהו מהחלון. הוא רץ הלאה. מטלפון ציבורי מתקשר לחבר מהגדוד, שסיפר לו פעם על מישהו מיפו, שמתעסק עם דרכונים. תוך שעה הוא אצל אבו-חאלד ג'דיד. רק בסוף הדיבורים על החבר המשותף, הקפה והסיגריות, מבטיח אבו-חאלד ג'דיד, שהדרכון יהיה מוכן תוך יומיים. אברמסון מביא שתי תמונות מ'פוטו רצח' וקובע ששמו יהיה 'משה גווארה'.

למחרת מתקשר לאבו-חאלד ג'דיד ומבקש לשנות ל'צ'ה'.

הדרכון מעשה אמנות. אברמסון קונה כספת קיר, מטמין בה את  הכסף והדרכון, וטומן אותה בארון הבגדים שעוד נשארו בו קרעי פוסטר של להקת 'אחרית הימים'. השנים חולפות.                                                                                                                          15.

אברמסון, אב ובעל למופת. ממשיך להתמקח בנוגע למשכנתא.

בעיתות מצוקה מחייך אליו 'צ'ה גווארה'.

קרלוצי

 

כך, עם הרטט העצבני המותח את הפה ומצר את השפתיים, אני זוכר את קרלוצי.

זה הרטט  שחלף בו כשירה בפעם הראשונה בשבוי מ'אל חיאם'.

זה הרטט שחולף בו עתה, כשהוא אומר: "תראו, תראו, איזה דוקטור יש לנו

פה. ואם יש לך בעיה איתי דוקטור, אז אני הולך. רק תגיד".

הוא מסיע את עגלת אביו. אני מציע לקרלוצי לשבת.

"הזקן כבר חצי מת", אומר קרלוצי, "בקושי זז, בקושי אוכל".

קרלוצי מביט בי בסקרנות, מנסה לגלות טינה נושנה, אולי אהדה קלה. אין בי

לא מזה ולא מזה. בפעם האחרונה שראיתי את קרלוצי הוא תקף אותי בסכין

חלודה, שחדרה לסנטר והחליקה לגרון. התעוררתי בבית החולים בנהריה.

בשנה הראשונה הזכירה לי הצלקת את קרלוצי. עכשיו יש לי זקן.

"היה לו שבץ קטן, אחר כך שבץ גדול. צד שמאל משותק".

אותן עיניים אפורות עם כיווצים קטנים בקצותיהן, שמשווים לו ארשת חיוך

תמידית. קרלוצי לא מחייך עכשיו. הוא מביט ישר לתוכי ואני תוהה, למה הוא

חושב שהוא יכול לפנות אלי לאחר כל מה שעולל לי.

"אמא שלי מתה לפני שלוש שנים, והכי גרוע שהוא כבר לא רוצה לחיות. גם בה

אני טיפלתי ככה חצי שנה".

טורקניץ מהגדוד עדכן אותי שאיחדו לקרלוצי את התיקים של השבוי מ'אל

חיאם' וניקול. על ניקול קרלוצי קיבל נזיפה חמורה. על התיק שלי הוא קיבל

חצי שנה. שלושה חודשים בפנים. "אני", אומר טורקניץ, "הייתי תוקע לו על

כל שבוי מינימום חודש בפנים ועל המקרה שלך שנתיים-שלוש. למה מה

אנחנו, הפקר? שכל בן-זונה עם סכין יחתוך לנו את הפנים?"

נסעתי ללמוד רפואה גריאטרית באיטליה. השיקול העיקרי היה לא להיות כאן.

רציתי להתרחק, לצבור זכרונות חדשים. גרתי בבית-כפרי קסום, ליד ורונה.

הייתי מגיע לאוניברסיטה על אופניים. השלתי שנים של לחץ. זרימת החיים

השלווה, במרחבים הכפריים האטיים, הדחיקו צלקות שקרלוצי היה חלק מהן.

קרלוצי מביט בי ואני מביט באבא שלו, נשימתו מחרחרת. צל כבד מתחת

לעיניים מצומצמות. האיש הזה ימות בקרוב מאוד, זאת אני יודע בוודאות.

"נו", מנסה קרלוצי ורטט קל חולף בפיו.

"נו", שואל קרלוצי, "על אחד כזה מבזבזים זמן?"

השבוי מ'אל חיאם' פצוע בבטנו מרסיס רימון. הפגיעה לא רצינית אך הוא

מאבד דם רב. אני חובש אותו.

קרלוצי מתקרב אלינו, ועוד לפני שאני קושר את התחבושת הוא הופך את

האלונקה. השבוי נופל על פניו, התחבושת נפרמת. קרלוצי תופס בשיערותיו של

השבוי וגורר אותו אל מקבץ שיחים סמוך. שביל דם מסמן את נתיב הגרירה.

אני מתעשת ורץ אליו, רואה את קרלוצי מכוון את נשקו ויורה. גם אחרי שהוא

מרוקן מחסנית שלמה בשבוי, הוא מחייך.

"תחבושות מבזבז לי".

"אין מקום", אני אומר.

"מה זאת אומרת אין מקום. אני גורר אותו מ'הדסה' ל'בית ביר', ל'בית

רבקה', מחליף מטפלות,  מטפל בו אצלי בבית. באף מקום לא מקבלים אותו.

אני לא יכול להמשיך איתו ככה".

לא התלוננתי על מקרה השבוי מ'אל חיאם'. לא היה למי. גילו אותו, קברו

אותו. עזרא המ"פ קרא לקרלוצי לשיחה.

לא היה לוחם אחר בפלוגה שהיה מסוגל לעשות את זה. אבל קרלוצי היה

'קילר', מהלוחמים המובחרים של ה'מסייעת'. עזרא אהב אותו. לא עשו עניין.

"למה באת דווקא אלי, קרלוצי?"

"לא באתי אליך, באתי לבית-החולים. שמעתי שאתם יכולים כאן לשמור אותו עד

הסוף. וחוץ מזה, אם אתה כבר כאן, אז אני יודע שיש לך לב טוב".

"בית-החולים מלא. רשימת הממתינים ארוכה, לא תתפנה כאן מיטה לפני

פברואר".

"הוא לא יחזיק מעמד עד אז", אומר קרלוצי. ואני יודע שהוא צודק, בדיוק

כפי שידעתי אז שהוא יהרוג גם את הנער שהסגיר את עצמו, לאחר שעברנו את

'ציר המים'.

זה לא היה ברור אם הוא שייך לארגון מחבלים או לסורים, אלינו הגיע

במכנסיים קצרים וגופיה קרועה. היו לו עיניים ירוקות ועור חיוור. הוא

דיבר אנגלית עילגת וכמה מילים בצרפתית כמו 'מרד', 'סילוופלה' ו'אשנטה'.

קשרנו אותו כדרך שקושרים שבויים, לאחר מכן נתנו לו לשטוף את הסירים

ולקלוף תפוחי אדמה. קראו לו 'ניקול'. בתחילה טען שהוא נוצרי, לאחר שבוע

חזר בו ונשבע שהוא דרוזי מהמשפחה של ג'ונבלט. היתה לו מפוחית קטנה שהוא

קרא לה 'מון שנסונט'. לאחר שסיים את המטלות שהטלנו עליו, היה יושב על

ערימה של מנות קרב ומנגן מנגינות ארוכות, נוגות, חלקן מסתלסלות. אך גם

לחני חיפושיות ושירים שאהבנו. היינו מפצים אותו בעוגות מהחבילות שנשלחו

אלינו.

"אני מוכן לשלם", אומר קרלוצי. אבא שלו משתעל, שיעול הנובע מהגב,

מתגלגל בחזה, רועם ומרעיד את הפה. עיניו נעצמות. קרלוצי תומך את הראש

העייף.

הוא מוציא חבילת נייר טואלט מתיק מסמורטט ומנגב לאביו את צידי הפה.

"כמה אתה עוד נותן לו, דוקטור?"

אט-אט שחררנו את ניקול מכל מטלותיו רק שינגן במפוחית. בערבים, היה יושב

בינינו, סביב מדורה ומנעים לנו בנגינותיו.

ניקול אמר שאבא שלו עזב את הבית כשהיה ילד קטן. 'כזה' תוחם ניקול את

המפוחית באצבעותיו להדגיש את קוטנו, ואמא שלו היתה צריכה להתחתן עם זקן

מהכפר שיהיה להם מה לאכול. "באד, באד, באד", תיאר ניקול את אביו החורג.

נתנו לו אפשרות ללכת. ניקול בכה, התחנן להישאר, אז העלינו אותו על

משאית שנסעה בסוף השיירה. ניקול נדד איתנו במרחבי לבנון. המפוחית תמיד

איתו. הוא החל לחייך. כך אני זוכר אותו, עם המפוחית והחיוך של נער

שמכיר טובה. בתמונות הוא מופיע לפעמים חגור חגורת כדורים, מחייך.

"אני לא מחלק ציונים ולא נותן הערכות של תוחלת חיים. זה לא התפקיד

שלי".

"התפקיד שלך זה לדאוג שלאנשים כאלה יהיה מקום לשים את הראש ולגמור

את החיים שלהם בכבוד". הנואשות של קרלוצי. אני מתחיל להנות מזה.

באותו בוקר בו צרח קרלוצי שגנבו לו מחסנית, הייתי בפעם הראשונה בבית-

הכנסת. הרב האוגדתי הצליח לשלוף אותי משק-השינה ישר אל מניין שאירגן

בחופזה. קרלוצי חייב היה להפרע ממישהו ומייד.

הוא שולף את ניקול מאוהל המטבח. הצרחה של ניקול פולחת את אוהל המטבח,

חוצה את חדר-האוכל ומגיעה עד אוהל בית-הכנסת.

"קרלוצי! לא! אתה לא תעשה את זה". אני רץ אליו, אוחז בכתפו. קרלוצי

שומט את ניקול המסומר מפחד, ואז, בתנועה איטית ומדוייקת, הוא חובט

בפניו בקת רובהו. הוא שולף סכין חלודה וחותך אותי.

"רק מיטה אני צריך", מתחנן קרלוצי. "באמת, אני יבוא פעמיים ביום לטפל

בו. אין לי כוח לטפל בו בבית. כמעט התגרשתי בגללו. אי אפשר

לחיות ככה. הוא צריך מקום עם טיפול, יכול להיות לו כל יום עוד שבץ. רק

שיהיה בהשגחה, אני כבר ארחץ אותו ואנגב אותו, אל תדאג, אני נשאר איתו

בלילה ואם יש בעיה, תמיד תוכלו לקרוא לי, רק שבבוקר אני צריך לעבוד.

יש  לי חובות".

"אני מבין".

"אז אתה מסכים?" מביט בי קרלוצי במבט אוהד. אני לא זוכר שראיתי אותו

אי פעם ככה.

"תראה", אומר קרלוצי. "היינו ילדים. מה באמת הבנו על החיים. לא היתה

לנו אישה, לא ילדים. שיחקנו ב'קקה'. עכשיו זה אמיתי ותאמין לי שזה לא

קל. אני מצטער. מה אני אגיד לך, באמת מצטער. כל אחד עובר את ההתבגרות

שלו. אני לא מרים יד על יהודי, בחיים לא".

"הבית חולים מלא".

שוב עובר בו הרטט. רטט חזק מאוד המושך את פיו לאחור. "ככה", הוא אומר.

"ככה", אני משיב.

"בנים אכלו בוסר ושיני אבות תקהינה".

קרלוצי הזקין מאוד. קידמת ראשו מקריחה לגמרי, מאחור קוקו קטן. קמטים

רבים בפניו, זעירים. סביב עיניו קמטי חיוכו הנצחי, בולטים על רקע

רזון פניו.

"נגד אבא שלך אין לי שום דבר".

"אין לך? אני מכיר אותך. אם לא הייתי הבן שלו, היית מקבל אותו".

"תנסה עוד חודש-חודשיים, נראה מה אני אוכל לעשות בשבילך".

קרלוצי מביט בי במבט רע. את המבט הזה לא שכחתי כל השנים האלה. הכיווצים

בצידי עיניו כמו נפערים. הרטט חולף בפיו פעמיים רצופות וכל פעם מותח את

שפתיו יותר. קרלוצי מושיט ידו לכיס מכנסיו ומוציא משם טישיו משומש לנגב

את סנטרו של אביו. הוא קם, משחרר את המעצור עם הרגל ומכוון את העגלה אל

הדלת. מאחור, עם הקוקו, הוא נראה צעיר יותר. הוא גוחן אל אביו לנגב

אותו שוב. בזהירות מעביר את העגלה מבעד לדלת. אני נעמד מאחורי המכתבה

הגדולה שלי, לרגע אני שוקל להחזירו לכאן. אבל אז מושיט את היד ומלטף את

הצלקת מבעד לזקן. קרלוצי טורק את הדלת בעקבו.

 

 

                                        קליינברג עף

 

מייד לאחר הפגישה עם פסח מחליט קליינברג לעוף. וכבר נמלא קדחתנות נואשת להספיק לפני החג.

סוף סוף, לאחר תקופה ארוכה של שלווה משמימה, סימן לעצמו מטרה.

קליינברג יעוף, עוד לפני החג יעוף. פסח ומרעיו יחושו את ההחמצה.

קליינברג לא יכול לאבחן במדוייק מה בשיחה עם פסח גיבש את משימתו בצורה כה נחרצת, אולי הנימה האבהית, למרות שפסח צעיר ממנו, אולי רמיזות מזלזלות, הפטרונות הכל יודעת, אולי זו הקירבה לחג שעידנה את האויר שהיה גשום השנה יותר מכל השנים הקודמות והרי נאמר שהצירוף הנכון יבוא בבוא היום.

היום זה היום. זה ברור. באויר הנקי והבשום השקדיות פורחות, עדנה פושטת  ועימה רגישות ליופי ועם גודש הרגישות הזה גם הבחנה דקה שבדקות לצרימות בשלמותו של היום הקסום. בלב כבד הלך לפגישה עם פסח. פגישות אלו מעולם לא זימנו לו תודה ותקווה ובכל זאת המשיך ללכת בהבעה עגומה, מסלסל בשמאלו את השיערה שפרצה משומת לחיו ורק כשממש התקרב לאותו בית קפה קבוע אליו היו מזדמנים בעשרות השנים האחרונות, רק אז היה מותח את קצות פיו, יד ימין את שפתו השמאלית ויד שמאל את שיערת השומה מעל שפתו הימנית. עם החיוך המתוח הזה היה מברך את פסח לשלום. אבל מעתה לא יזדקק לו יותר. לא.

פסח יכול לשכוח ממנו, שיחנק בבית הקפה, שיתייבש. עדיף שיצפה, שיראה איך הוא עף, שיראה את זה יחד עם כל החבורה הרועשת שלו. אוהו, הזהו קליינברג?

גם עיתונאים יבואו.

"קליינברג חתום אצלך?" ישאלו העיתונאים.

"מה עם קליינברג", ישאל אייזנברג, בעל ההוצאה. קליינברג יעוף לרגע, ינמיך להתבונן בפניו הנפוחות מאודם של פסח. זה שווה את הכל.

להתחיל באימונים מייד.

קליינברג נעמד מול הראי, מסיר את כובעו האפור. קרחתו כמעט מושלמת.

מאחור גידל את שהחסיר מלפנים. לעיתים הוא אוסף בגומיות לקוקו.

עיניו הכחולות-מימיות ממצמצות במהירות, ללא שליטה, שומת לחיו כמו תופחת והולכת, שתי שיערות בוקעות ממנה. הוא פושט את מקטורנו, את חולצתו, את הגופיה. גופו כחוש, רק כרס קטנה משתפלת. אחד המאמרים שכתב לפסח התייחס לבעיה של העברת נפח מיותר למקומות רצויים בגוף. איזון מהכרס לרגליים גרומות, לפנים נפולות, לידיים. קליינברג מביט בידיו הרזות, מהן משתרגים ורידים כחולים כנחלי אכזב, מעל המרפק, מקום בו היו שרירים שהפליאו מכותיהם במשוררים מתחילים. היום הפכו שריריו לשאריות בשר מדולדלות. קליינברג פונה אל החלון. מהגובה הזה אובד קסמו של היום. העיר אפורה ככובעו. קליינברג מסתובב, חופן את הכובע, ניגש אל הארון לפשפש במגירות ה 'כל-בו', שולף משם נוצה ירוקה שדהתה עם השנים, אך ניכרים בה עדיין אותות יופי מפעם ונועץ בפאתי כובעו. מביט שוב אל העיר. משהו מתעורר. מביט שוב בכובעו ונושף בנוצה, "פוווו...".

השמש נמתחת עד קצה הארץ, תיכף תיפרד מקליינברג הניצב מתוח מול החלון, מניף ידיו מעלה ובתנועה איטית מוריד ושוב ידיים מעלה, ידיים מטה, ידיים

מעלה, ידיים מטה ויותר מהר מעלה מטה, מעלה מטה ובמהירות גדולה יותר מעלה מטה, מעלה מטה. איוושת הבשר המדולדל קורעת את האויר כמשק כנפיים. ידיו כואבות, גם הראש. הוא נוטש את החלון ופונה לאמבטיה, לארון התרופות. לאחר לגימת התרופה משתרע על כסא הטלביזיה. עדיף לעשות את זה כמו שצריך. אי אפשר לעוף סתם כך בלי להודיע לאנשים, בלי לקבוע מקום ושעה, בלי להשאיר מכתב פרידה שיפרט, שיסביר למה. מכתב שיפורסם בכל העתונים ויגרום לאייזנברג להעיף את פסח. אם לעוף אז לפחות לדעת שזה יוצר גלים, אחרת למה להתאמץ. קליינברג  משפשף את זרועותיו הדואבות.

קודם הזמן. שבועיים של אימונים הוא צריך לפחות. וגם זמן לאנשים להתכונן. הפגישה עם פסח היא בכל יום ראשון. אז יום שלישי בעוד שבועיים, פעמיים כי טוב. פעם כי החליט, פעם כי יעוף.

למחרת משכים קליינברג מלא מרץ. את היום הזה יקדיש למכתבי פרידה.

מכתב ארוך ומפורט לאייזנברג.

מכתב ארוך ועוקצני לפסח.

מכתב קצר ותמציתי לכל אחד ממרעיו.

מכתב מתנצל למנדלסון שהיה היחיד שהסכים לפרסם חלק משיריו.

מכתב ציני אל בעל הבית שלא הפסיק לרדת לחייו, שהפך כל ראשון לחודש לסיוט.

מכתב לעורך דינו, לתרום אבריו למדע, שלא יקבר בקבורה דתית, שאת

מטלטליו וספריו יחלק במוזיאונים. את זכויות שיריו יקח לעצמו בתור שכר- טירחה. רק לפנות ערב מסיים קליינברג את מלאכת הכתיבה. לא נותר זמן לאימונים. קליינברג יורד ומבקש מסולומון שיכין כריך גדול עם טונה.

"מה קורה עם החשבון קליינברג", מניח סולומון את הטונה ומביט בעיניו.

עוד קרציה, עוד מכתב.

"אני יום שלישי הבא עף. ואני מזמין אותך לראות".

"רק תדאג להביא לי את החוב לפני שאתה עף, אה קליינברג? שלא יהיו כאן בעיות".

"הבן אדם הולך לעוף ואתה תקוע על חוב ובעיות, איפה אתה חי סולומון, מה קרה, פסה גדלות - הרוח מהארץ, רק המעות קובעות את הגישה. איפה סולומון האבא, איפה? בן אדם גדול. הייתי אומר שאני עף. היה אומר "מברוק" ואתה? חוב, חוב, חוב. עוף לי מהעיניים סולומון".

"אבא שלי, עליו השלום, לימד אותי, שמעות חוסכות דמעות. אני בחיים לא ראיתי עשיר בוכה, אבל עניים? כמו זבל. תביא סוכר תביא לימון. וסולומון, שזוכר מה אבא שלו לימד אותו, לא נותן כלום. רק לקליינברג הוא נותן, כי גם אבא של סולומון נתן לקליינברג, אבל את זה אתה לא תבין כי ככה אתה בנוי קליינברג, רק לקחת. מתי שילמת פעם אחרונה, תגיד לי מתי".

"שילמת. הנה הוא עוד פעם חוזר לזה. איפה סולומון האבא, איפה? שסולומון האבא לא היה חוזר על משפטים פעמיים. ולך, סולומון הבן, אין בכלל חוש מסחרי כי אחרי שאני יעוף, יבוא כאן תייר מאמריקה ואתה תגיד לו "הנה כאן ישב המשורר קליינברג" ותגבה ממנו פעמיים את כל החוב שלי. תביא עוד סנדויץ' עם טונה ותגבה מהאמריקאי גם את זה".

בביתו מנסח קליינברג מכתב לסולומון בזו הלשון:

"לסולומון, הבן של סולומון הגדול,

לא תמיד הסכמתי עם חכמינו, אבל לגביך אין משפט שיתמצת אותך טוב יותר מ 'הולך ופוחת הדור'. ביום שלישי הבא כשתראה אותי עף תחשוב על הכבוד שגזלת ממני, על הפרחים שהרחקת מהשולחן שלי, על ההצקות בקשר לחוב שלי. אני מרשה לך להשתמש במשורר קליינברג רק לגבות את החוב שלי ולא יותר. אל תהפוך את בית המרזח שלך למוזיאון על שמי. אני לא רוצה שתעשה עלי כסף. כי אם היית לארג' איתי היית קוטף את הפירות והרבה פירות לאחר שהייתי עף, אבל עכשו אתה יכול לדחוף את כל הסנדויצ'ים-טונה שלך לתחת ואני לא אומר לך יותר מזה כי עדיין הזכרון של סולומון הגדול טרי אצלי. אני מאחל לך שתדע להעריך אנשים כמוני ואם יזדמן מזלך לפגוש עוד קליינברג אחד, שלא תעשה לו את המוות מכמה פרוטות. ואם יבקש טונה תשים לו קצת מיונז ועגבניה כי אם אתה נותן אז תן עם חיוך, כי לתת כמו שאתה נותן זה יותר גרוע מלקחת".

אל קליינברג הזדחל סיפוק שכבר הרבה זמן לא הרגיש כמוהו. הדף הלבן קרץ לו ולאחר תקופת יובש ארוכה בקעו ממנו השורות הבאות:

"עשרים ואחד שערים לבנים

מכסים על שמש

רדומה כפקעת

חיוכה כל הגוונים ביקום".

איזה אושר,

שנים שלא כתב.

למרות השעה המאוחרת ניצב מול החלון, מעלה ידיו לגובה כתפיו. חוזר אל המתלה, שולף את כובעו עם הנוצה הירוקה וחוזר אל החלון כשהכובע על ראשו. ידיים למעלה. לא. מוריד את המקטורן, את החולצה, את הגופיה, את המכנסיים. בתחתונים נשאר מול העיר המאפירה. ידיים למעלה, מטה מעלה, מטה ויותר מהר. באיוושת הבשר המדולדל בקיבורת זרועותיו, דימה לשמוע משק כנפי קונדור, זה הפוסטר שראה בחנות התקליטים. הוא מתלבש בחפזון ורץ למטה. החנות כבר סגורה. למחרת בבוקר ממהר קליינברג אל החנות. השעה מוקדמת והחנות עדיין סגורה. עד עשר בבוקר רובץ לפיתחה. צעירונת במכנסונים הדוקים פותחת את המנעול ומסרבת למכור את הפוסטר בהקפה. הוא מציע את ארבעת השורות שכתב אתמול, את השעון שלו.

"זה לא שלי החנות", אומרת לו. "כאן מקבלים רק מזומן".

"אני המשורר קליינברג", מסביר, "והפוסטר הזה", מצביע על צילום של קונדור

במעופו, "נחוץ לי למעשה אמנותי. את לא יכולה להבין את זה, מיידעלע".

"אני מבינה, אבל מה לעשות, ככה זה".

"יש לך אחר שלא תקוע על הקיר".

"כן", מצביעה הילדונת על פוסטר מגולגל במעמד רבוע מקש.

קליינברג מחכה שתסתדר מאחורי הדלפק, חוטף את הפוסטר ובורח.

"משוגע", צועקת אחריו הילדונת, "גנב".

כבר הוא מעבר לפינה, מתנשף.

הפוסטר מתמצת את חדוות המעוף. קונדור משייט, פרוש כנפיים, פלומת צווארו מתנופפת, מקורו המעוקל מכריז על שלטונו המוחלט בשמי האנדים המושלגים, כותרתם הלבנה של ההרים מבליטה את צבעיו העזים. פיוט שמיימי. קליינברג תולה את הפוסטר מעל מיטתו, מיישר את ראשו לכיוון החלון, מיטיב את הכובע עם הנוצה על ראשו, מעקם את אפו על ידי העלאת השפה העליונה וכיווץ האף. את צווארו שולח קדימה, ליצור את מגרעת צווארו של הקונדור. חדוותו קופאת לקול צלצול בדלת. הוא מקפל את הפוסטר במהירות, מתלבש ופותח.

הילדונת מלווה באישה שמנה מאוד ומתנשפת, פימות שומן וטבעות על צווארה.

"כוס מים, גברת?" מתעשת ראשון.

"תודה".

"זה הוא", אומרת הילדונת.

"בבקשה", אומר לשמנה המביטה בו בדממה.

"זה הוא", חוזרת הילדונת.

"מיידעלע, אולי תעזבי אותנו בשקט, זה עניין לאנשים מבוגרים כאן".

השמנה גומעת את המים בשקיקה וקליינברג פונה להביא כוס נוספת.

"נו", אומרת השמנה, "איפה הפוסטר שלנו".

"את יודעת מי אני?" מביט קליינברג לתוך עיניה המרפרפות בחדר,

"המשורר קליינברג", קד לפניה קליינברג חצי קידה ובידו אוחז את הכובע שהסיר מראשו.

"גם לי הוא אמר את זה", אומרת הילדונת.

"למה להתערב, יש כאן עניין למבוגרים. בבקשה מיידעלע, אני והגברת נוכל להגיע להבנה".

"מה יש כאן הבנה, מה אני צריכה לעלות ארבע קומות בשביל פוסטר אחד. תביא חזרה וזהו".

"את לא מבינה גברת. מה אני נראה לך גנב, קליינברג בחיים שלו לא גנב מאף אחד, רק שעכשו אני מתכוון לעוף כבר ביום שלישי הבא לפני החג ואני צריך את הפוסטר הזה ללמוד. לא רוצה פאשלות, אם את מבינה אותי".

"לעוף?" אומרת השמנה.

"לעוף", אומר קליינברג ומנענע קלות בזרועותיו, "ואם את רוצה אני משאיר לך מכתב תודה, אחרי זה תוכלי למכור אותו בהרבה כסף, תחשבי קצת קדימה".

"יש פוסטר. לקחת פוסטר אז צריך לשלם מה קורה כאן אני לא מבינה".

"קודם כל זה שאת יושבת בבית של המשורר קליינברג, זה את מבינה אני מקווה. עכשו את צריכה להבין שאני במצב של דפיציט ספורדי. וכשאני יעוף כל החובות הקטנים יהיו כאין וכאפס לעומת המזומנים שכל שטות שאני משאיר תהיה שווה. אפילו הארבע שורות שכתבתי אתמול. קחו אותם, מה איכפת לי. הדברים באים לי בקלות אז אני נותן לך אותם, תמורת מה, תמורת חתיכת נייר עם תמונה שעושים אותה אלף פעם. כאן זה דבר מיוחד, חד - פעמי, שרק אני כתבתי. אין דבר כזה בשום מקום אחר בעולם".

"יש לך כסף או אין לך", השמנה מגלה חוסר סבלנות.

"אין לי אבל.."

"די". שואגת השמנה ורועדת בכל גופה, "תביא את הפוסטר וזהו".

"תראי גברת, את כנראה לא מבינה".

"אני יופי מבינה. אני עליתי ארבע קומות ברגל לדבר עם משוגע שגנב מהחנות שלי פוסטר. זה מה שאני מבינה".

"את מביטה על המיקרו במקום לראות את המאקרו. לבי עלייך".

השמנה קמה, "אתה מביא לי את הפוסטר או כסף. תחליט".

"קחי במקום זה משהו אחר. הנה", מושיט לה קליינברג בידו האחת את שעונו, ובידו השניה דף נייר ועליו ארבעת שורותיו. השמנה חוטפת את השעון ופונה ללכת.

"את אפילו לא יודעת איזה עסקה עשית. ביום שלישי, כשאני יעוף השעון הזה יהיה זהב".

במשך השבוע מתאמן קליינברג במרץ, מניע זרועותיו במהירויות גדלות והולכות. לקראת סוף השבוע נדמה שהוא מרחף לעיתים באויר, כוחות העלוי וההתמדה מתחילים לפעול. קליינברג מאושר. לפגישה עם פסח הוא מגיע וחיוך אמיתי על שפתיו.

"מה האושר", תובע פסח לדעת. "אני מתאמן לעוף ואפילו כתבתי משהו חדש".

"אפשר לראות?"

"לא. אני מתאמן בבית".

"את החומר, קליינברג. אני כבר לא זוכר חומר שלך הרבה זמן".

"נתתי אותו לשמנה מהפוסטרים תמורת פוסטר של קונדור".

"אה", אומר פסח ומזמין את המלצר בתנועת יד עייפה. המלצר מביא להם את מנתם בלא לשאול. זה היתרון בפגישות עם פסח, הוא לפחות אוכל ארוחת ערב כמו בן אדם, ופסח משלם.

"ומה זה התעופה".

"אתה לא מבין אותי פסח, מה, אני לא מדבר ברור? אני ביום שלישי עף".

"זה אני הבנתי, רק לא ברור לי לאן ומאיפה הכסף".

"כסף, עוד פעם כסף. סולומון, השמנה מהפוסטרים ואתה, מאותו חומר כולכם. מי צריך כסף. אתה חושב שהקונדור צריך כסף?"

"לא מכיר אותו".

"מה, לא שמעת עליו?"

"הוא מהמאפיה?"

"איזה מאפיה, מה מאפיה. פסח, איפה אתה חי, תגיד לי".

"הקונדור נשמע לי שם מהמאפיה ומה קורה איתך, אולי אתה תגיד לי".

"אני חושב שאני מדבר דברים ברורים. ביום שלישי אני עף. אתה מוזמן לראות. לא השבוע, שבוע הבא. לא רק אתה, גם כל הצילעגערים שקשורים אליך, כולם אני מזמין. אחר כך תדע לך שכל השירים מהעזבון שלי יהיו שווים הרבה כסף, אבל את זה העורך דין שלי לוקח שכר - טירחה. הכל כבר סודר".

"קוניאק", מבקש פסח מהמלצר.

"אם אתה אז גם אני", אומר קליינברג וגומע כוסית בלגימה אחת.

כל בוקר מתייצב קליינברג לאימונים קדחתניים. זרועותיו נעות בקלות גדולה יותר ויותר. הוא מרגיש חופשי כפי שלא חש מימיו ומדי ערב משרבט כמה שורות במחברתו. שירים חדשים, שיהנה העורך דין, אולי יתרום לנזקקים. צריך לשנות מכתבים. חבל על הזמן, יש מטרה. פסח מופיע בדלת מודאג. למה לא הופיע, יום ראשון היום. "אין לי זמן", מסביר קליינברג, "צריך להתאמן".

וכבר הכל נקבע. המקום מתחת לביתו והשעה לפני שקיעה, שלא יהיה חם מדי. פסח יודיע לכל חבריו, גם לסולומון, לשמנה מהפוסטרים, למנדלסון, לעורך דין, לאייזנברג.

"אני לא בטוח שאייזנברג יבוא", אומר פסח.

"חייב לבוא. אני מדבר איתו אישית", וקליינברג כבר ניגש לטלפון.

אייזנברג איננו. הוא משאיר הודעה ארוכה, עם פירוט היום והשעה.

לאחר שפסח הולך, מתפשט קליינברג, חובש את הכובע עם הנוצה הירוקה,

מקמר צווארו, מעלה שפתו לכיוון האף ליצור קימור באפו, פורש ידיו. בניפנופים מהירים הוא מתקרב אל החלון. מבט נוסף אל הקונדור מאיר לו את החסר, אליו התוודע מזה זמן. פלומת הנוצות לצווארו חסרה. הוא מתלבש ורץ ברחובות לא מוכרים. נוצות. רק מול ראי במספרה עולה בו המחשבה לוותר על כר אחד. הוא מכין לעצמו שרשרת של נוצות. על דפים במחברתו הוא רושם את הארוע המתוכנן ליום שלישי. 'קליינברג עף ואתם מוזמנים. נא לאשר'. בתחתית כל דף הוא רושם את מספר הטלפון שלו. הוא יורד לתלות את הכרזות על עמודים ברחבי השכונה.

ביום שלישי בבוקר מחזיר לו אייזנברג טלפון. קליינברג מזמין אותו לצפות במעופו בערב.

"מה זה המשחקים האלה", שואל אייזנברג.

"זה לא משחק. אני הולך לעוף. כולם יבואו. גם העתונאים, גם פסח וחבורתו. כולם. חשוב מאוד שגם אתה תהיה, תראה משהו שעוד לא ראית".

קליינברג שליו, רגוע ומאושר. אם היה לו זמן היה כותב. זה מצב הרוח ממנו בוקעים שירים. קליינברג נכנס לאמבטיה, מסתבן לאט ומתנגב לאט. אימונים אחרונים מול החלון. קליינברג מוכן. עירום הוא מביט בהתקהלות למטה. את שרשרת הנוצות מהדק לצווארו, את הכובע האפור לראשו. במחשבה שניה הוא קושר אל הכובע חוט אלסטי שלא יפול.

קליינברג פותח את החלון.

קליינברג נעמד על המעקה.

קליינברג פורש כנפיים.

קליינברג מזנק קדימה.

הגוש הצפוף נפרש לקראתו. כולם כאן. העיתונאים, פסח, עם מבט התדהמה האדום בפניו, אייזנברג. משב רוח קריר מלטש את גופו. קליינברג מנפנף בכנפיו וממשיך בנפילתו. זעקה נשמעת. פסח המום, השמנה סופקת כפיה, גם סולומון. בנפנוף אחרון מנסה קליינברג לשייט עוד קצת, למשוך את הרגע, חבל על המראה המופלא הזה, אבל אז מתקרב אליו בד כתום, כתום כשמש שרבית, כתום הולך וגדל. קליינברג נחבט ומייד מועף מעלה ושוב נחבט ושוב מועף, עד שאט-אט פוחתות הקפיצות והוא נרגע, עירום על מצע כתום. אנשי מגן דוד אדום ניגשים אליו, גם הכבאים. קליינברג מנסה להושיט ידו, למנוע התקרבותם. הכבאים אוחזים בבד, מצמצמים את המעגל סביבו.

קליינברג נעטף, גלי הבד מכסים עליו.

 קליינברג עוצם עיניים ושוקע.


 

 

אילוף הגעגועים

 

מבעד לחלון מתנפלים הגעגועים, מלקקים פני, הודפים בכח.

הוילון מתבדר כשמלת רקדנית. זרימת הגעגועים מקיפה מכל עבר, כמחשבת לבלוע.

עצבות מתוקה. לא מנסה להתקדם אל החלון להלחם במשב התקיף.

מצטנף בכורסא הלבנה, הנוחה, סמוך לעציץ הפילדנדרום.

ניכר שבעלת הבית נוטה לצמח חסד מיוחד, העלים מבהיקים בירוק רענן.

אני קרב לטעום מחיותו.

עור ידי הקמל זוהר לרגע בירוק חיוור. אני אוחז בעלה, ממשש את בריאותו

ואז, בתנועה מהירה, תולש לקרבו אל נחיריי, לשאוף אותו בשאיפות עמוקות.

שאיפה, שחרור. שאיפה, שחרור. שאיפה, שחרור. שאיפה עמוקה..

נוגס בעלה בתנועות חפוזות. מלקק שלא לאבד פירור. רק הגעגועים המסתוללים

סביבי מונעים ממני לנסות משהו נועז באמת.

גוחן אל הפילדנדרום, מביט בכתמים הלבנים שעליו. חופר בעציץ להגיע אל

השורש. שורשים עוד לא אכלתי. רוח חזקה מערבלת את שיערי ואני נעתר לבקשתה לסדר את בגדיי, שלא אראה כמו נווד.

אין בזה כל טעם, אני יודע שאף אחד לא רואה אותי עכשו.

אבל בכל זאת, אם הרוח תתחזק ממש ותעיף אותי מכאן, צריך להראות מסודר, אחרת מי יעצור כשאניף יד.

היא רוצה לומר משהו, הרוח. כולי קשב. לא רק לה, לעולם כולו.

הגעגועים ממשיכים לזמזם סביבי בהמהום אחיד. כשאני קרב לחלון גובר הזמזום

כעדת דבורים החושדות בשוד הכוורת. גם את הציפורים במורד העמק אני שומע,

אפילו מבדיל בין קיכלים לשרקרקים.

גם את הקברנים הטורחים לפנות רגבי עפר ומכינים את הבלוקים, מנגבים זיעה בידיים מאדימות. לא הרחק, בבית קברות ישן, קבורה משוררת.

אני מזמזם את שירה. המילים! אבדו לי המילים.

"ביום טוב רואים את הים", אומרת בעלת הבית, רגע לפני היעלמה, מעבר לשער

הברזל. אני מביט בהרים ביראה ומתיישב מייד, לא מסתכן לגשת אל החלון.

בשביל מה? מה רע בכסא הנוח. בכל זאת אני קם ומדדה אל השולחן לכתוב על

המחשבות בצל הגעגועים שעדיין לא נותנים לי מנוח. הם לא תוקפניים עכשיו,

זה לא. הם רכים והעצב עדיין מתוק.

זה עצב של ערב, המופיע לאחר שקיעת השמש ומארח לי חברה בחשיכה. זה אינו

עצב השייך לזמן או לאדמה, אלא עצב חרישי העוטף בחמלה ומוליך אותי אל

המיטה. אני מתעשת וחוזר לפינת הישיבה. עד כאן. לא אתן לעצב, מוחשי ככל

שיהיה, להכתיב לי את החיים. יש כל-כך הרבה דברים לעשות. חבל שפתחתי את

החלון.

הגעגועים יכולים לחכות. לא צריך להתנפל. אם היו מנסים לחדור בשקט, אחד

אחד, הייתי נפתח לבסוף, אולי בוכה בהקלה. אבל כך, בהתקפה חזיתית,

אני ישר מפעיל את הברקסים ועושה מעשים עליהם מעולם לא חשבתי. פעם תלשתי דימר מהקיר. סימונה עצרה אותי לפני שבלעתי את חוטי החשמל, אז אל תתעסקו איתי.

אני קם. הגעגועים לא הודפים אותי, הם כנראה נבהלו קצת.

אני מגלה התנגדות ומחזיק מעמד. קשיחות זה שם המשחק.

אני שומע את החרגולים ואת כוון מיתרי הצרצרים, עוד מעט יתחילו

לנסר ואז יעלה קולם מהעמק אל חלוני הפתוח. אני שומע את קפיצותיהם, עלי

עשב נרמסים, תולעים מפלסות דרך במעבה האדמה, נמלים סוחבות 'פרת משה רבנו' הפוכה על גבה. אני שומע את עקשותם הנואשת, הלאה קדימה,

הלאה קדימה. עט של משורר אני שומע, ורואה יד ארוכה ועיוורת. אולי זו

משוררת. נעה באטיות על דף צבעוני ששורה אחת נכתבת בו.

מילה ומחיקה וקול המחיקה כקול גרירתה של חיפושית אל פתח המחילה.

בעלת הבית דופקת בדלת ואומרת שיש מנזר בקצה הרכס של נזירים יוונים

אורתודוקסים. אפשר ללכת לשם ברגל ואפילו יש להם בית תפילה חצוב באבן,

מקסים, באמת, אבל פתוח עד הצהריים. אז אולי תלך מחר, היא מחייכת. אני

מחייך. הגעגועים משמיעים נהמתם.

"תודה", אני אומר. והיא למזלה נעלמת. ככה זה עם געגועים לא מאולפים

התוקפים ללא סיבה.

סימונה היתה מאלפת הגעגועים הראשונה שהכרתי.

"ארצה", היתה שואגת והגעגועים היו משתרעים לרגליה.

"יד", היתה אומרת והגעגועים היו מחבקים אותה, מצטנפים אל החזה הביתי

שלה, חזה חם כספל תה טרי. "טובה", היתה סימונה מלטפת את ראשם

של הגעגועים המכורבלים בה, "טובה". התרגיל המוצלח ביותר שלה היה תרגיל

'המזוודה באויר'. במזוודה גדולה, מחוררת ומרופטת, שמרה סימונה  ערכת עזרה

ראשונה, כלי רחצה, דרכון ובכיס כמה מאות דולרים. אם תהיה רעידת אדמה, אם

ימסו הקטבים, או אם תהיה נחיתה ממקור הרשע, היא תיקח את המזוודה ותברח

למקום לא נודע. סימונה היתה יוצאת אל החצר ושורקת אל הגעגועים שהיו

נקבצים סביבה כחתולים מורעבים בשעת האכלה. הם היו מתחככים בה ומתקהלים בהמוניהם. שריקתה של סימונה מותחת את הרגע. הייתי צופה בה מוקסם, יודע שהצעד הבא יהיה. האקדח.

סימונה הולכת באטיות. החזה הגדול שלה נע בעצלתיים, הגעגועים מתעבים סביבה כאדים. היא נכנסת לחדר השינה. שם, מתחת למזרן, מוחבא האקדח, מתנתו היחידה של אבא שלה, שאמר שאם תעבור בחיים מה שהוא עבר, שתשתמש בו בלי שום בושה.

היא יוצאת אל החצר והאקדח בידה. נעמדת בפישוק רגליים, מזוודה בשמאל, אקדח בימין. היא מסובבת את האקדח על אצבעה כאקדוחנית מיומנת.

הגעגועים מביטים בה בצפיה ואני בהערצה. אין כמו סימונה לאלף אותם.

"הסה קאסה אולי וואסה

שורקו אלבנט טאר או קיאסה

הסה קאסה אולי וואסה

סולבנט טאר סולבנט טאר

שורקו אלבנט טאר או קיאסה

שורקו אלבנט טאר".

המזוודה מושלכת בתנופה. סימונה משסה בה גדודי געגועים ואז יורה.

נרתיקי איפור, תיקי כלי רחצה, תחבושות, הכל אני מחליף לה. הדרכון

והדולרים נשארים שלמים.

אני מנסה לאלף את הגעגועים שלי, אבל לי זה לא כל-כך הולך.

הם תוקפים ראשונים כשאני לא מוכן ואם אני מוכן, הם לא באים.

כשאני מצווה: "ארצה", אני נופל והם מנערים מעלי את האבק, מלטפים את ראשי

וממלמלים: "טובה, טובה".

ידו של המשורר נעה בקלות. אני חש בשנוי, הוא מצא סוף סוף את המילה.

אני מפלס דרך בים הגעגועים אל החלון, להיטיב לשמוע את המשורר שלי.

אני עוצם עיניים. "משורר", אני קורא. "משורר". אבל הוא ממשיך למולל

מילים בידו החיוורת. המילים שוטפות ממנו במרץ, גם המחיקות פרואות יותר.

"משורר", אני מנסה לעצור אותו לרגע. מה הוא ממהר כל-כך. לאן הוא רוצה

להגיע. הגעגועים מנסים לדחוק אותי מהחלון אבל אני לא נותן להם.

"משורר", אני מנסה לא לשדר נואשות.

"משורר", אני זועק לא להיות מובס בפעם הזאת.

הסיפור על סימונה מחזק אותי.

אם סימונה, אז גם אני. המשורר מסיט לרגע את ידו ואני מבחין בשורה הנכתבת:

'להרגיש בבית עם מדיק מדיה'.

גל של אכזבה מצמית אותי למקומי. בשביל זה נלחמתי בגעגועים?

בשביל זה השקעתי אנרגיה לפלס דרך אל החלון, לחדד את חושיי עד קצה הגבול,

לרחרח, להיות בהרמוניה עם היקום?

בשביל זה? בשביל קופירייטר?

מתוך סקרנות אני מתכוונן אליו שוב. אולי בכל זאת יש לו מסר לאנושות

אותו אוכל להעביר הלאה.

'אנציקלופדיק מדיה לשמוש ביתי'.

קופירייטר מזויין.

תתקרר. מה קרה? קופירייטר מעביר אותך על דעתך. הסכנות מבפנים לא תמו וכבר אתה פותח חזית חיצונית. קודם טפל בגעגועים האלו שלא נותנים מנוח ואז תוכל לאויבים חדשים, למשוררים מתחזים, ל'פרות משה רבנו' הפוכות.

אני קם בתנועה נחרצת.

למרות כל הסכנות אני פונה ישר אל החלון, סוגר אותו ומתיישב בכורסה.

איך לא חשבתי על זה קודם.

אני קוטף עלה זך של פילדנדרום. מרוב ירוק ובריאות אני חושש בתחילה לגעת

בו, אבל אז, אני מביט בחלון וחש שברגע זה, ממש ברגע זה, מתרחש שנוי.

אני מקרבו באטיות אל פני עד שראייתי מיטשטשת.

אני לועס בנחת.

                                              

שלושה חלומות על חבשוש

 

שבע שנים מופיע אצלי חבשוש בחלומות. בבוקר אני פוגש בעיניו שפעם היו חומות, אומרות,'בוקר טוב אדון הלוי'. שבע שנים אני שונא אותו. שונא להביט בפניו ולומר לו 'בוקר טוב', כל בוקר.

פעם חלמתי על חבשוש מלוכסן-עיניים, מטפטף עלי טיפות מים. התעוררתי מזיע, בוהה בחיוכו של צ'ארלי צ'אפלין.

כל-כך הרבה תכניות שלא מתגשמות אני מתכנן לאחר החלומות, כמו לנסוע לסומטרה, לקנות אופנוע ולחרוש את אפריקה, לקרוא לחבשוש אלי לדירה ומול צ'ארלי לירות בו מטווח קצר, או לתפוס אותו יום אחד עם החיוך האווילי הזה שלו ולצעוק: "חבשוש, יא בן זונה, צא לי מהחיים, אני לא רוצה אותך אצלי בנשמה". תקוה היא היחידה שיודעת על הסיוט הזה.

"למה אתה נוסע מרמת השרון לפגוש אותו יום-יום? תשאר בבית". צודקת תקוה. כשאני לא נוסע לרחוב העליה, אני לא פוגש את חבשוש. אבל תקוה עזבה ואין יותר מישהו שינתק אותי משיטוטי היום וסיוטי הלילה. אני קונה זיתים בוולפסון ואורב לחבשוש בפינת הרחובות לוינסקי-עליה. ביום שישי ראיתי אותו עולה בכבדות, עם סל מפלסטיק צהוב בידו האחת ובשניה עוף מקרקר. איש צנום עם פראות בעיניים ופאות מסולסלות.

פעם כשעוד היו עיניו חומות והיה לוקח את צביקה ואותי לגן החיות ברחוב

הדסה, חשבתי שאין איש טוב ממנו בעולם. אבל מאז שצביקה נהרג, עיניו של חבשוש כמו שני חורים שחורים הבולעים את הכל והוא הפך לאדם חסר-בושה שמביט ישר לתוכי בעיניו החטטניות ואומר: "בוקר טוב אדון הלוי".

יום אחד לקח אותנו חבשוש לסרט עצוב שבו היפנים מפציצים כפר דייגים. ילד קטן טלטל את אביו המת ושאל: "אבא, מתי זה יגמר?" ושוב שאל ושוב שאל. צביקה ואני בכינו.

"מה, הוא מת?" שאל צביקה.

"מת", אמר חבשוש.

"גם אתה תמות אבא?"

"כן", ענה חבשוש.

"גם אני?"

"כן", אמר חבשוש, "אבל הרבה אחרי".

בשבת שוב חלמתי עליו.

חבשוש על עץ ברוש, אני על תות.

חבשוש כורך למותניו חבל וחוגר עצמו לגזע העץ, כמו עובד של חברת חשמל. הוא

עושה קשר לאסו בחבל ארוך ומניף אותו באוויר בעוצמה רבה. הלאסו מתהדק בדייקנות על צמרת העץ וחבשוש מושך עצמו מעלה.

אני בבגד ים. קר. הגוף מתחמם ממאמץ הטיפוס. אני עובר מענף לענף עד שהחתול של דוריס - שנדרס לפני שבע שנים - מיילל.

אני עוצר ומאזין. חבשוש מגדיל את הפער בינינו.

באותו רגע מעופפת תרנגולת בשמים.

אני מזהה אותה מייד, זה העוף שאתמול היה קשור לחבשוש ליד, רק שבשמים העופות מקבלים שמות. אתמול רצה לעשות ממנה מרק-עוף והיום היא באה לתקוף.

התרנגולת חגה סביב חבשוש כמו מטוס-קרב שבע הפלות.

חבשוש עומד דרוך על ענף דקיק, אפילו לא מספיק לקשור עצמו לגזע. כולו ריכוז

ומאמץ לאתר את האיום. עיניו השחורות מנקבות חורים זעירים באצטרובלים. ואז הוא מניף את הלאסו כמו קאובוי מיומן ולוכד את התרנגולת במעופה. חבשוש הקשור לצידו השני של החבל מעופף בעקבותיה.

שקשוק רכבת הלילה. אור הקטר מאיר את צ'רלי צ'פלין. צביקה קנה לי את הפוסטר הזה לבר-המצווה שלי. אני מושיט יד למגבת, מספיג את הזיעה וגומע מכוס המיץ.

נדמה שאני שומע את החתול של דוריס מיילל ואת צחוקו של חבשוש המשייט בשמים.                                                                                                                            

החובש צורח בהיסטריה שיש לפנות את צביקה מייד. אני מעיף בו מבט מהיר ומבחין בכתם דם ליד המותן, חוץ מזה הוא נראה שלם. אני מתעלם מהחובש ונותן פקודה להצמד לתוכנית המקורית לכבוש הכפר. כשאני חוזר לצביקה לאחר כשעה הוא חש בנוכחותי ופוקח עיניים, "אתה זוכר שבסרט אבא הבטיח לי שאחיה אחריו?"

פתאום אני לא בטוח.

"חובש!" אני זועק, "חובש!". המסוק מודיע שאינו מסוגל לנחות, שנעלה את צביקה למשטח מעל הכפר. זמן עובר.

ביום ראשון חלמתי שחבשוש דופק אצלי בדלת ואומר:"חזרתי".

"איפה היית יא חבשוש?"

"הייתי בנורמייקה", אומר חבשוש בהתרגשות. "דובים סוחבים שם מזוודות במלון ומסרבים לקחת טיפ. ג'ירפות מנקות חלונות. שבעים ושבעה פילים עומדים במעגל תחת לתחת, לפניהם שוקת מעוגלת ועם החדק שואפים ופולטים מים. מזרקה נהדרת שעופות צבעוניים פורחים בה והברמן הוא טיגריס זקן עם טבעת זהב כמו של אשר דדון מהפילפלים.

אם אני מבקש ויסקי, הוא מוזג וודקה. ככה זה בנורמייקה, מקבלים מה שהברמן

רוצה. אני מכין לו תה עם נענע ומביט בקמטיו. חבשוש עומד לסיים את התה וללכת.

"את מי אתה חושב שאני רואה בבובלינגטון, ברחוב הראשי?"

"בובלינגטון?"

"עיר הבירה שלהם שם בנורמייקה. את מי?"

חבשוש נסער, קמטיו פרועים. משמבחין בשתיקתי אומר: "את דוריס אני רואה. דוריס והחתול שלה, זה שנדרס. אני שואל אותה, 'הוא לא נדרס לפני שבע שנים?' 'נדרס', אומרת לי דוריס, 'אבל בבובלינגטון יש את הווטרינר שמבצע ניתוחים לחיות שבעליהם ממשיכים להתעקש'".

אתמול, זה היה בכל זאת החתול של דוריס שחזר כמו חדש מנורמייקה.

ביום שני הלכתי לישון בשלוש לפנות בוקר.

בבוקר אני נוסע לבקר את צביקה בקרית שאול. בצהריים אני מחפש את חבשוש בחנותו בלוינסקי. בערב אני רץ חמישה ק"מ. בלילה אני הולך לדוריס לראות אם החתול שמיילל לי בחלומות אכן חזר מהמתים. דוריס והחתול לא בבית, אני מחכה ליד הדלת ודוריס לא מגיעה. אני חוזר הביתה ומוצא על הדלת פתק מדוריס, 'חלמתי עליך'. איזה עולם קטן.

השעה 3:45, רכבת הלילה עוברת. צ'רלי מחייך אלי ואני ער לגמרי. אני מגלה

שביום השישי לבריאת העולם, בספר בראשית, מופיעה המילה 'ישראל', כל אות

שביעית. אני גומע מבקבוק הערק את השארית ומתחיל בחיוגים הליליים שלי. לרוב עונה מזכירה אלקטרונית. אצל תקוה יש הודעה מיוחדת עבורי: "לך לישון מותק, לך לישון".

חמש בבוקר שעה מיטיבה עם משכימי קום, אך אכזרית למושכי לילה.

אני חושב לעבור הבוקר אצל חבשוש אבל מעדיף להתאפק ולפוגשו בחלום וזה באמת מה שקורה הלילה.

יש בי תחושה שחבשוש מנסה לומר לי משהו חשוב ושאני צריך להיות קשוב, קשוב מאוד. עיניו שואלות שוב את אותן השאלות. למה נתת פקודה לתקוף מכיוון המיסגד במקום משטחים שולטים? למה לא פינית אותו מייד? למה לא העברת אותו למשטח העליון לפני סיום הטיהור?

ישנם לילות בהם פוגשים חלומותי בחלומותיהם של אחרים. לעיתים החלומות מתחלפים. לתקוה יש חלומות פשוטים ונקיים שמלטפים את הפנים כמו ספוגית לחה, טבולה בניחוח שיערה. בחלומות של חבשוש רק עיניו מביטות בי עם כל השאלות, המעוררות אצלי את הכמיהה לחלומות שלעולם אינם מתגשמים.

חבשוש שולף משור מתיק הפלסטיק הצהוב. החתול של דוריס מיילל. אני רואה את שיניו, מחודדות ומאיימות.

אני מנסה להתעורר אבל חבשוש מנפנף קלות במשור ומסמן לי להשאר במקומי.

 הוא מוציא חבל ומתחיל לטפס לעברי. מבעד לעלים צצות עיניו השחורות, חיוכו

וה'בוקר טוב אדון הלוי' שלו. חבשוש מנסר לי את הענף ואני מפנה את העלים והענפים הקטנים. יבבה עמומה הלוך וצרחנית חזור. חבשוש כורת את הענף שלי ואני עוזר לו. הענף נשבר בשאון מחריש אוזניים, אני מנסה להאחז בו אך נופל ונופל ונופל, לתוך רכבת הלילה. לחיוכו של צ'רלי. אל המגבת הרטובה.


 

 

פינלנד

 

אני מנסה לדבר על לבו של בעל הבית שיקנה מזגן. שנה אני מדבר אליו. לא

העלאה, לא קידום, מזגן אני רוצה. ביום החם ביותר בשנה אני מחליט לנסוע

לפינלנד. ומייד, כדי שלא תפוג הנחישות, אני מזמין כרטיס. במשרד הנסיעות

מודיעים שכדאי לטוס דרך וורשה.

הייתי נשאר במשרד הנסיעות עד שעת הסגירה. שאלות שאגרתי שנים, ניגרות

בשטף. 'מטוסים', 'יבשות', 'אוניות'. אני מדקלם, נהנה מהקרירות

ומהפוסטרים של חוץ לארץ. פינלנד.

מה יכול להיות רע בפינלנד, במיוחד שכאן ארבעים מעלות בצל ובחנות אין לי

מזגן. פינלנד. איך לא חשבתי על זה קודם.

למחרת, בהפסקת צהריים, אני יושב בספריה. כל ספר על פינלנד מייבש לי את

הזיעה. הפינים מחייכים אלי בהבנה, חלקם באהבה. והפיניות, אין יפות מהן.

אני קונה 'פינלנדיה' ובערב שותה כוסית להתרגל. אני לא מספר לעדנה דבר,

גם לא לאמא, רק לבן אני אומר: "אבא יסע עוד מעט לחופש". עדנה ואני

מדברים כבר שנים על נופש בפריס, בלי הילדים לשם שינוי.

הייתי רוצה לומר בפשטות "תראי עדנה, חם לי נורא, אני נוסע לפינלנד, כבר

קניתי כרטיס. שבועיים בסך הכל. אני מאוד אעריך אם לא תעשי מזה עניין".

אני לא מדמה את השיחה הזו בארבע עיניים, זה מול זו, מעבר לשולחן, אלא

תמיד ממרחק בטוח. אולי אצעק מלמטה: "עדנה, אני נוסע לפינלנד. ביי". או

בטלפון, רצוי מוורשה. נשמע לי הירואי להתקשר מוורשה. "היי עדנה, וורשה

איז קולינג, פינלנד דוז פוא, אני מקווה שאת לא כועסת, ביי".

מכבידה העובדה שאני לא יכול לספר על פינלנד לאף אחד. כל החברים שלנו

משותפים, שאול החבר היחיד שהוא רק שלי. אני יושב על מציבה מטופחת הסמוכה

לשלו. שני ברושים ננסיים צומחים שם ותמיד יש פרחים. חיים קוראים לו,

לשכן של שאול. פעם אמא של חיים באה בדיוק כשישבתי על הבן שלה. היא לא

צעקה, רק הביטה בברושים הננסיים. נמלטתי משם. אני מספר לשאול הכל. בעצם

אין הרבה מה לספר. חם. מעיק. אין לי מזגן. אני מזיע כל היום וקניתי

כרטיס לפינלנד. שאול מבין. מה יותר טבעי מלנסוע לפינלנד. לא צריך להיות

חבר כל-כך קרוב לראות שהבן אדם מיובש. יושב ומזיע כל היום, וגם שני

ילדים קטנים בבית זה לא פשוט. אז פינלנד, ובאמת, ככל שאני משוחח על כך

עם שאול, זה נשמע לי פתרון הגיוני יותר ויותר. שאול הוא  היחיד איתו אין

לי ויכוחים, אולי בגלל שבתריסר השנים האחרונות אני מוצא פורקן בשתיקת

האבן שלו. יש הבדלים בטמפרטורה בין בית הקברות לעולם שמחוצה לו. שאול

אומר שכמו שהזיעה מקררת את הגוף, הדמעות מקררות את הנשמה. באמת קריר כאן יותר, אולי גם בגלל שהאנשים הולכים כאן לאט. אני כל-כך רוצה שניסע ביחד

לפינלנד. אני יודע שנסתדר נפלא, תמיד הסתדרנו. מהיום שהכרנו באוהל

הטירונות, עד היום שנהרג, הבנו אחד את השני. במבט, בהרמת גבה,

בתנועת יד. "אני נוסע לפינלנד", אני אומר וזהו. כמו תמיד.

אני מתחזק משתיקתו. עדנה לא חושדת. גם אני לא חושד בה. אנחנו כבר שנים

לא חושדים אחד בשני בכלום, וזה משעמם.

"מה דעתך על סקנדינביה", אני שואל בערב.

"מתאים לי", עדנה אומרת.

"ואיזו ארץ היית בוחרת?"

"פינלנד", עונה עדנה ללא היסוס. אני רץ לתיק שלי, סוחב אותו למרפסת

השירות, נועל את הדלת ומפשפש בקדחתנות בתא עם הרוכסן. הכרטיס שם, כולל

זמני הטיסות והרכבות.

"מה קורה?" שואלת עדנה מעבר לדלת ואני יוצא, גמלוני ונשרך, עם התיק הכבד

שכל-כך לא שייך. עדנה מביטה בי, כמו שהביטה כשהלכתי להביא את בן  מהחוג

הלא נכון.

"רוצה לישון מוקדם?" היא שואלת. אני מהנהן.

"למה דווקא פינלנד", אני שואל. עדנה מביטה בי במבט מרוכז שמתמוסס אט-אט

ואז היא מאבדת עניין ופונה לעיסוקיה. לא תמיד מתרחש מה שאני צופה, רק

קצת חשד רציתי לטעת בה, שיהיה מעניין, וגם שלא ממש תופתע כשתשמע את קולי מפינלנד. שלא תסנן ישר "בן זונה", אלא תזכור שכבר רמזתי לה, שנתתי לה

אפשרות להבין שפינלנד היא היעד המועדף עלי. הכרטיס לפינלנד בוער בתיקי.

עוד שבוע. אני קורא שיש שם טיולי מזחלות. מה יכול להיות שקט יותר, מרגיע

יותר מהחלקה בלילה על שלג לבן. תריסר כלבים חסונים, נווטת פינלנדית

בשיער מתבדר, ומדריכה פינלנדית המכריזה על האתרים על פניהם אנחנו חולפים

בדהרה וברקע שמש פינלנדית ממוזגת שאינה שוקעת.

כל יום חם מקודמו, שיאי שרב נשברים הקיץ. אולי אקנה בפינלנד בית ואבלה

שם את הקיץ, אמצא מקום רחוק מהגבול הרוסי.

"אני לא יכול לחיות כאן יותר".

"על מה אתה מדבר", שואלת עדנה.

"מילואים, עבודה".

"אתה בסדר?"

"בסדר גמור". נותרו לי יומיים עד הנסיעה.

"לא עשית מילואים כבר שנתיים, על מה אתה מקטר", מלטפת עדנה את ראשי.

"אני אוהבת אותך, טיפשון", היא אומרת, "אולי כדאי שתיקח לעצמך קצת חופש,

איזה פסק זמן. אולי נקדים את הנסיעה שלנו לפריס, למה לא בעצם".

"מה זה להקדים?" אני שואל.

"אני מארגנת את אמא שלי לשבוע, עשרה ימים. מבחינתי תוך חודש אפשר

לנסוע".

"טוב",  אני אומר.

"ובינתיים תנוח, אתה נראה קצת מעופף".

מהחנות אני מצליח לעשות רק שני טלפונים. האחד ליניב, המ"פ של שאול ושלי,

שהוא מתווך גדול ברעננה. אני שואל אם הוא מכיר במקרה איזה מתווך

מפינלנד. יניב צוחק. אין לי זמן להסביר לו, כי בעל הבית בדיוק נכנס.

הטלפון השני לאמא, לשאול אם השלוש-מאות דולר עדיין אצלה. מטרידה אותי

העובדה שאני לא יודע אם אפשר לקחת בפינלנד משכנתא. בלי משכנתא, לא אוכל

לקנות שם בית, או אפילו דירה, העיקר שיהיה על שפת אחד מאלף אגמים.

אני בא בשעת אחר הצהרים להפרד משאול. ממש נעים כאן. אפילו רוח קלה

מנשבת, ואני  חש הקלה. שאול שקט וקשוב כהרגלו. אני יודע ששאול מבחין

בהתרגשות שלי. שאול תמיד קולט אותי. גם כשהגענו לדוחא, מעל שדה התעופה

של ביירות, ביום בו נהרג, הוא אמר: "אל תדאג, היא תחזור אליך".

ובאמת, בדיוק חשבתי על עדנה שבפעם האחרונה שנפגשנו אמרה לי, שלא טיפוס

כמוני היא צריכה. ובהלוויה, כמו שהוא חזה, עדנה הושיטה לי יד ואני, מרוב

התרגשות, הצעתי שנתחתן.

אני מספר לשאול על התוכנית לקנות בית בפינלנד, או אפילו דירה קטנה על

האגם ולהעביר שם את הקיץ. אולי אפילו עדנה תחשוב שזה שינוי מרענן.

הילדים יהיו בגנים פינלנדיים עם גננות פינלנדיות, ובכלל, מה רע בללמוד

עוד שפה. נחזור לארץ בספטמבר, נינוחים ומאושרים.

גם את הסאונה הם המציאו. עם כלבבי.

יכול להיות שזה כל-כך ימצא חן בעיניינו שנרצה להישאר יותר. אי אפשר לדעת

עם הפינים האלה, שמרוב הכנסת אורחים כבר לא נעים לעזוב אותם, והנקיון

שלהם, והשלג. אני מבטיח לשאול, שאם נחליט להשתקע, אחזור במיוחד כדי לקחת אותו לשם.

עדנה רצה כאחוזת תזזית ברחבי הבית. "מה קרה", אני שואל.

"יום הולדת של הבת שלך", היא מחייכת אלי.

"מתי?" אני שואל בטמטום.

"מחר, מותק", היא עונה.

"באיזו שעה?"

"בחייך".

מזל שהיא במצב רוח טוב. הקטעים האלה של שכחה, בייחוד לגבי הילדים,

מוציאים אותה מדעתה.

"אנחנו נוסעים יחד לגן, אני רוצה להגיע כבר בשמונה וחצי שלא תעשה לי

פאשלות", פולטת עדנה תוך כדי התרוצצות בלתי פוסקת.

הטיסה לוורשה יוצאת ב11:30-. קצת לחוץ.

בערב עדנה אופה עוגה ומורה לי להכניס ממתקים לשקיות הפתעה. אני עובד כמו

רובוט, טוויסט, סוכריה חמוצה, שני טופי, שלושה בייגעלך, מקל סבא קטן,

לולאה, חוט אדום לקשירה, השקית הבאה, טוויסט, סוכריה חמוצה.. טלפון.

אני כמו מתעורר ורץ למרפסת. אני אורז שני זוגות געטקס, סוודרים, ומכנסי

דובון, דוחס עד אפס מקום את התרמיל הצבאי.

עדנה נכנסת לאמבטיה, אני מנסה לסגור את הדלת אבל היא כבר לידי במרפסת.

"מה זה?" היא שואלת.

"זה.. זה.. אני, כבר אין לי מקום, אז את הדברים של החורף, אני מעביר

לאמא שלי". עדנה יוצאת. אני מבריק מזיעה.

יובל הקטנה שרה וקופצת, מוקפת בחברים והמון אהבה. עדנה מפזזת יחד איתה.

אני מצלם. עדנה מפתיעה עם קוסם שמעלים לילדים את הכובעים. יובל מאושרת,

גם עדנה. ב10:30- אנחנו עוזבים את הגן. עדנה מבקשת שאקפיץ את הקוסם

הביתה. "תעזוב את החנות היום, בוא נחגוג", כך עדנה אומרת. אנחנו יושבים

בבית קפה ומעלינו כרזה של פינית מחייכת, מחזיקה בקבוק 'פינלנדיה'.

מלצרים פיניים ומלצריות פיניות עם חיוך שלא שוקע לעולם, מרחפים סביבנו.

אני מצביע לעבר הכרזה: "זה מה שאני רוצה". המלצרית מחליקה על רצפת הקרח

להביא בקבוק קפוא.

כשהמטוס שלי ממריא אני מגביה את הבקבוק לעומתה ושותה עד טישטוש חושים. המטוס חולף מעלי ומרעיד את הכוסות. אני מנפץ את הבקבוק על גדר האבן.


 

 

האופניים

 

קצה הצמיג  נדחק אל מגן הגלגל ויוצר שקשוק האופייני  רק לאופניים של בטינה. שקשוק, קול חריקה מתוק, כצליל פעמונים. את פגישתנו כבר כתבתי.

"האופניים.." אני אומר.

"כן", פונה אלי בטינה בעיניי האיילה החומות, הגדולות, הנפלאות שלה.

"אני יודע לתקן אופניים בידיים שלי".

"כן", ממשיכה בטינה להביט בי וממיסה את  קרחוני הקוטב, מפלס  האוקינוסים עולה, סכנת הצפה.

"לתקן לך את החריקה באופניים שלך אני יכול, בידיים שלי".

וכמה שאני חוזר על המשפט הזה וכמה שאני כותב אותו וכמה שאני  מתאמן על המשפט הפשוט הזה מול הראי, בידיים מושטות לכיוונה של בטינה, ביד אחת המורה על הגלגל ובשניה על הכובע לראשי, כמה שאני מסתכל יותר כך יוצאים המשפטים גמלוניים, בעלי מרווחים גדלים והולכים, נעלמים באד העולה משיערה, בטינה ממשיכה לשקשק באופניה ואני ממשיך לעקוב אחריה.

אני מכיר את המסלול הקבוע מפתח הסופרמרקט, בו היא יורה באקדח את המחירים לקופסאות, אל הרחוב הראשי, שם תמיד אני חושש כשנעלמת בטינה מאחורי אוטובוס או מכונית גדולה, עד שמופיעה שוב עם אנחת רווחתי, משקשקת כהרגלה. ברמזור ליד בית הספר פונה בטינה במעלה הגבעה, עולה באיטיות, תמיד קשה לה הקטע הזה וגם לי וכבר ראיתי את עצמי  נעמד שם, ממש בקצה העליה.

"האופניים.." אני אומר.

"כן", פונה אלי בטינה בעיניים המחייכות, המאירות, השמחות כל כך לראות אותי שלם.

"אני יודע להעלות אופניים, בידיים שלי".

"כן", ממשיכה בטינה להביט בי ומתירה את כל השריונים, שריון אחר שריון ריבוע אחר ריבוע, שרוול אחר שרוול. 

"להעלות לך את האופניים שלך, אני יכול בידיים שלי".

וכמה שאני חוזר על המשפט הזה וכמה שאני כותב אותו וכמה שאני משחק אותו באותו מקום בו הוא אמור להאמר, מייד לאחר הרמזור, בתחילתה של העליה בה מדוושת בטינה באטיות מתנשפת, זה כל- כך קשה לאחר יום עבודה.‏ אני פורש שתי ידיים, לעיתים רק יד אחת, מעמיס על כתפי מוט ארוך עם דלי אחד שלם ובמקום השני שנשבר חיברתי גלגל של עגלת תינוקות. עולה במעלה הגבעה, ממלמל לעצמי לעברן של מכוניות ונהגים סקרניים.

"זה שום דבר  בטינה, באמת שום דבר".

רגע לפני פסגת הגבעה עוצרת  בטינה, מוציאה ממחטה לבנה עם ראשי תיבות באדום, ומנגבת את מצחה הלבן, הגבוה, הנפנה לעברי בהבעת תודה. אני מניח את אופניה בפיסגת הגבעה, ממנה נותר רק לגלוש בהנאה.

"תודה", היא מכוונת את ראשה לעברי.

"זה שום דבר בטינה, באמת שום דבר", אני נפנה לעברה ומנשק נשיקה ארוכה למצחה.

ציפצוף ארוך מקפיץ אותי חזרה לשולי הדרך, קללות.

"חמור", אני ממלמל לעבר הגלגל המיטלטל  לפני.

בטינה גולשת במורד, שיערה ארוך, שחור, בוהק, שקרני שמש אחרונות של יום עבודה,  משווים לו מראה אדמדם. עד לצומת הבאה היא לא מדוושת כלל. השקשוק  התכוף מבשר את מהירותה, הנה בטינה באה בצליל חכוך עליז של צמיג במגן האופניים, גם אם אפשר היה לא הייתי  מתקן את הפגם המפיק קול ערב כל-כך. רק פנס צריך לקנות לה כי כבר ערב ואסור לנסוע ללא תאורה. אני חושש לה מאוד, במיוחד בין משאיות שלא תימחץ. באותה צומת בה יורד בדרך כלל הערב, אני מציע לה.

"האופניים.."

"כן", פונה אלי בטינה בעיניים החופנות את חיוכו של העולם ומביטות בי  עם רמצי האור האחרונים, ההולכים ונמוגים לתוך אישוניה.

"אני יודע להתקין פנס באופניים, בידיים שלי".

"כן", ממשיכה בטינה להביט בי והדם נשאב במגנט  ענק מעל לראשי, אין גוף, לא ידיים, פנים מלאות דם ואוזניים ארוכות, מוזרות, הצפה של דם.

"להתקין לך פנס באופניים שלך, אני יכול בידיים שלי, כי מאוד מסוכן בלילה בלי אור לנסוע".

וכמה שאני חוזר על המשפט הזה וכמה שאני כותב אותו וכמה שאני מנסה לחבר גביעים של שמנת לקצה המוט הארוך או לדלי או לגלגל הקטן של עגלת התינוקות, תמיד יש איזה נהג או עובר אורח שמנסה לדרוס אותי, או צוחק למעשיי, אבל אני ממשיך לבוא במורד הגבעה עם המוט הארוך, הדלי והגלגל הקטן של

עגלת-התינוקות, ערב ערב, מחכה לבטינה שתסכים להעביר את האופניים המשקשקות רק לרגע קט כדי שאוכל להעמיד את המושב,  לרדת על ברכיי ולהתקין את הדינמו ואת החוט ללפף היטב סביב צואר - הכידון והכידון, עד לפנס עצמו, ועם נייר דבק שחור להצמיד חזק ואז לתת שוונג גדול לגלגל ועם החריקה המתוקה לראות את הפס הזהוב ואז תמשיך לדרכה, מתווה את מסלולה בזהוב הפנס שלי, משם פונה בטינה ברחוב צדדי אל ביתה. את המוט הארוך עם הדלי והגלגל הקטן של עגלת התינוקות אני מטמין בין השיחים, כך אני קרב אליה עד שהיא מחנה את האופניים בפתח בית דירות ארוך עם חדר מדרגות נמוך וחשוך. שם מתחת לתיבות הדואר, הפעורות כגוזלים מורעבים, היא  קושרת את אופניה למעקה ברזל חלוד.

כך תפסה אותי בטינה מרחרח את מושב האופניים שלה.

"היי, מה זה", צעקה בבהלה.

למרות כל המשפטים, המחשבות, החלומות, המכתבים, הנסיונות, החזרות, נאלמתי דום.

"מה אתה עושה באופניים שלי".

"אני, רציתי, כבר הרבה זמן".

"גנב", זועקת בטינה.

"האופניים", אני אומר.

"כן", פונה אלי בטינה בעיניים שכל תוכחת העולם טמונות בהן וגם פחד. דווקא מפני, פחד.

"כן", דוחקת בי בטינה.
"אני דווקא רציתי, האופניים, את יודעת".

"אתה גנב". היא אומרת ואולי שואלת, לא יודע.

"לא, לא, לא אני בידיים שלי", ואני פורש את הידיים לצדדים, "כבר הרבה זמן",

"טמבל", פולטת בטינה ועולה חזרה.

"לא, לא", אני נזעק, "רק רגע".

"מה אתה רוצה, אני לא מבינה, באת להריח לי את האופניים".

"לא, אני כבר הרבה זמן באופניים, אני יודע לתקן אופניים".

"אתה רוצה כסף?" היא שואלת ואני שוב משתתק.

"כן", ממשיכה בטינה להביט בי ומייבשת לי את הגרון ואת הנשימה. אני חש את הדם מצטבר לי באוזניים ולא רוצה לרדת, קשה  לפתוח את הפה.

"לתקן לך, להעמיד למעלה בגבעה והפנס, הפנס," אני אומר לה, "הפנס מה עם הפנס".

שתיקה.

"אין לך", אני סוף סוף מצליח.

"לך מכאן, טמבל", אומרת בטינה ועולה במדרגות בריצה.

אני זוחל  בין השיחים לחפש את המוט הארוך, עם הדלי השלם והגלגל הקטן של עגלת התינוקות. אתאמן כל הלילה כדי להתייצב מחר, מוכן, מול הסופרמרקט שלה, בשעה היעודה.


 

 

געגועים ליונק הדבש

 

למרות הזמן הרב שחלף מאז נטש, מקננת בי התקוה שיונק הדבש יחזור.

מיכל הפטל המיותם, בפינת מרפסת המטבח, הוא התזכורת  היחידה שנותרה לי

ממנו. אני אומרת לבן שאני כל-כך מתגעגעת וכמו באגדות אני רוצה ליטול מקל,

תיק,  ובו מפת העולם, ולצאת למסע עד שאמצא את יונק הדבש שלי. בן אומר שזו

טעות לחפש רחוק מה שאפשר למצוא קרוב.

בן שקוע במדיטציה שלו. ראשו על חזהו בישיבת לוטוס. ידיו שלובות על ברכיו,

כפות ידיו פרושות כלפי מעלה. וילון שקוף מפריד בינינו. זה בן שלי, מאז

ילדותנו אנחנו יחד. אני מכירה בו כל חיוך, כל גומה, כל קמט, כל שערה, הכל

כל-כך טוב היה עד שהתחלנו לדבר על ילדים.

יוצאת אל המרפסת. מנסה לא להביט אל מיכל הפטל ויודעת שלא אצליח. שומעת את הרפרוף המהיר של כנפיו, את צקצוקיו בהגיעו אל המיכל הקטן, את השריטות

העדינות של ציפורני רגליו על אדן המרפסת.

בחנוכה, כשגסס, גוננתי עליו בכף ידי מפני הקור, הזלפתי מים מסוכרים

למקורו הפעוט.

יונק הדבש שלי, שהגיע משום מקום, פרח. אני מתגעגעת אליו. ציפור ללא שם.

איך לתאר געגועים לציפור.

בריכת המים שבנה סבא נשקפת מולי, חרבה. סבתא סיפרה שלאחר סיום בנייתה,

קפץ סבא לתוכה עירום ושאג משמחה. זה היה בתקופה שהמשפחה שלו הובלה

בקרונות ברחבי אירופה. סבא לא ידע. הוא הקים בית ובנה בריכה וזה הספיק

בכדי לשאוג משמחה. בן אומר שאפשר לצעוק משמחה גם אם אף אחד לא שומע.

ציוצן הנוגה של הציפורים.

אם לא ירד גשם יקמלו הפרחים המשתרגים מדפנות הבריכה.

בן אומר שדמעות פורצות לבסוף. אין טעם להילחם. הן חורצות את הלחיים,

פולחות את האויר ונשברות בהד אל העמק.

הגעגועים הישנים, אולי לתקופה שיונק הדבש היה מגיח מהעמק הפתוח היישר אל מיכל הפטל שלו. לגימותיו משתקפות בעיניו הכחולות המחייכות של בן. אז היה נעלם מול הרוח בנפנופי כנף מהירים שבמהירים. בן ואני היינו מנפנפים אליו

חזרה וממהרים למלא את המיכל במיץ פטל.

לראות אותו, רק עוד פעם אחת. אולי נטרף?

אני מתיישבת על כסא חסר משענת. בן נאלם מאחורי הוילון שלו. אני בוכה לבד.

אני רוצה ילד. ילד. זה מה שאני רוצה באמת.  אני רוצה למלא את החור  הזה

בבטן. בן מחייך. 'אנחנו צעירים' הוא אומר, ומלטף לי את הסנטר. העיניים

שלי מביטות בי בחמלה דרך הכחול של העיניים שלו. זה נגמר במיטה. זה סותם

לי את החור בבטן עד שאני מתעוררת ובוכה בסופם של לילות בהם אני חולמת על

המהרישי. הגעגועים תמיד חוזרים, כמו עכשיו. 'געגועי מרפסת', אני בוכה על

הימים בהם שחינו עירומים בבריכה של סבא, על חיזוריו של בן, על מתנת

חנוכה של יונק הדבש.

בן מתכונן לקראת מפגש עם המהרישי. בתקופה האחרונה הוא שותה רק מים, כשאני מתחננת הוא תוחב כמה גרגירי אורז לפיו, הסדוק בחיוך תמידי. את ספרו של המהרישי  הוא נוטל עמו לכל מקום. גם מהעבודה הנוכחית עומדים לפטר אותו

ועדיין הוא מחייך. מרגיזים אותי השלווה שלו, החיוך שלו. חצי שעה של ניתוק

מדי בוקר ושעה בערב. כעת, לפני הביקור של המהרישי, שעה בבוקר ולפעמים כל

הערב, הוא יושב ללא ניע, ממלמל לעצמו תפילה או קורא בכתביו ואני כל-כך

רוצה לדבר אליו. השיחה שהוא הבטיח בקשר לילדים נדחית לקיץ. אצל בן הכל

מתחלק ל'קיץ' או 'חורף'. בן הוא אדם ללא עונות מעבר.

בשעת הדלקת נר שני של חנוכה, שמענו את משק כנפיו ועם הצליל באה הידיעה

שיונק הדבש שלנו במצוקה. רצנו אל המרפסת. יונק הדבש היה מוטל על הרצפה.

אני מושיטה יד, הוא אינו מנסה לברוח. בן אומר שאסור להחזיק אותו בבית כי

בשבי הוא ימות. אני מתעקשת. אחת הפעמים הבודדות שאני מתעקשת מול בן.

יודעת שאסור לשחרר אותו. אני מזינה אותו גרגרים מיוחדים לציפורים, מבשלת

אורז בחלב וכשאינו רוצה לאכול מטפטפת לו חלב מרוכז ישר אל המקור.

הווטרינר מושח לו את הפצע בבטן וחובש. בערב אני מחזיקה אותו בכף ידי. כל-

כך מתוק, קטן וחסר ישע. לא איכפת לי מתי בן חוזר. הטיפול ביונק הדבש

משכיח את הגעגועים.

בנר שני הגיע, בנר שביעי פרח.

אני מרשה לעצמי לבכות רק במרפסת. זו הפינה הקטנה שלי בכל הבית הגדול

והריק הזה. האוויר נעשה כבד וסמיך. עייפות יורדת עלי. אני משירה את החלוק

ומגששת בשקט. בן בדיוק באותה התנוחה ואני נופלת על מיטת-הכלולות שלנו

שחורקת חריקה קטנה שרק את תחילתה אני שומעת.

אני בהריון. הבטן זוהרת לי כמו פסים של דגי ניאון. אני לא אוכלת, רק שותה

מיץ פטל מהמיכל של יונק הדבש. מישהו עם עיניים כחולות-בהירות כמו של בן,

אבל הרבה יותר גבוה ממנו בא באמצע ההריון לבשר לי, שכשיוולד בני ואביא

אותו לפני אביו הנעלה, זו תהיה הפעם הראשונה מאז הצום הגדול בה יפקח

המהרישי את עיניו ויביט ל'כיוון שלנו'.

אני יולדת בתוך שמיכה רכה וחמה הממלאת את כל החדר. שומרי ראש יושבים

בתנוחת לוטוס לאורך הקירות. מיילדות אוחזות בגופי. אני כמהה להשאר לבד.

לא ככה דמיינתי לעצמי. פס של זוהר זורם מבין רגליי. הכתם הזוהר נעלם

מבטני ועובר לעיניו של ילדי.

ביום בו נושאים אותי אל הארמון, זוהרים העלים בערוגות הירוקות. הכושית

קטנת הקומה, שמונתה לי כאומנת, מכינה זר ועונדת לראשי. כששואלים את

המהרישי, למה לא יפקח את עיניו, הוא אומר, 'אני פוקח עיניים אבל לא

לכיוון שלכם'. הזר הגבוה אומר שברגע שיהיה לו בן, יפקח המהרישי את עיניו,

זו הסיבה שאט אט נקבצים תלמידיו הרבים מאחורינו. רק מילמולי התפילה

נשמעים. בכניסה לארמון נשמע רחש פתיחתו של שער הזהב המשובץ אבן אדומה.

שומרי ראש שתקנים מקיפים אותי ואת ילדי הזוהר. הכושית מחזיקה את בני

בידיה. עוד ועוד מאמינים מצטרפים אלינו.

כך אנו צועדים בשבילים מלאי פרחים קסומים המפיצים ריח עז. אני מושיטה

לשון, לוגמת מהריח המתוק. בארמון, בריכה הדומה לבריכה של סבא. על שפתה

יושב המהרישי בשיכול ידיים, ראשו  על חזהו. פניו שלווים ונקיים, עיניו

העצומות מביטות בידיו. אני קריבה אליו. הכושית מושיטה לי את ילדי ונשארת

מאחור. הזוהר מתעצם ככל שאני מתקרבת. המהרישי  כמו ניעור, ידיו נפרדות

לאט זו מזו ומתחילות לטפס לצידי גופו. המורה והאגודל נסגרות ויוצרות עגול

כשיתרת האצבעות פרושות. כסאו מוקף בראשי תלמידיו. כולם מחכים לרגע בו

יפקח סוף סוף המהרישי את עיניו.

המהרישי מרים את ראשו. אני כורעת לפניו ומושיטה לו את ילדו. עיניו

הסגורות מביטות בי. דממה אוחזת באולם הגדול. המהרישי  מישיר מבט. כולם

יודעים שהוא עומד לפקוח את עיניו. עוד רגע ידבר.

"שלי", אני לוחשת. "שלי" ומתעוררת בבהלה.

מתוך הוילון מרים בן את ידו האחת. אצבעו מורה לכיוון החלון. שם, על מיכל

השתיה, יושב יונק הדבש.


 

                                                   

סוסי יאור דוהרים בכתום

 

 

המשפט 'סוסי יאור דוהרים בכתום' עלה בראשי כשהקראתי לשאול ואבישג את 'גולה הפילה'.

המשפט הזה בא פתאום משום מקום, ולא עזב אותי.

ידעתי שאכתוב עליו, שזו תהיה הכותרת לספור הבא. הייתי עייף. לא מזמן

חזרתי מבאר-שבע, מנסיעה שהתבררה כמיותרת. למרות ההסכם עם  אודליה חזרתי הביתה באיחור של שעה. אודליה לא אמרה דבר, רק ביקשה שאספר להם סיפור. ואני, שכבר מוכן הייתי לשעה של הסברים, רצתי לחדר הילדים בשמחה.

שאול ביקש את 'קרומבי האפרוח' ואבישג את 'גולה הפילה'. התפשרנו על שניהם. כך, בעודי נמצא בדיאטת ההשמנה של 'גולה הפילה', עלה המשפט 'סוסי יאור דוהרים בכתום'. זה היה משפט כל-כך ברור עד שהתפלאתי איך לא עלה

קודם. אנחנו נוסעים בספארי, מגיעים עד לאגם הגדול ולפנינו, עדר

היפופוטמים.

"נו, אבא".

"מה נו".

"אתה מפסיק לספר, איזה מין אבא אתה".

אני בשלב ש'גולה הפילה' מואסת בגופה הרזה ומתחילה לאכול מכל הבא ליד, בכדי להשמין מחדש.

"תקרא עוד פעם על הזבוב".                                                                                                          

אני חוזר לדף שבו מופיע הזבוב ומודיע ל'גולה הפילה' שהוא לא מכיר אותה בכלל מרוב שהיא רזה.

"יופי, ועכשיו תמשיך".

"אבל זה הסיפור של אבישג והיא יכולה להגיד לי מה לעשות בסיפור שלה".

"אבישג כבר יושנת. מה אתה לא רואה. ואני עכשיו קובע. אוף, איזה מין אבא אתה". לא היפופוטמים אלא סוסי יאור, אני מסביר אל הספסל מאחור. היתה בדיוק שקיעה כתומה, ממש על האגם. את הספארי סוגרים לפני זה. לא הולך. אולי אנחנו בטיול באפריקה, שם זה גם נשמע הרבה יותר אמיתי.

"אבא, אם אתה לא מקריא אז תקרא לאמא".

אני מסיים עם 'גולה הפילה', המאושרת לבסוף בפיליותה.

מנשק את שאול, מניח את אבישג בזהירות במיטתה.

"אבא".

"מה".

"על מה אתה חושב כל הזמן?"

"יש לי כל מיני סיפורים בראש, למשל עכשיו חשבתי על סוסי יאור".

"אם יורד ברד יש שלג?"

"לא תמיד"

שאול מסתובב.

"לילה טוב", אני אומר.

שאול לא עונה ואני מניח שהוא כבר נרדם.

"איך היה, שואלת אודליה.

"עם הקטנים או עם באר-שבע".

"עם כל היום שלך".                                                                                                                       

"בבאר-שבע על הפנים. בזבוז זמן. הם לא ישלמו החארות".

"אני מכינה תה, אתה רוצה?"

"כן".

האגם חייב להיות כתום, או על רקע כתום.

אולי הצגת ילדים. אני לוקח את הקטנים לבית 'יד-לבנים' ואנחנו רואים את ההצגה 'חרוזים בסבנה', על שני הולנדים שמחלקים שרשראות חרוזים לחיות היער והכיף שלהם זה לראות חיות מתהלכות כשחרוזיהם לצווארן.

"חלש? חזק?"

"כן", אני עונה.

"נו?"

"חזק".

אולי פשוט לצייר את זה. אגם כתום, ממש כתום ובו סוסי יאור, או קודם סוסי יאור ולאחר מכן להוסיף אגם. אני חש שהסיפור כאן, אבל עד עכשיו לא התקדמנו הרבה. אני גם לא יכול להכנס לחדר המשחקים בו יש לי פינה קטנה משלי, לנסות לכתוב בשקט, בגלל האיחור והעובדה שאודליה זקוקה להתייחסות שלה. מנסה להשקיט את סוסי היאור, להשאיר אותם בווליום נמוך עד שיתפרצו אל הכתב מאוחר יותר, אבל אני חושש שעוד שעה כשנרגע, תדעך או תעלם התמונה. האגם הכתום חייב להיות כאן מולי שלא ישכח, ובעוד שעה פשוט אזחל למיטה וסוסי היאור יעלמו כלעומת שבאו, או שידהרו לכיוון השני.

"ויקי היתה אצלי ועשתה לי מפה".

אני נדרך.

ויקי בישרה לאודליה שניפרד, שנה לפני שהתגרשנו.

"זה יהיה מוכן עוד יומיים-שלושה".

אני נרגע.                                                                                                                                       

אולי נסענו כולנו לאפריקה בתקופה הראשונה. למעשה, התקופה המאושרת היחידה שהיתה לנו היא תקופת ירח הדבש בו באמת נסענו לאפריקה, אבל רק שנינו. ואולי חודשים מעטים לאחר מכן, עד תחילת ההריון של אודליה, שבו התחלתי לא להבין, לא לתמוך, לא להימשך, לא לפרגן. וכששאול נולד, לא הייתי שם.

"מה אתה חושב שהיא תגיד".

"שנחיה לנצח נצחים ולעולמי עד".

"נו, תהיה רציני". אודליה מייחסת כוחות מאגיים למפות אסטרולוגיות, לקלפים, לאבני מרפא.

אודליה קריבה, אני אוסף אותה אלי וחושב שמאז שחזרנו היא כל-כך שונה ואני כל-כך עייף.

"מה דעתך שנלך לישון".

"עכשיו? עוד לא תשע".

"אז מה? מי אמר שחייבים ללכת לישון בחצות. אני הרוג".

"ואני לא. בוא נקרא לבייבי סיטר ונראה סרט".

"לצאת? לא זז מכאן מילימטר".

מאז שחזרתי הביתה אין לי רצון לעזוב אותו בערבים.

"אה, שכחתי", אומרת אודליה ואני נדרך שנית. היא בדרך כלל נזכרת בנושאים בעייתים. היא פונה לכוון המטבח.

אולי ניסע לאפריקה שנינו, רק אודליה ואני. בתקופה שכל-כך אהבנו, הרי היינו בדרום-אפריקה בטיול המופלא של חיינו. אנחנו מגיעים לשמורת טבע, ישנים בבונגלו, מתעוררים עם הזריחה ודוהרים בג'יפ למרחבי הסבנה.                                                                                                                                                      

מרחוק מביטים בנו גי'רפות ופילים, אפילו כמה אריות.

אנחנו, עולים על סירת מנוע תלת קומתית ושטים אל אגם מלא תמסחים

וסוסי יאור.

אודליה חוזרת עם עוגיות.

"משהו", אני אומר לאחר הביס הראשון, "שלך?"

"אלא של מי?"

אני לועס בנחת, מנסה לחזור לסוסי היאור. אני רואה אותם בבהירות, למעשה  ניתן לראות רק את אזניהם וחלק קטן מאפם. את סוס היאור הראשון במלוא הדרו ראיתי בספארי.

"נו, אתה בא לסרט או לא?"

"מותק, בולדוזר לא מוציא אותי מכאן. מקסימום וידאו".

אודליה כבר שמה טריינינג וכהרף עין נעלמת.

אני מתנפל על דף וכותב בגדול עם קו למטה.

'סוסי יאור דוהרים בכתום'.

זה קודם כל. אני הרבה יותר רגוע. עכשיו המשפט הזה לא יברח.

אני מסכם את האפשרויות:

א - טיול לאפריקה כל המשפחה.

ב - טיול לאפריקה אודליה ואני, אולי אפילו בירח הדבש או מייד אחר כך

  לפני שהילדים נולדו.

ג - טיול לאפריקה לבד.

ד - נסיעה לספארי כל המשפחה.

ה - השתבצות בסתם משפט מקרי מתוך סיפור לגמרי לא תלוי. למשל, "על מה אתה

  חושב".

  "על סוסי יאור דוהרים בכתום".                                                                                                

ו - ציור אותו אני מצייר.

ז - ציור אותו אני רואה והוא מזכיר לי מבחינת הצבעים, הצורות.

ח - הצגה לילדים בשם הזה ואולי בכלל לכתוב סיפור לילדים.

ט - חלום - כי בחלומות יכולים סוסי יאור כתומים לדהור על אגמים כתומים.

אין שום בעיה עם הצבע הכתום לפחות לא בחלומות שלי.

הפתרון של חלום נראה לי, אולי בגלל העייפות, ואז מתעוררים בחמש בבוקר

והידיעה על הנסיעה המעצבנת לבאר-שבע משנה את הסיפור ל'סוסי היאור

זוחלים באפור'.

"נחש מה?" זוהרת אודליה בפתח. איך יש לה כח לאחר אחר-צהרים ארוך עם

הקטנים.

"מה", אני לא מנחש.

 "ירח מנומס של פאלמה".

"א בראבו", אני עונה מתוך נמנום. אולי נסיט את הכתיבה לדירה השכורה המבולגנת ומטונפת אליה ברחתי מייד כשנפרדנו, עם שולחן הפורמאיקה הרעוע, עליו כתבתי את מיטב הסיפורים שלי. השולחן ממנו סרבתי להפרד גם לאחר שאודליה ואני החלטנו לחזור. בעל הבית נתן לי אותו במתנה. אני חושב ששמח להיפטר ממנו. בהעברה נשרה לו הרגל ונסדקה הפורמאיקה. אודליה מסרבת להעניק לו חסות. עכשיו הוא מונח במחסן.

אני בפינת המטבח, ישוב אל שולחן הפורמאיקה. כמה אהבתי את השולחן הזה.

בעצם, גם את הדירה הקטנטונת המגובבת בפרטים נושנים של בעל הבית שיצא מגידרו לרצות אותי. גם הוא התגרש כשהיה צעיר. עכשיו יש לו כבר נכד.

הנה התמונות.

על השולחן הזה הייתי כותב לילה אחר לילה, נשאר ער עד שעות הבוקר

כש'יולנדה', כך קראתי לציפור הקטנה שהיתה משכימה קום, היתה פוצחת את

מקורה. יושב  וכותב על סוסי יאור הדוהרים בכתום.                                                             

אודליה מחבקת אותי.

"רק רגע", אני אומר והולך להביא את השמיכה.

"רוצה עוד עוגי?"

"לא, שימי ראש וזהו".

"מה זהו? אתה לא נרדם אני מקווה".

"נראה", אני עונה, רואה את התמונות, אך לא שומע דבר.

"רצינו לראות בקולנוע. זוכר?"

"כן".

רגע לפני שאני נרדם אני רואה את הקטנים באים לביקור, אחת הפעמים הבודדות

שבאו לבקר אותי שם בדירה. אנחנו יושבים במטבח ומציירים. לא טוב. סיפור אחר. מאוחר בלילה. שאול בא לבד לבקש מיץ. אני יושב אל השולחן כהרגלי. מתפתח דו שיח עם שאול. יש לו זכרון פנומנלי ושאלות כייפיות. הוא שואל על סוסי יאור, אני מצייר לו בכתום. גם זה לא. טוב אז יש משהו אחר. יש עקבות של קפה שחור על הנייר, אז בצהוב, ביחד כתום. נהדר. הנה הפתרון אני מצייר לו את אפריקה אני מסביר לו על סוסי יאור. לא, למה להסביר.

הנה אצבעות. דיגדן דיגדן דוהרים. הנה סוסי יאור. האצבעות שלנו מגרדות את אפריקה. באמצע אפריקה יש אגם. האגם בו שטנו אודליה ואני. גם אבישג קמה. כולם להכין אצבעות. האגם הכתום מורכב מכתמי קפה וטוש צהוב.

אנחנו שרים ביחד, ארבע בבוקר. דיגדן דיגדן.

סוסי היאור דוהרים. אנחנו דוהרים, אנחנו טסים, הנה יולנדה פוצחת בשיר, הנה בא הבוקר.

יש לנו כאן סיפור. סוף סוף סיפור.

אני מסיט בעדינות את אודליה שכבר נרדמה. נכנס בשקט למחסן להוציא את שולחן הפורמאיקה, מחפש בקדחתנות דבק מגע ומדביק את הרגל החסרה. מחכה רבע שעה שיתייבש הדבק. השולחן עומד. אני מתיישב לכתוב.                                                                                                                                          

הסיפורים הטובים ביותר נכתבים בלילה.

בבתים מטים ליפול, על שולחנות רעועים מפורמאיקה, כששני ילדים קודחים מחום ובין סירופ לסירופ נכתבת שורה.

הסיפורים הטובים ביותר נכתבים עמוק בלילה, בשעות חרישיות, על ניירות מוכתמים בקפה מתוך טשטוש וקהיון המאפשרים מרחב דמיוני של רגע, אפוף קולות, צבעים, מראות, כה שונים מערימת הכלים והשיש המטונף.

הסיפורים הטובים ביותר נכתבים ממש בסוף הלילה, ברגעים בהם מתחילה ציפור אחת קטנה לשתף בקסם צליליה את להקתה, המצטרפת אליה.

אם לא הייתי חרד לשני ילדים קודחים הייתי יוצא אליה, אוסף את כל פרורי הלחם מהשיש ואפילו מפורר עוד לחמניה ומגיש לה, ליולנדה, על מגש המהגוני שקניתי לאודליה בדרום אפריקה, כשהיינו בטוחים שאנחנו עומדים להכניע בגדול את החיים. לא התעקשתי על הבית, גם לא על קופת הגמל, אפילו לא על 'רקס', הכלב שאני הבאתי. על מגש המהגוני התעקשתי, נלחמתי עליו ממש, אולי בגלל שאז, כשהגשתי אותו לאודליה, הייתה אהבה נסוכה על פניה.

היא לא אמרה תודה. לא היה צורך.

אולי אקרא לסיפור 'מגש המהגוני'.

"לשתות", אומר שאול בפיג'מה פרועה. הוא מביט בי בתוכחה. אני יודע שהם לא אוהבים לבוא לכאן. שניהם מעדיפים את הבית בו נולדו, שנשאר עם אודליה.

"לשתות, נו".

"אני ממהר להניח יד על מצחו. נראה שהחום ירד".

"פטל?"

"לא, מנגו".

אין לי מנגו. הידיעה הזו מכה בי הרבה מעבר לחסר הפעוט הזה. ידעתי שהיום יגיעו לכאן לאחר תקופה כה ארוכה. הכנתי, ניסיתי אפילו לנקות.                                                                                            26.

אודליה ביקשה שלא אפשל, שאכין כל מה שצריך, שאדאג שירגישו כמה שיותר בבית. שיהיה להם את המיץ שלהם. הבטחתי.

"אין מנגו", אני אומר.

שאול מביט בי בבעתה ופורץ בבכי היסטרי.

אני מצטנף בפינתי, לא יודע מה לעשות, רק מתפלל שאבישג לא תתעורר. שאול נשכב על הרצפה שעוד לא הספקתי לטאטא ובוכה בכי נורא.

אבישג בפתח. למה זה מגיע לי.

"אני לא רוצה לבוא לכאן יותר", מסנן שאול מבין הדמעות.

"גם אני לא רוצה לבוא יותר ורוצה מיץ", אומרת אבישג.

"למה", אני שואל בטמטום.

"ככה", עונה שאול.

הציפור. זו יולנדה. אני שומע אותה ומבקש מהם קצת שקט. רק את תחילת שירתה של יולנדה אני רוצה לשמוע. ארבע בבוקר עכשיו. רק את שירת הבוקר ואת המקהלה המצטרפת אליה. ואז אני שומע את בכיה של אבישג.

"מה, אתה לא שומע?" אומר שאול בקול רגוע.

"מה?"

"אבישג רוצה לשתות".

אני מכין לשניהם מיץ פטל.

"מה אתה עושה כאן", שואל שאול.

"כותב".

"מה?"

"סיפורים".

"על מה?"

"על מגשים מעץ".

"תספר לי".                                                                                                             

"לא. זה למבוגרים. זה סיפור על אמא שלך ועלי כשהיינו צעירים ונסענו לטיול אחרי שהתחתנו".

"יש גם אלוהים בפנים?"

"לא".

"למה?"

"למה מה?"

"למה אין אלוהים בפנים?"

"בולבול אקאבולבול", אומרת אבישג וצוחקת.

"בולבול אקאבולבול את בעצמך", אומר שאול, "וחוץ מזה אני צריך פיפי, בוא איתי", הוא מצווה.

"אתה יכול לבד, מה זה ילד בן חמש מבקש מאבא שלו לעשות פיפי, באמת". אני חש עייפות גדולה, שוקל לבטל את הנסיעה של מחר ולהכנס למיטה לאחר שאפזר אותם בגני-הילדים.

"לא", מודיע שאול, "אתה תבוא איתי".

אני מנסה לקום מהשולחן ולא מצליח. קר לי ברגליים, קר לי בכל הגוף. אני נתמך בשולחן ומתיישר לאט-לאט.

"נו כבר", מאיץ בי שאול.

אני מדליק אור ונוכח  שאין נייר טואלט. אני נשרך למרפסת השירות ובדרך מרים סוודר מהרצפה ולובש אותו, בינתיים, עד שאגיע לחלוק.

"רוצה כתפיים", אומרת אבישג.

"לא, באמת, לא עכשיו".

"רוצה גלידה ורוצה".

"אבישג. די, זה לילה. מה יש לכם הלילה. למיטה שניכם".

"גלידה ורוצה אחרון וזהו", אומרת אבישג בתקיפות.

אני נזכר שבפעם האחרונה שהיו כאן, קניתי להם ארטיקים והם עדיין בפריזר.                                                                                

אני שולף אחד ירוק עבור שאול, את האדום מושיט לאבישג.

"מה אומרים?"

"תודה". אבישג מביטה בארטיק האדום בחשדנות. "רוצה ירוק", היא אומרת.

"הירוק לשאול", אני לוחש.

"רוצה ירוק".

"ארבע בבוקר מאמי, קחי אדום וזהו, באמת מה ההבדל".

"רוצה ירוק". הנה הדמעות.

"בסדר", אני אומר ומושיט לה את הארטיק הירוק.

רק שלא יספרו לאודליה שאכלו ארטיקים בארבע לפנות בוקר, כי זה ישר צו

עכוב יציאה מהארץ.

שאול יוצא. בתנועה תיאטרלית אני שולף את הארטיק האדום.

"היי, זה לא מאז?"

יש לו את הזכרון של אמא שלו. זה היה לפני חודשיים.

"כן", אני אומר, "זה מאז".

"זה לא מקולקל?"

"ארטיקים לא מתקלקלים בפריזר".

"לא רוצה אדום, רוצה ירוק".

"אבל הירוק אצל אבישג. תהיה בוגר, בבקשה".

"אדום זה צבע של בנות. אוף, איזה מין אבא אתה. מה, אתה לא יודע?"

"לא. לא ידעתי, באמת, ומחר אני קונה לך איזה ארטיקים שאתה רוצה. רק

תגיד".

"לא רוצה מחר. רוצה עכשיו".

מנסה להדחיק את המחשבה המטרידה. לאודליה אני לא מתקשר עכשיו.

אני טומן ראשי בשתי ידיי. יש כמה דקות של שקט.

"אה. נו תענה כבר".

"על מה?"

"אוי, איזה מין אבא זה, אתה כבר לא זוכר כלום. שאלתי למה אין אלוהים בפנים".

"כי זה סיפור רק על אמא שלך ועלי. אף אחד אחר לא היה שם. נסענו לדרום אפריקה. אתה יודע איפה זה?"

"כן. באמריקה".

"לא. בוא, אני אראה לך בגלובוס". אבל הגלובוס נשאר אצל אודליה. בטוש צהוב אני מצייר את אפריקה על דף לבן.

"יש שם סינים?"

"אתה יודע מה זה סינים?"

"כן. יפנים".

"הנה כאן דרום אפריקה שהיא הכי יפה בעולם".

"יותר יפה מאמא?"

"לא. יותר יפה מאמא אין".

"גם אני יפה, נכון אבא?"

"נכון מתוקה שלי, את יפהפיה".

"וגם יש לי אצבעות עם אודם, תראה". אבישג מושיטה את ידה הקטנטונת ואני מנשק אותה.

"ומה יש שם".

"גן חיות שלם", אני אומר, "פילים וג'ירפות ומפלי מים וציפורים, במיוחד תוכים בכל הצבעים. יש תמונות אצל אמא, תוכל להסתכל".

"ואלוהים גר שם גם?"

"כן. גם שם".

"איפה בדיוק?"

"כשהיינו שם, הוא היה סביבנו, זה בטוח".

"ומה זה", מצביע שאול על כתם קפה שעל הצהוב נראה כתום.

"זה האגם הגדול", אני אומר, "אגם ענק". אני נעמד ופורש ידיים. "כזה גדול". אבישג נעמדת לידי ופורשת ידיה. "כזה. תראה אבא".

שאול נעמד לידה. "תראה את שלי איזה גודל".

אבישג נעמדת על קצות האצבעות, מותחת ידיה הרחק מעל תלתליה. "שלי עוד יותר גודל. נכון אבא?"

"נכון", אני אומר ומתיישב.

"נו, אבא".

"נו, מה?"

"נו, תספר מה יש באגם".

"יש שם תנינים גדולים עם שיניים חדות ששומרים שאף אחד שלא צריך לא יתקרב לאגם".

"הם יודעים לשחות?"

"בטח, הם חיים במים".

"הם שוחים מהר?"

"ממש מהר".

"תראה לי", מבקש שאול.

אני רץ במסדרון עד חדר השינה וחזרה. כך אני מתעורר. אני ניגש לשטוף פנים.

"אולי תחכו קצת שאני אתקלח ואני כבר מלביש אתכם ונלך לגן, אבל בגלל שזה כל-כך מוקדם, לגן המשחקים קודם".

"רק רגע אבא, לפני שאתה הולך, מה קרה באגם? אתה אמרת שתספר".

"אמרתי, שאול. אמרתי שהיו שם תנינים".

"וזהו?"

"לא. גם עופות, אנפות, חסידות, פלמינגו, כאלה עופות וורודים גדולים, שכאילו עומדים על רגל אחת וגם סוסי יאור".

"היו גם פוני?" שואלת אבישג.

"לא. אין שם פוני. יש סוסי יאור, היפופוטמים. כמו בסיפור על תנחום התנין שהחבר שלו היה סוס יאור שקראו לו היפי ובמים היה עושה פיפי. זוכרים?" "והם דוהרים?" שואל שאול והארטיק מטפטף על הציור.

"לא הם... בעצם כן. הם דוהרים".

"תראה לי".

אני מכוון שתי אצבעות מעל הכתום.

"שימו לב, שימו לב", אני קורא אליהם. "שימו לב, שימו לב איך סוסי היאור דוהרים באגם הכתום, ואני רוצה לקבל קצב דיגדן דיגדן, קדימה".

אני מתופף על הכתם באצבעותי. שאול ואבישג מכוונים אצבעותיהם כמוני אצבע אחר אצבע מגרדת את הדף. שלושה סוסי יאור דוהרים בכתום. האור נובט ממרפסת המטבח. יולנדה נשמעת בבירור. שאול ואבישג מתופפים על השולחן בכח. תיפופם גובר. גם שלי. דיגדן דיגדן. הם משולהבים. שכחו מהחום. לרגע הם מאושרים להיות כאן איתי. אני אוסף אותם אלי ולוחש: "עכשיו הפתעה". אין לי מושג מה הולכת ההפתעה להיות. אבל מגיע להם.

אני מסיט את התריס. שירת המקהלה עם הסולנית יולנדה מחלחלת לתוכי פנימה.

יום נהדר.


 

 

הסערה

 

הסערה מתקרבת. הסערה תפגוש בי.

אני מחכה. יושב בחדר אותו אני צריך לפנות ומחכה.

מחכה לסערה, ככל שאני מחכה לה יותר אני מצפה שתבוא, תבצע את זממה תחלוף ותותיר שוב עם השגרה מה אוכל הערב, איך אזדחל אל מיכלית ואעלם לנמל לא ידוע, הרחק מכאן, רחוק מיובדיוב, רחוק מלושין. הסערה מתקרבת ועימה הידיעה כי לא אחמוק ממנה. במאמץ אני עולה על כסא ודוחס אל התקרה כל פיסת בד בנמצא כולל מגבות. אני יודע שהתקרה לא תעמוד בזה ואם זרם המים הראשון, הכל יקרוס. אני חש את העננים מתעבים, עולים זה על זה כפרים מיוחמים, יורקים אש, צונפים על רגליהם האחוריות כסוסי מלחמה. ענני הסערה שעומדת להמטיר כמויות מים אדירות שלא נודעו כמותן בארץ. אזהרות נשמעות לא להביא ילדים לבית הספר ולגנים. מחשש שלא יוכלו לחזור.

אני שוקל לחזור לבית אמי במקום להחבא בדירה הרעועה הזאת שבעל הבית אמר שזהו, קצה נפשו, אחרת הוא מפנה אותי בכח.

בבית אמי בטח יחכו יובדיוב ולושין. לאחר הסערה אברח מכאן רצוי באניית משא גדולה מאוד, צריך לדאוג לאספקה של שבוע, ככרות לחם, בקבוקי מים, זה הכל. לא רוצה לצוץ באמצע המסע ולהתוודות שאני נוסע סמוי. לא. הבריחה חייבת להיות מושלמת. אף אחד לא ידע, אף אחד גם לא יתעניין לדעת חוץ מיובדיוב ולושין. ברכיי רועדות, הכסא לא יציב. אכלתי כה מעט השבוע, שנתי טרופה. אני דוחס את המגבת הרטובה אל החרך בתקרה, דוחס חזק. מחליף ידיים, מתנשף, מחפש בעיניי כרית או מגבת נוספת להצמיד חזק יותר, שלא תשטף המגבת בפרץ הראשון, לפחות את המיטה אוכל להציל מהצפה ורק הלילה, כי מחר לאחר הסערה הגדולה, כבר לא אהיה כאן. עוצר לרגע, נרעד, מבחין בתזוזת הדלת, שומע נקישות ואת תיפוף מגפו העצבני של לושין. החדר הקטן והרעוע לא מציע מסתור. אני חשוף ולושין ואולי גם יובדיוב מחכים בחוץ, תער מנצנץ בידיהם. אני רץ אל הדלת וחזרה למיטה. קולות הנקישה מתגברים. אני דוחף את המיטה אל הדלת בכוחותי ההולכים ואוזלים. מנסה להרגיע את נשימתי ולא מצליח. רעם אדיר נשמע ולאחריו הברק, מבעד לחרך התריס אני רואה את אולם הקולנוע עולה באש.

פחד, פחד משתק, זהו זה. זה הסוף, לושין יכנס, תערו יונף מעלי, אולי ינסו לדובב אותי לפני כן, אולי לא. אולי יסתפקו במכות יבשות. רק שלא יענו כמו שעינו את הקצין הגיבן. לגיבן דחפו מברג קטן אל האוזן ורק משהפסיק לצרוח דחפו את אותו מברג אל האוזן השניה. זה היה לושין, יובדיוב הביט ונהנה. נשימתי נרגעת ועימה גם הדפיקות. הרוח נחלשת הדפיקות פוסקות. מנסה להחזיר את המיטה למקומה ולא מצליח. עולה שוב על הכסא, הפעם עולה על כרית ועליה מגש, אני לא יציב, ידיי רועדות לא רק שאני לא מצליח לדחוס את המגבת, אלא אני מפורר חלק מין הסדק, השמיים ניבטים עלי מבשרי רוע, אפורים כפניי, אכזריים כלושין, נקמניים כיובדיוב. הרוח שוב נוהמת ועימה מתגברות הנקישות. הדלת רועדת. אצבעותי אוחזות זו בזו מנסות לייצב את לפיתתי במסעד הכסא. הרוח מתפרצת. אני מביט בחור הפעור בתקרה, יודע שאני חייב לסתום אותו, חייב לסתום אותו לפני הסערה, ולא יכול. במאמץ אני קם, הולך כמה צעדים אל הקיר, מושיט ידיים, מיישיר ידיים עד לקיר משעין כובד גופי על ידיי על הקיר. נהמת הרוח אוספת את ידיי אל חיקי. אני מביט אל המיטה, שלושה צעדים, אני מתיישב. המיטה החוסמת את הדלת. אם יובדיוב יגיע, ארד אל מתחת למיטה, אקום, בבת אחת אטיח בהם את המיטה, אחטוף את התער מלושין, אחתוך  כמו שחתכו לבסוף את הקצין הגיבן רק כשאווכח שכל הדם ניגר, אצא ואדע שאני חופשי.

למעט שני משפטים עם בעל הבית לא דיברתי עם אף אחד מזה חודש, אולי יותר. שתבוא כבר הסערה, אני מחכה לה. אולי כך, אני נעמד פורש ידיים לחכות לה, לחכות לה כך, אני נעמד פורש ידיים בדיוק מתחת לחור הפעור בתקרה, הנה ככה.יבוא לושין, יבוא יובדיוב. יעשו מה שצריך לעשות, לאחר מכן כבר לא משנה, לא סערות לא גשמים ולא חורים בתקרה. מים חודרים מבעד לחריץ הדלת, גל גדול מציף את מגרש החניה. רעם נוסף נשמע, לאחריו ברק ועוד ברק ועוד ברק. האזעקות מצפצפות מכל עבר כמו הוכו כל המכוניות באחת. גל נוסף מציף את הדלת.

אני מנסה שוב להזיז את המיטה וצונח עליה באפיסת כוחות. תבוא הסערה, תבוא. מחר תחלוף ואני על אניה אעלה. אף אחד לא ידע, לא לושין, לא יובדיוב, אהיה חופשי.

יללה, רק עכשו נוכחתי לדעת שטוסטאו נותר בחוץ, אבל אם אכניס אותו פנימה ויילל יאתרו אותי לושין ויובדיוב בקלות. היללה גוברת, גם נהמות הרוח, טיפות   גשם ניתכות עלי מהחרך בתקרה. אני עולה על המיטה, קרב אל הדלת וקורא לטוסטאו בקול גדול: "טוסטאוווו, טוסטאווו".

טוסטאו ממשיך לילל, יללה, שיש בה פחד, רעב וגעגועים. טיפות נוספות חודרות אל פנים החדר, הברק מצית את החדר בלבן זוהר ולאחריו רעם הגורם לי ולחדר לרעוד ולטוסטאו ליילל בטרוף. אני נעמד בין המיטה לדלת, מרחיב את הפער ברגליי עד שכולי נעמד שם, את המיטה אני דוחק לאחור אט אט ברגליי, כך אני יכול לפתוח כדי סדק את הדלת, טוסטאו הרטוב משתחל פנימה ומיילל מרה. "המצב שלי לא הרבה יותר טוב", אני מביט בו בתוכחה. ללושין ויובדיוב אין שום דבר נגדו. אותי הם מחפשים, אותי הם יחתכו מצואר עד צואר. טוסטאו אולי יהיה עצוב בימים הראשונים אבל לאחר מכן יחפש בעל בית חדש, ככה זה עם חתולים, למה לא עזב אותי לפני כן, אני לא מבין, אני לא  מציאה גדולה לאף חתול. לא אוכל, לא קביעות, בריחה כל הזמן. אני מביט בו בחמלה, חתול שחור עם לבן על הבטן ועיניים חכמות שהיה מגלגל כדורי צמר במיומנות של כדורגלן, כך קראנו לו טוסטאו, עוד בזמן שלושין יובדיוב ואני עבדנו יחד. כעת, הוא הרכוש היחיד שנותר לי, אני אוסף אותו אלי. הגשם מתגבר הרוח הודפת את הדלת ואני נוכח שלא נעלתי אותה, אני מתנפל על הדלת מטיח בה את כל כובד משקלי ונועל אותה. טוסטאו מביט בי בהשתוממות. במצבים כאלו אני יודע שצריך להוציא צוואה מן המגירה לעדכן את היורשים בפרטים למי לפנות, מאיפה למשוך כסף. טוסטאו מחכה, גם אני מחכה. ניצני הסערה אינם מבשרים טובות, אם זו ההתחלה, לאן זה יתפתח, אבל עדיפה סערה הגונה מלושין ויובדיוב, בסערה הזו הם לא יצאו, גם אם הם מחכים בקרן הרחובות בתוך המכונית האמריקאית שלהם, הם לא יצאו, יובדיוב אינו טיפוס שמתרטב.

אני מלטף את טוסטאו המוטל בחיקי עייף, רטוב וחסר ערך.

איך אוכל להבריח אותו אל האניה מחר ואם יילל, איזה אוכל אקח עבורו. עיניי נעצמות, עייפות כבדה מכל החודש הנורא הזה, החרדה, הכאב, הידיעה שאני מהלך על הקצה. אני משתרע על המיטה ומנתר בבהלה, הדלת מאיימת להיעקר מציריה, מישהו דוחק בה בכח. קולו של יובדיוב. טוסטאו חג בחדר מיילל בפראות. הגשם ניתך בעוז, החרך הקטן גדל לכדי סדק הממלא את חצי התקרה. המים נקווים בשלולית הגדלה והולכת. הדלת מטלטלת וקורסת בחבטה, מהמיטה אל רגליי. אני נוכח בהקלה שלא לושין ולא יובדיוב ניצבים מאחוריה. טוסטאו מזנק על הכסא ולא מוצא את עצמו, זנבו מקומר אל על, אין לאן לברוח, גם לא אל מתחת למיטה, שכן השלולית כבר מתפשטת גם לשם. אני נטוע במקומי, על המיטה, הדלת מונחת על רגליי. רוח חזקה מפוררת את הסוודר המהוה שלי, העצים מבחוץ מתכופפים, עוד מעט ישברו ענפיהם, הסדק בתקרה מתרחב, לא נותר לי אלא להירטב ולשבת באותו מקום, אין בי הכח לקום ולחפש מקום מוגן יותר. טוסטאו מזנק אל המיטה מנסה להתחכך בי, להתחמם מעט, אני מכניס אותו אל תחת הסוודר שלי ומוציא אותו משם בבהלה, הוא רטוב. קול נהמת מכונית בחוץ, לושין או יובדיוב. זה בדיוק הזמן. בואו. אורות פנסי המכונית מתווים שביל זהוב עמום על התקרה, על הקיר ולבסוף נעלמים מבעד לחלל הדלת. הגשם מתחזק, הטיפות הגדולות מכות בראשי ובדלת שעל רגליי. אני דוחק את הדלת ומשחרר את רגליי ואז מנסה להעלות את הדלת על כל גופי, שתכסה אותי מפני הגשם, כבדה. המפתן הפעור קורא לי, אני יוצא לשם, מחזיק בדלת מונפת מעלי כלוחם שוורים בסדינו האדום. גם מגן תהיה לי הדלת גם הסחה, למרות כובדה אני מניף אותה  גבוה מעלי, נושא אותה כמזכרת אחרונה לפינה שעזבתי.

יוצא אל העצים, אל הדרך הבוצית, אל הלילה הלוחש בגשם בלתי פוסק,

אל האורות המתעתעים במרחק, תוהה אם זו המיכלית שתישא אותי מכאן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עבור לתוכן העמוד

ביטוח חו"ל  | ביטוח סיעודי בויקיפדיה  | אינדקס גיל הזהב  | סבאלה | עורכי דין רשלנות רפואית    |  אינדקס עורכי דין  | סיעוד  | בית אבות  | לחשבון גוגל + שלי   | אתר ביטוח בריאות שלנו